3/3

מפלי ויקטוריה, VIC FALLS, הם הגדולים באפריקה באורכם ובכמות המים העוברת בהם למרות שנהר הזמבזי הוא הקטן מבין 5 הנהרות הגדולים של היבשת. בעולם- הם השניים אחרי האיגואסו. הכניסה למפלים לעומת זאת, לא מזכה בשום ניקוד. בחניה הלא גדולה- עשרות דוכנים ומוכרים די עלוקות שמציעים ממעילי גשם (בצדק, מסתבר..) ועד חיות מפוסלות בעץ או אבן בכל הגדלים, וכמובן- כל שאר מיני האומנות המקומית. השומר בשער שבודק את הכרטיסים לא שוכח להציע לנו את מבחר הפעילויות שיש לתיירנים המקומיים להציע- טיסה בדאון או הליקופטר מעל המפלים, שייט בנהר, ביקור בשמורה שמגדלת אריות למטרת החזרה לטבע, טיול פילים. הכל פרטי, המציע עובד רשות הטבע של זימבבואה… שביל שאורכו 1.7 ק'מ מאפשר נקודות הצצה אל המפלים, רסיסי מים מפיגים את החם ששורר פה, ואחרי הנקודה השישית הם הופכים לגשם של ממש.

מי שלא הצטייד במעיל מעדיף להתפשט וללכת בבגד ים. אין דרך להמלט מהמים. הרעש מפחיד ממש, מה גם שהשביל לא עומד בשום קריטריון בטיחות כמו שהורגלנו. אין ספק שהמראות מרשימים ביותר, אבל הכי טוב ומתגמל הוא בית הקפה שביציאה. סוף סוף קפה הפוך כמו שצריך!

אנחנו יוצאים מזרחה, קריבה היא היעד, אבל יקח כמה ימים להגיע. לא שזה כל כך רחוק- פשוט הדרכים קצת, איך להגדיר, אומללות. הכביש הראשי, 2 דולר עמלה בנקודות אקראיות, שלם יחסית, אבל רק שני נתיבים, הסימנים עליו דהויים עד מחוקים, והשילוט, כשרואים מה יש בו, נראה כאילו צוייר ביד. חלק באמת נכתב ידנית…

קבוצות בתים ליד הכביש- כמו במדינות השכנות אבל הבניה יותר מעניינת, והכל מאד נקי. החלטנו לא להכנס לפארק HWANGE, אבל כן נכנסים לראות את העיר. אחת ההמלצות שקיבלנו נכתבה כ-WENKI, ואכן הג'י פי אס לוקח אותנו ליד העיר למקום שנקרא כך, אבל בזה זה נגמר- לא מופיעה מפה של המקום למרות שיש רחובות ובתים. אנחנו משוטטים המומים- אין ספק שפעם המקום הזה פרח. יש פה בתים מאד גדולים, מאד ישנים ומוזנחים, ורואים בברור שזה היה מקום מקסים. באחד הרחובות בנין גדול שפעם שימש כקולנוע ומועדון- יש עדיין במה, מעט רהיטים, גרם מדרגות עם מעקה עץ- היום יש פה בר למטה ובר בקומה השניה. תופסים אולי 10% מהשטח של הבניין. החלטנו שכנראה זה היה ישוב של לבנים (לא גזענות- פשוט בגלל סגנון הבנייה..) והיום חיים פה שחורים שאין להם תקציב לתחזק את המבנים. איש חביב עוצר אותנו ושואל אם הלכנו לאיבוד. לשאלתינו הוא עונה שפעם גרו פה עובדים של תחנת הכח אבל התחנה נסגרה, (רואים. גם החורבה הזו מרשימה מאד) והאנשים נשארו בלי פרנסה וחיים רק ממה שהמדינה נותנת. הוא גם מנצל את ההזדמנות לנסות לשכנע אותנו שחשוב ללמוד את התנך. בכרטיס ביקור רשום שהוא שיך לקהילת JEHOVA WITNESSES. תמיד נחמדים.. לא קנינו את הסיפור שלו, אבל גם לא הצלחנו למצוא שום מידע אחר על המקום. נישאר בתהייה. כמה קילומטרים אחרי העיר אנחנו עוזבים את הכביש הראשי לטובת נסיעה לאורך אגם קריבה. בכל נקודת עצירה אפשרית יש אנשים שעומדים ומוכרים משהו. תירס טרי או על האש. בוטנים. כסאות עץ. כלי עבודה בעבודת יד (לא לקישוט- לעבודה באמת), ואם מדובר בצומת של שני כבישים- אז כבר יש גם בר או 5, חנות כללית, מתקן פנצ'רים, מספרה, קצביה ועוד כיד הדמיון.

 

האנשים בדרך כלל חביבים- מנופפים לשלום, שואלים אם הכל בסדר, יודעים אנגלית- רובם ממש טוב, והפלא הגדול- הם יודעים לרוץ! ממש ראינו אנשים ממהרים! הדרך שבחרנו התגלתה כדרך משובשת מאד, הנסיעה איטית עד מסוכנת, מדי פעם חמורים על הכביש, ומשעת סיום בית הספר- המוני ילדים בכל מקום. אנחנו נוסעים למקום ליד האגם ללילה, שוב ההרגשה שפעם זה היה מקום חי ומטופל- עכשו הכל מוזנח- אבל זה לא הזנחה של לא מטופל אלא יותר תחושה שאין איך לתחזק. ברזים שלא עובדים, רשתות קרועות, דברים בלויים ושחוקים. הבסיס טוב וגם היה יפה, אבל כנראה שאין אמצעים לטפל- אולי מחסור בכסף או בחומרים? בכל מקרה- אנחנו האורחים היחידים, וזה מוזר. אמנם זו לא עונת הטיולים, אבל היינו מצפים שתהיה קצת תנועת תיירים, בייחוד כשיש פה תשתיות להמוני מטיילים באזור. ונזהרים מהיפופוטמים.

4/3

הדרכים מזרחה וצפונה מאד משובשות. בנוסף לכבישים שבחלקם סלולים ובחלקם לא, יש תמיד התרחשות שמחייבת נסיעה זהירה- פרות, עזים וחמורים, המון ילדים- אפילו ממש קטנים, והמוני אנשים צועדים. מאין ולאן? לא ברור. כמובן- בכל מקום דוכנים קטנים עם משהו למכירה. זה יכול להיות מישהו שעושה עבודות עץ וזה יכול להיות מישהו עם כמה קופסאות עם סוכריות.. נסיעה של 200 קילומטר יכולה לקחת 4-5 שעות. עוד דבר שקצת מכתיב את הקצב זה נקודות ביקורת של המשטרה. הזהירו אותנו שכשעוצרים אותך לביקורת מחפשים תרוץ לקחת כסף. היום עברנו 4 נקודות כאלו (חבית באמצע הכביש, 3 שוטרים עם אלות, ספר ענק לקנסות) אבל בכולן השוטרים היו חייכנים מאד ולא ביקשו כלום. המפות שיש לנו לא ממש נוחות לשימוש- אבל אפילו בתחום הזה הקידמה נשארה מאחור. אי אפשר להשיג מפה אמיתית וטובה. בשלב כלשהו של הנסיעה אנחנו מחליטים לוותר על כבישים ממש קטנים ולהגיע לדרך הראשית גם אם במרחק זה הרבה יותר- מן הסתם זה ייקח אותו זמן. מגיעים לעיר KAROY, העיר יושבת על הציר הראשי בין דרום אפריקה שבדרום לזמביה שבצפון, יש בה כמה תחנות דלק וכמה בנקים, כמו גם חיי מסחר פעילים.

השוק המקומי צפוף ומלא אנשים. הם נראים קודרים עד שאומרים להם שלום, ואז הם הופכים לחייכנים ונעימים. בשוק בין הכלים החקלאיים הקטנים מוכרים גם יצולים לשני שוורים. מאד שימושי.

סיבוב ב'אחוריים' של העיר תורם לנו את התמונה המוצלחת של היום- בדרך כלל הגברים הולכים מקסימום עם מקל ביד או שקית קטנה, והנשים- עם  מבחר יפה על הראש. או ערימת עצים למדורה, או שק קמח, או דלי מים- כל מיני דברים שאם בטעות ייפלו יחסלו את הילד שבדרך כלל קשור להן על הגב. הפעם- זוג לא צעיר, הוא כדרך הגברים, והיא עם משהו קטן על הראש לשם שינוי- גדי מצלם לא מאמין, ובבדיקה אחר כך של התמונה מאמת את המחשבה- אלטרנטור! הישר למרכז החלפים של טויוטה…

אנחנו נכנסים לישון בקרוי במקום שגם היה פעם מפואר, היום הגינה מאד מטופחת ויפה, החדרים זועקים את עליבותם- הכל נקי ומסודר אבל פשוט עלוב. ארוחת ערב במקום- לפי כל כללי הטקס במסעדות, אך בברור איש לא השתמש בכל מה שיש פה כבר שנים רבות. יש אפילו מקרר בר גדול. הוא כל כך ישן שלא ברור איך עדיין מתפקד.

5/3

בבוקר אנחנו קמים ומגלים שמישהו רחץ לנו את המכונית בלילה. השומר השתעמם.. מקווים ששני הדולר שהשארנו לו יגיעו ליעדם. היום לפנינו 160 קילומטר. הג'י פי אס אומר 4 שעות. הכביש דוקא במצב מאד טוב, וההתקדמות יפה. הדבר היחיד שמפחיד קצת זה כל המשאיות שבדרך.

כביש ראשי דרום אפריקה- זמביה

הכביש שנכנס לקריבה קצת פתלתל אבל בהחלט טוב, בניגוד לציפיות אנחנו מגיעים בזמן סביר של שעתיים וחצי. העיר יושבת על אגם גדול שנוצר בעקבות בניית סכר על הזמבזי. הסכר מספק את החשמל לכל האזור הצפוני של זימבבואה ועכשו יש פה חברה סינית שעוסקת בחיזוק והרחבה כדי להגביר את התפוקה. הסכר הוא גם נקודת מעבר מרכזית לזמביה ויש אפשרות לצאת 'מעבר' לגבול כדי לראות יותר. לראשונה אנחנו רואים פה תיירים! לא להתרגש- רק זוג אחד.. בביקורת הגבולות כותבים את כל הפרטים שלנו, משאירים דולר ואת הדרכון, ועוברים לחצי שעה לזמביה. על הסכר- קבוצה של צעירים זמבזים בטיול. הם שייכים לצבא הישועה, וכולם מבקשים להצטלם איתנו. התהפכו היוצרות.. מתחיל לטפטף ואנחנו ממהרים לחזור למכונית. השוטרים במעבר הגבול כל כך רוצים לפטפט עם אנשים שהגיעו מהארץ המבורכת…הם מכירים פרטים מסיפורי התנך, אבל לא ממש מקשרים אותם לדת זו או אחרת- זה קורה בכל פעם שמדברים איתנו על ישראל. במרינה של קריבה אפשר לשכור סירה לטיול באגם וגם לשינה, אבל מזג האויר לא מתאים.. נוסעים למקום ארוח בהמשך האגם. חם ולח, אבל יש וי פי, ויש בריכה קטנה להתרעננות. יש גם קבוצת לבנים שמסתובבת פה- כנראה דרום אפריקאים שעובדים באזור. אסתר שמנהלת את המקום קוראת לנו לפנות ערב- יש זברות בשער! מאוחר יותר היא שוב רצה אלינו- הפעם יש היפופוטמים. קשה לראות כי כבר חושך, אבל מעמיסים אותנו ואת השכנים על טנדר- יוצאים 'לצוד' היפו במצלמות. ראינו קצת, שמענו, הצילום לא משהו.

6/3

בדרך ל MANA POOLS. זוהי שמורה על שפת הזמבזי, פראית לחלוטין, ומומלצת מאד. הדרך על הכביש הראשי די קצרה. עצירה בבניין של רשות הטבע של המדינה כדי לקבל אישור כניסה. שוב סצינה שאופיינית לזימבבואה. בנין גדול ומרשים, גינה יפה, בכניסה- חדר עם שולחן ואדם אחד שנותן לנו למלא את הפרטים שלנו. יש לו מחברת גדולה ממולאת בכתב יד, כל דף הוא אישור עם נייר קופי. מה עושים כשיש הרבה מטיילים? או שאולי פשוט אין? יורדים מהכביש לדרך עפר, בשער בחור מבקש טרמפ. הוא עובד במנה פולס, וכל הדרך הוא מנדב לנו מידע על החיות, הדרך, המקום. נראה לנו שהנהיגה של גדי קצת מפחידה אותו- מדי פעם הוא מצייץ שכדאי לנסוע לאט יותר, אבל גדי מעדיף לעבור את הבורות ושלוליות הענק כמה שיותר מהר. מעולם הוא לא הגיע מהר כל כך לעבודה.. הוא מדריך אותנו למשרד הראשי של השמורה. שם מתברר שאנחנו שוב לבד, שאי אפשר להגיע לנקודות הרחוקות יותר בגלל מצב הבוץ ושהלינה פה יקרה להחריד. שילמנו כמעט 100 דולר על חנייה בקמפ שיש בו רק נקודת מים. זה זול יותר ממקום ממש ליד המים כי העדפנו קרוב למקלחות. בפועל אנחנו 50 מטר מהמים, העשביה מגיעה לברכיים, ויש עשרות קופים על העץ שמשמש כציליה, רק מחכים שנשאיר משהו בשבילם.

משום מקום מגיע איש עם חרמש קטן ומתחיל לנקות את השטח. הוא מסדר לנו שביל מהמכונית אל ברז המים ואל המקלחות. עבודה של שלוש שעות אבל נראה נפלא בסוף. אנחנו יוצאים לטיול קטן, מנסים בכל זאת לראות קצת מהשמורה הזו, אבל די מהר שוקעים בבוץ.. הנהג לא השכיל לעבור בהילוך הנכון, טעות, ואנחנו תקועים. נסיונות סרק מביאים אותנו להחלטה לחזור למשרד ולבקש חילוץ. זה מסתבר לא כל כך רחוק- נסענו בסיבוב ואנחנו ממש בדרך שבאנו בה אתמול. במשרד מספרים לנו שאין אף נהג באזור, המפתחות של הרכב שבחוץ נסעו עם בעליהן, אבל כולם יחזרו עוד היום, לא נצטרך לישון בשלולית. אין ברירה. חוזרים למכונית להביא את המחשב- לפחות נעביר את הזמן בצפיה בסרט. (בראוו יהל!) אחרי שעתיים או יותר כולם מגיעים- הבוס, הנהגים, השומרים של הפארק שמסתובבים עם רובים כדי להבריח מבריחים שמגיעים, איך לא, מזמביה. הטענה היא שהם באים להרוג פילים בשביל לקחת את השנהב. אחד מהשומרים סוחב על הגב שני שנהבים. אנחנו מניחים שהפיל לא שרד. מקווים שגם לא הציידים. בחור אחד הולך להביא טרקטור- יש להם פה מבחר טרקטורים ומשאיות מסין. חדשים. החילוץ לוקח דקות ספורות, אבל בזה נגמר היום שלנו.

בשש בערב אסור כבר להסתובב מחוץ למחנה, בשש וחצי כבר חושך מוחלט. אנחנו מכינים ארוחת ערב, מקלחת, ודי מהר עולים לאוהל. הקופים אמנם הלכו לישון, אבל עכשו ההיפופוטמים עולים מהנהר, מי יודע איזה עוד חיות מסתובבות פה- חושך מוחלט, קולות לילה מפחידים, והמוני מעופפים שנכנסים לתוך הבגדים. האגדה מספרת על תייר שהלך להתקלח אחרי החושך והותקף על ידי אריה. באוהל- חם אימים. וגם מלא חרקים. עובר עלינו לילה מפרך עם יקיצות רבות, אבל התגמול יגיע בבוקר.

7/3

אחת הזריחות היפות ביותר, היפופוטמים משחקים בנהר לרגלינו, פיל עובר ליד העץ, והקופים עדיין לא מנסים לגנוב את הקפה. החלטה משותפת שאין מה להשאר כאן לבד, ואנחנו בשעה מוקדמת מתחילים לצאת מהשמורה. יש כאן שתי מכוניות עם תיירים שגם מחכים לחילוץ. מסתבר שלא כדאי לטייל שלא בעונה הנכונה.. אנחנו בדרכינו להררה הבירה. כשיוצאים מהשמורה עולים שוב על כביש סביר שיביא אותנו ליעדנו. מחסום על הכביש- בודקים שאנחנו לא מבריחים זבובי טסה טסה. המלחמה במלריה דרכים משונות לה…

מחסום נוסף של המשטרה. הפעם אכלנו אותה. השוטר מודיע לנו שיש 2 בעיות- המכונית מכוסה בוץ ולכן לא רואים את פסי האור מאחור וגם לא את הפנסים הקדמיים. 25 דולר קנס. הוא מחזיר לנו 10 דולר כשאנחנו מספרים לו שעכשו יצאנו ממנה פולס ובהררה נרחץ את המכונית. קבלה כלשהי? אפילו לא ביקשנו… ככל שמתקרבים להררה הכל נהיה צפוף יותר- תנועת מכוניות, בתי מגורים ומקומות מסחר. בכניסה יש אפילו רמזור! רחמים עליו.

יש בעיר אכסנית תרמילאים- נוסעים לשם בעיקר כדי לא להיות לבד וכדי לנסות להשיג קצת מידע להמשך. החדר נחמד, המקום נעים, החלטנו שנשאר פה יומיים אז אפשר לעשות כביסה ולתת לבחור פה לנקות את המכונית. חבל רק שמזג האויר קצת סגרירי- לא נוכל להכנס לבריכה שלהם. אנחנו עייפים מדי להסתובב- מזמינים ארוחת ערב במקום, קצת עבודת מחשב במרפסת עד שמגיעים היתושים. מחר נכבוש את הררה!

8/3

החלטנו להעביר את היום בנחת. החבר'ה במשרד נותנים לנו מפה של העיר ומסמנים מקומות שכדאי לבקר בהם.  אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת במקום נחמד ומערבי יחסית, רואים קצת לבנים, שחורים שנראים מכובדים- כנראה שבגלל שהשלטון והמרכז הפוליטי פה יש גם שכבה של אוכלוסיה יותר אמידה ומסודרת. הנתונים במפת התיירות שקיבלנו אומרים שיש בעיר כמליון וחצי תושבים, אחוז אחד צבעוניים, פחות מאחוז לבנים, כל השאר שחורים. סביר שיהיו פה כמה עשרות אלפים שצריכים שרותים ברמה גבוהה, צורכים תרבות ומקומות בילוי, העניין הוא רק למצוא… אכלנו, חצי שעה נסיעה למקום הראשון שאנחנו נוסעים אליו. אתר שנקרא BALANCING ROCKS. אי אפשר להבין מה משמעות המקום- ואם בכלל יש לו משמעות.., מגיעים לאזור שיש בו סלעי ענק כמו שכבר ראינו בנמיביה. זה בכל זאת מרשים! בכניסה לוקחים מאיתנו תשלום מופקע של 10 דולר לאדם, ובפנים- שערורייה. הסלעים, כבודם במקומם מונח, אבל ההזנחה של המקום נוראית. אי אפשר לראות שבילים מרב עשבייה, אשפה זרוקה בכל מקום. ושוב- ריק. 3 יפנים יצאו כשהגענו, לא נראה שמטיילים אחרים היו פה לאחרונה..

מה שמחוץ לאתר מעניין הרבה יותר- עוד שכונת פחונים כמו בכל מקום, רק שהיא בנויה בין הסלעים העצומים האלה וזה הופך אותה לציורית.

חזרה למרכז העיר- עוברים דרך שוק ענק אבל יורד גשם שוטף ואנחנו לא מעיזים להסתובב בכל הבוץ שנוצר ברגל. נעבור שוב מחר? עוצרים לשתות קפה וקצת קניות במרכז שנראה קצת יותר מערבי, סביבנו רואים קצת פנים לבנות אחרי ימים שלא ראינו. הקפה מצויין, עוגה זוועתית, הסופר ליד כמעט כמו אצלינו מבחינת השפע והסידור. חוזרים להרגיש קצת בנח, אבל אליה וקוץ בה. בחזרה למכונית שנמצאת בחניה מסודרת והומת אדם, רואים ששני המנעולים בדלת של הארגז עברו התעללות. חיפוש מהיר מגלה שתיק עם ציוד חילוץ של המכונית נעלם. למזלנו- את דלת הנהג לא הצליחו לפרוץ- אבל המנעול הלך. קצת נפילת מצב רוח שמונעת מאיתנו לצאת לאכול בחוץ הערב, אבל לא ניתן לזה לשבור את רוחנו- מחר יום חדש!

9/3

המכונית מבריקה, יש ערימת בגדים נקיים, אפשר להמשיך. זוג צעיר מהולנד שמטייל כמה חודשים כבר מתקפלים גם הם. אנחנו מחליפים איתם טיפים לנסיעה- הם בדיוק בכיוון ההפוך מאיתנו. אולי עוד נראה אותם בארץ- אם לא יהו בעיות הם מתכננים לעלות צפונה באפריקה וממצריים להגיע לאירופה בחזרה. מאחר וכנראה שאי אפשר דרך הים (?) אולי יגיעו לישראל. מאחר ומראש אנחנו מוותרים על גנים בוטניים ומוזיאונים רציניים, םארקים עם חיות יש בשפע מחוץ לעיר, נשארנו עם מקום אחד לבקר בו בהררה- שוק מקומי שיש בו גם אומנות מקומית, משום מה הוא נקרא 'מברה מוסיקה'. הבחורה במשרד קצת מעקמת את הפרצוף כשאנחנו מבקשים שתראה לנו את המקום על המפה- זה לא בשבילכם, מאד צפוף שם.

 

אנחנו מתקרבים לאזור, באמת צפוף… הנסיעה איטית כל כך שאפשר ללכת במקום, אבל אין מקום להשאיר את המכונית, וחוץ מזה- זה באמת לא מקום בשבילנו… אולי אם היינו בלי שום תיק וכמובן- בלי מכונית! קשה לתאר את כמות האנשים, הדוכנים, כי קשה גם לתפוס את זה- מי שזוכר את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב- צריך לדמיין את המקום הכי צפוף בה- ולהתחיל להכפיל אותו בגודל. זה בעצם השוק היומיומי של האוכלוסיה הענקית מהמעמדות הנמוכים- סביר להניח שמעל מליון איש נזקקים לשרותים שיש פה, ובלתי אפשרי לנסות לתאר את המגורים שיש מסביב, את הלכלוך, העזובה וההזנחה. אפילו התמונות לא יעבירו את מלוא הרושם. אם מדברים על מספר חולי האיידס בזימבבואה- אין ספק  בכלל ששמונים אחוז מהם נמצאים בסלמס הזה. בעקבות חווית האתמול ובגלל הדוחק אנחנו עם דלתות נעולות, אבל מדי פעם פותחים חלון, מחליפים מילה עם מישהו- והאנשים שמחים ונחמדים. יוצאים מהררה ברגשות מעורבים, פנינו דרומה. הכביש כנראה טוב מדי, כי השוטר הבא שעוצר אותנו מראה לנו במכשיר שלו שנסענו על כמעט 100 קמ'ש, כשהשלט האחרון הראה שמותר רק 60. מאחר ולא היתה שום סיבה נראית לעין להגבלה הזו, אנחנו חושדים שזה מכוון. בכל אופן- גדי מספר לו שזה לא היום שלנו כי פרצו לנו את המכונית, מראה לו את המנעולים השבורים מאתמול, והקנס יורד מ 20 דולר ל 10. כמובן שלא טרחנו לבקש את הקבלה…

בשעת צהריים אנחנו מגיעים ליעדנו- GREAT ZIMBABWE. זהו אתר היסטורי שמור ובו שרידי ארמון ששימש את המלכים המקומיים בין השנים 1200 ועד כמעט 1600. הקמפינג במקום נראה נחמד, אבל למרות שנאמר שיש בו הכל חוץ מוי פי- אין חשמל, ואף ברז- כולל בשרותים ובמקלחות לא פועל. מחליטים לעשות הפסקת צהריים בכניסה לאתר ואחרי הביקור לנסוע לחפש מקום לינה אחר בהמשך הדרך. בשער יש שני אנשים. האחד תפקידו לפתוח את השער ולהראות למבקרים לאן לנסוע, השני- מגיש את ספר הרישום, גובה כסף ונותן קבלה. השוער שואל אותנו מאיפה אנחנו, ומאד שמח לראות מבקרים מהארץ המבורכת. הוא מסביר לי שמי שחי בה חייב להיות מבורך גם הוא והוא שמח לדבר עם אנשים מבורכים. כשאני אומרת לו שלא בהכרח כולם כאלה הוא עונה לי ברצינות רבה שיש אנשים רעים וטובים, הרעים לא יודעים שהם מבורכים והטובים כן. מחשבה נבונה. השני שואל אותו על מה מדובר והוא מסביר לו- הם באים מישראל, זה העם שיצא ממצריים והלך לקדש ברנע. כשאנחנו נפרדים הוא מבקש מספר טלפון שלנו כדי שנוכל לפטפט בווטס אפ. הוא ישמח להיות בקשר עם אנשים מישראל… שילמנו 6 דולר יותר בכניסה כדי שילך איתנו מדריך, ומצמידים לנו את מוניה. בחור שעובד במקום עד תחילת הלימודים באוניברסיטה. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה והוא עומד להתחיל תואר שני. האוניברסיטה נמצאת בהררה כך שהוא עוזב את הבית כדי ללמוד. מסוף בית הספר היסודי הוא בעצם לומד עם מלגות. כנראה בחור מוצלח! הוא לוקח אותנו לסיבוב של שעתיים באתר שהיה הארמון של מלכי שבט השונה. היו 8 כאלו לפי הממצאים הארכיאולוגיים, כל מלך שמת ביתו נהרס והמלך החדש קיבל בית חדש. המתחם מחולק לבית של המלך ואחיותיו (שהיו אחראיות על הטקסים ועל בריאותו של המלך), חלק אחר במתחם שימש למגורי המלכה הבכירה שהיתה גם המורה של ילדי האזור, וחלק נוסף שימש למגורי המלכות האחרות. למלך האחרון בשושלת היו ככל הידוע כמאתיים מלכות!

יש גדר אבן כמעט הרוסה לגמרי שהיתה החומה החיצונית של המתחם, וחומה נוספת שבחלקה עוד קיימת שהיתה הפנימית יותר. בכל מקרה- הגובה הוא של כמה מטרים, הבניה יבשה- כך שיש לה גם רוחב רציני, ובתוך המתחמים השונים יש קירות גדולים נוספים שסימנו חלוקה לאזורי פעילות שונים. מה שמעניין פה זה שאף אחד לא גר בין קירות אבן- בתוך האזורים התחומים היו בנויות בקתות קש כמו שרואים גם היום בכפרים הקטנים. כל בניית האבן הזו נועדה רק להגנה. בין החומות יש היום גם מבנה חדש שבו שוכן המוזיאון. מוניה עובר איתנו בגאווה על כל פרט במוזיאון. כנראה שמעולם לא ראה מוזיאון ראוי לשמו..

הפסקת תמונה בגלל שיש הרבה מלל… לא קשור לסיפור. סתם אזור כפרי בצפון המדינה.

אנחנו שואלים על החינוך בזימבבואה- בכל חור רואים בית ספר יסודי אבל ממש מעט תיכונים. הוא אומר שנבנו הרבה בתי ספר יסודיים כחלק מתכנית רחבה כדי שילדים יוכלו ללמוד כמה שיותר קרוב לבית- שלא יצטרכו ללכת למשל 6 ק'מ פעמיים ביום. (כמה כן? 2 ק'מ?) בית ספר יסודי הוא 7 כיתות, אחר כך חטיבה ותיכון. לטענתו היו צריכים להיבנות גם כאלו יותר- אבל נגמר הכסף. הוא חושב שכשבעים אחוז הולכים לבית ספר- (אנחנו חושבים שיותר לפי מה שרואים ברחובות) וכמחציתם לא ימשיכו ללמוד. או בגלל המרחק הגדול, או בגלל בעיות כספיות, או- אם מדובר בבנות- הן נכנסות להריון ושם נגמר החינוך הפורמלי שלהן. לעומת זאת- כנראה שיש מימון רציני מהעולם הגדול לאוניברסיטאות והיום אין תנאי סף וקבלה ללימודים גבוהים- מי שרוצה יכול ללמוד באוניברסיטה. משונה לנו- אבל אין איך לאמת או להפריך את המידע. השאלות של מוניה נוגעות לישראל- איזה שפה מדברים, מה היום הקדוש, כמה ישראל גדולה. אין לו מושג מה קורה אצלינו ואיך הנצרות משתלבת בסיפור. תחי התמימות. שאלנו מה קרה שהמקום הזה ננטש והוא מספר שבשיא חיו פה כ 25 אלף איש- התברואה, הצמחיה, המים- כבר לא התאימו, אז השונה עברו למקום אחר על נהר הלימפופו. לשאלתנו הוא מסביר את השם- זי= גדול, מבה= בית, בואה= אבן. כשהמחתרת של מוגבה תפסה את השלטון הם החליפו את כל הסממנים של המשטר הישן- והשם רודזיה (על שמו של רודס האנגלי) הוחלף לשם האתר הקדום הזה. סמל המדינה נלקח גם מסמלי העבר של מלכי השונה. אנחנו נפרדים ממוניה בברכת הצלחה, והטפטוף שהפך לגשם שוטף מונע מאיתנו קפה של אחר הצהריים. לא נורא- נגיע לקמפינג ונעשה. רק מה- אין קמפינג. לא שם, לא בעיר הקרובה- רק 2 מלונות מגעילים ואחד יקר להחריד, גם לא בהמשך הדרך, גם לא אחרי החושך, גם לא למרות שיורד גשם בלי הפסקה. 8 בערב, אין ברירה. צריך לעצור. לא רק שאנחנו עייפים (ביחוד הנהג) אלא שהנסיעה בחושך ובגשם לא נעימה. לנהגים המקומיים יש מנהג מצויין- כשהם חולפים על פניך הם מאותתים ימינה- למרכז הכביש. ככה אתה יכול לדעת בברור איפה נמצאת המכונית שבאה מולך גם אם יש לה רק פנס אחד… עוצרים בתחנת דלק ומבקשים רשות לחנות שם עד הבוקר. החנות אמנם נסגרת אבל מתדלק ושומר יש כל הלילה. אין בעיה- 5 דולר והכל מסודר. זו חניית הלילה הזולה ביותר בזמן האחרון, ואנחנו ישנים נהדר. הגשם נמשך כמעט עד הבוקר אבל באוהל שלנו על הגג חמים נעים, ויבש.

10/3

שש בבוקר השכמה. אנחנו רוצים להתקפל לפני שתתחיל תנועה רבה מדי בכביש ואולי מישהו לא יאהב את המאהל שלנו.

השמש זרחה לא מזמן, אבל קבוצות של ילדים בתלבושת אחידה כבר עושות את דרכן בין השלוליות. אגב תלבושת- הדבר הזה עושה חסד רב עם כולם. גם במקומות העלובים ביותר, כל הילדים נראים אותו דבר, כמעט תמיד הם מצוחצחים, נקיים ומסודרים- לפחות בתחילת היום… הבנים תמיד עם מכנסיים קצרים, הבנות תמיד בחצאית או שמלה (תלוי בבית הספר), הבגדים נעימים לעין, מגוהצים- זה לא חולצת טריקו- זה בגד אמיתי. בעיר בדרך כלל נעליים סגורות וגרביים עד הברך הן חלק מהתלבושת. בכפרים גם הולכים יחפים או עם נעל אחת. מה שיש. ילדים מברכים אותנו בבוקר טוב, מחייכים, להם לא נראה משונה שישנו כאן. גם הבחורה מהחנות מתיצבת מוקדם לעבודה-מי יודע איפה היא ישנה- היא מצחצחת שיניים בכיור של השרותים של התחנה… בגלל הנסיעה הלילית הארוכה אנחנו ממש קרובים ליעד שלנו. מרחוק כבר מתחילים להריח עיר. רואים מעט בניינים גבוהים (פעם אחרונה שראינו היתה במלונות בסווקופמונד- מרגיש כאילו שנים עברו מאז…) הכביש מתרחב לשני מסלולים, ופתאום- רמזורים! הם עומדים ישר, כולם עובדים, ממש אחרית הימים! אפילו יש שלטי פרסום גדולים, ושלטים ירוקים כאלו- שכתוב עליהם שמות של ערים עם חצים ברורים- כאלה כמו שיש לנו בכבישים שלנו-  ממש עולות לנו דמעות בעיניים מהתרגשות.. BULAWAYO. הגענו חזרה לציביליזציה. כשנחזור לחיים הרגילים נצטרך לזכור תמיד שפעילות תקינה של מערכות היא לא מובנת מאליה, ולהודות על מזלינו ששפר… המקום הראשון שאנחנו עוצרים בו לחפש ארוחת בוקר לא מספק את הסחורה, אבל כן מספק הפתעה- 2 חנויות שבהן הבעלים שעומד מאחורי הדלפק הוא לבן. אחד מהם מספר לנו שרב חייו הוא חי פה- הוא עבר בשלב מסויים לדרום אפריקה, לא אהב את זה, ואחרי 12 שנים חזר לכאן. הביתה. קונים משהו קטן לאכול בסופר- בעייתי קצת כי אם לא רוצים מתוק- אין שום מאכל שלא מכיל בשר. ממשיכים למקום שמצויין בו מקום לינה, אבל יש פה רק משתלה, חנות מזכרות יפה ובית קפה/ מסעדה. חוץ מהמוכרת בחנות- כל מי שמסתובב פה לבן. המלצרית שולחת אותנו למקום של חברים, אבל שם מלא, והבחורה האדיבה במשרד מתקשרת עבורינו לכמה מקומות אחרים, מוצאת לנו מקום במחיר סביר ובסוף גם לוקחת אותנו לשם. דוקא שחורה. עם אנגלית מצוחצחת. אנחנו מתמקמים, נהנים ממקלחת טובה, ויוצאים לעיר לחפש מקום לאכול. מעט הבניינים הגבוהים שראינו הם כנראה כל מה שיש, ומקרוב- נו- נעזוב אותם.

העיר נוסדה בשנת 1905 והרחובות המרכזיים רחבים, הרבה בתים גדולים שהיו פעם מכובדים או מפוארים, חלקם הקטן שמור או משופץ, יש בה משהו נעים- בתחילת דרכה העיר בולאוויו היתה עיר משגשגת, מרכז חברתי, כלכלי, פוליטי. הקרבה לדרום אפריקה לבטח עשתה חלק מהעבודה. היום העיר יותר מנומנמת, השלטון המרכזי עבר צפונה, אבל היא עוקפת את הררה מכל הבחינות! באמצע השיטוט מתחיל גשם זלעפות, שלא מפסיק גם אחרי שגמרנו לאכול. חוזרים לחדר. מחר נחקור את העיר.

11/3

ארוחת בוקר ב'מלון', קצת זמן עבודה על המחשב, ובשעה 11 יוצאים לעיר. הפעם החלטנו כן ללכת למוזיאון- לא טבע והיסטוריה- מאלו יש לנו מספיק. הולכים לגלריה הלאומית! הבניין מרשים ביותר- כנראה נבנה למטרה זו לפני 100 שנים, הגלריה מעניינת. יחד איתנו גם קבוצת תלמידים צעירים- בדיוק קיבלו ארוחת צהריים באחד מחדרי המוזיאון… בחוץ- מבנה של שתי קומות ובו חדרי סטודיו שמושכרים לאמנים. אנחנו עושים סיבוב ארוך ביניהם- יש כמה עם עבודות מרשימות, סגנון מעניין, כולם שמחים לשתף ולספר על עצמם. באחד החדרים- שלושה צעירים ששוכרים ביחד. אחד מהם כבר עובד ומוכר, השניים האחרים רק גמרו ללמוד. יש בעיר בית ספר גבוה לאמנות, לימודים של שנתיים, וכמו אמן בכל מקום אחר בעולם- אחר כך אתה צריך לדעת למכור את עצמך. כולם מדברים אנגלית משובחת (מתחילים ללמוד אנגלית מכתה א'- יש עוד שתי שפות רשמיות של שני השבטים הגדולים). הם שייכים לגמרי לעולם המודרני- אם זה שימוש בטכנולוגיה, הבנה שצריך לנסות לעבוד עם אירופה, אחרי כל מה שראינו בזימבבואה, זה מרענן.  בחנות המוזיאון יש חנות מעניינת עם עבודות אומנות מקומית מרשימות, בינהן סלים קלועים יפהפיים. האחראית אומרת שזה שאריות מתערוכה מלפני שנה והיא נורא מצטערת, אבל היא לא יודעת איפה עושים אותם. אחרי שהיא מגלה שאנחנו מישראל- לוחצת את ידינו בהתלהבות גדולה, ועושה כמה טלפונים שנותנים כיוון. היא שולחת אותנו לבית הפר לאומנות לא רחוק ממרכז העיר. צריך להיות באמת חדור מוטיבציה כדי ללמוד פה. הכל כל כך עלוב ודל- ממש מעורר רחמים. אבל בעצם אולי זה מה שמוציא אמנים טובים… יש 4 מחלקות פה- ציור, קרמיקה, קליעה, אריגה. מחלקת הקליעה מורכבת מקבוצת נשים מבוגרות ובחור ובחורה צעירים. אנחנו מציגים את עצמנו, והם בינתיים קוראים למנהלת. זו לוקחת אותנו למשרד ופותחת בהרצאה ארוכה על מה שקורה פה. הקולעות הן נשים שחלקן לא עם נסיון, הן לומדות פה כדי שיוכלו לעבוד וליצור גם בבית, וכשיש הזמנות מביאים להן חומר ואחר כך אוספים את העבודות. במחלקת האריגה אישה מבוגרת מלמדת צעירים את כל התהליך של טוויה ואריגה על נולים גדולים. גם כאן העבודות מקסימות. בקיצור- ביקור עצוב ומשמח כאחד. כל הזמן גשם, הולכים שוב לקפה של אתמול, מקבלים המלצה למסעדה, וחוזרים לחדר- הערב נצא למסעדה אמיתית. ארוחת שישי. חבל שפנסי הרחוב היפים לא פועלים. היה יכול לעזור קצת אור. טוב. יש כמה נקודות להבהרה. מאחר וברור לנו שבעיר של כמעט מליון תושבים- (יש גם טענה שרק 400 אלף- לא משנה לטובת ההגיגים.) בשונה מהררה- 2 אחוז לבנים- יש שכבה, גם אם מצומצמת, אפילו מאד, של אנשים שצורכים תרבות, צורכים אוכל טוב, צורכים ביגוד איכותי. (לא רק לבנים כמובן!) אז איפה כל זה??? הרי אם לא היתה קבוצה של גברים לבנים, בערך בגילנו, כנראה במצב כלכלי טוב, ממליצה לנו לבא למסעדה הזו, היינו ממשיכים לחפש, לא? אנחנו היום נזכרים איך נראתה רשת אל גאוצ'ו בתחילת דרכה ורואים איזה דרך ארוכה עשינו בשלושים שנים האחרונות. בכלל, ובפרט מסעדות בישראל. כאן קיבלנו המלצה לאותה מסעדה של אז. העיצוב, האור, הרהיטים, גישת העבודה. אז נהיינו שחצנים? עדינים מדי? אבל הרי האמידים יותר שגרים כאן יוצאים לעולם הרחב גם הם- איך זה שאין למידה? (תכל'ס- דרום אפריקה גם לא מבריקה בתחומים האלו…) לא יתכן שהם קונים בגדים בחנויות שאנחנו רואים פה ברחוב- אז איפה החנויות שהם כן קונים בהן? איך זה שלא רואים פרסום של שוק איכרים, של הופעה, של קונצרט? מליון איש! גם אם ניקח לא את העשירון העליון, אלא אפילו אלפיון עליון- יש פה כח קנייה וצרכנות! איפה הם? בגלריה היה פרסום על יריד קיץ מחר. נבדוק את הענין לעומק. האוכל היה טעים.

12/3

היה ברור שאם היריד נפתח בשמונה בבוקר אין טעם להגיע לפני 11- עד שכל המציגים יגיעו ויתארגנו ייקח זמן. זה לא מרכז הירידים- זה משהו הרבה יותר עממי ואנחנו רוצים לבא כשכולם כבר שם. עושים לנו בוקר עצל, עוד עבודה על המחשב, שיטוט ברחבי האינטרנט, עוד קפה. מגיעים לקראת 12. לא יותר מעשרים דוכנים- 2 של אוכל, כמה של קוסמטיקה, אחד עם כלי פלסטיק ושניים עם שמיכות וכלי אוכל, היתר- בגדים, תכשיטים, תיקים. הקצבנו לעניין חצי שעה במקום שעתיים שהיינו נותנים ליריד כזה בארץ, יצאנו אחרי 7 דקות. כולל המבורגר לרעב. על מה דיברנו אתמול? שיטוט ברחוב מכניס אותנו לחנות אופנה, בעלת המקום נראית ומדברת על רמה. היא מספרת די בכאב על כל אלו שיכולים ועוזבים לטובת מדינות אחרות בעולם. הקושי לדבריה כלכלי, אבל אם היא אומרת שלפחות חיים בשלום ובשקט- היא בטח מתכוונת למה שהרבה מרמזים פה- מחכים שהרודן הזקן ילך לעולמו ומקווים שיהיה יותר טוב אחריו. שוב גשם. נוסעים לחפש דברים שעוד לא ראינו.

שוב תוהים איפה מבלים האנשים כמונו בסוף שבוע בעיר הזו.לא יתכן שיש רק בית קפה אחד, וגם הוא- חמוד- אבל מיושן לחלוטין. הג'י פי אס מגלה לנו שיש פה סניף של סופר שכבר ראינו בעבר- דומה בתפיסה לטיב טעם- רואים שם את בעלי האמצעים. אנחנו מתמלאים תקווה שנמצא שם גם בית קפה. זהו. כנראה מצאנו לאן מתנקזת האוכלוסיה שיש לה. ליד הסופר- מסעדה די אמיתית, עם אוכל שנראה טוב, ספא בקומה השנייה, ועוד חנויות שלא הסתובבנו לראות מה הן בגלל הגשם. מדהים איך כולם מסתובבים פה- אם זה שמלות קלילות וסנדלים עדינים (או כפכפים) ואם זה חליפות ונעליים חצאיות (או גם בגדי ספורט), גשם שוטף, אנשים או עומדים ומחכים שיחלוף או פשוט מדשדשים במים כאילו הם לא נרטבים. כמעט ואין מטריות, וכולם שווי נפש לחלוטין- אלא אם נופלת טיפת גשם לעין ואז ממצמצים קצת.. מזלם של כל המסכנים והעניים כאן שגשם יורד בקיץ…

13/3

היום ניפרד מבולאויו. לפני שעוזבים אנחנו חייבים לעצמנו בדיקה נוספת. נוסעים למקום שהיינו בו אתמול כדי לראות איך מבלים פה את יום ראשון, מסתבר שליד הסופר והמסעדה יש עוד בית קפה נחמד שבו נשתה את הקפה שלנו ונעבוד קצת על ניירת שאנחנו חייבים לאביתר ואביגל. מסביב- מרכז 'שכונתי' אמיתי. חנויות- ציוד משרדי, כלים, בגדים- הכל אמיתי! כמו אצלינו לפני עשרים שנה, אבל לפחות הכיוון מוכר… על לוח המודעות רואים גם את מה שהיה חסר לנו- הזמנה לחוג יוגה, רסיטל בגלריה, וממולינו- ילדים יוצאים מחוג קרטה. ממש חיים נורמלים. אפשר להמשיך בשקט. הגבול די קרוב, לפני שנעזוב בצער את זימבבואה אנחנו עוברים בשמורה בדרך. פארק מטובו, או מטופוס (השילוט מאד מבלבל וכך גם הסימון במפות. ייתכן שזה אזור אחד שמכיל אזור אחר..) הוא אזור יפהפה, ירוק, וכמובן- ריק. הכביש מוביל גם לקברו של רוד'ס, ששלט בדרום אפריקה הרחבה לקראת סוף המאה ה-19, ובחר את מקום קבורתו פה. לצידו- קבר נוסף של השליט שהחליף אותו ואנדרטה גדולה לגיבורים שנפלו באזור במלחמה עם השבט השחור שחי פה. סיום נאות לסיבוב הקצר מדי שלנו במדינה הזו. יש עוד הרבה מה לראות- נצטרך לבא שוב בעונה היבשה, ויש גם הרבה מה ללמוד על מה שקורה /קרה פה.  אבל אנחנו כבר בדרכנו למעבר הגבול- בצד הזה הכל הולך די חלק- הם לא תמיד ברורים במה שרוצים ממך, אבל חצי שעה ואנחנו בחוץ. עכשו מגיעים לחלק המסובך יותר- הכניסה לבוטסואנה. קודם כל הניירת, שאחרי שבודקים את הדרכונים צריך גם לרשום במחברת גדולה את כל הפרטים. אחר כך- הרכב שצריך רישום משלו, ובסוף- התשלום. לא גבוה, אבל במטבע מקומי בלבד. צריך ללכת להחליף כסף. אחר כך- ביקורת חקלאית. מרססים את הגלגלים, זורקים פירות (למדנו מהנסיון והמקרר שלנו כמעט ריק..), ולסיום- טובלים את הנעליים, גם אלו שבמכונית ועוברים עם המכונית בבריכת חומר ריסוס. כמו פעם בכניסה לקיבוצים.. אנחנו בפנים. הכביש מצויין, יש שילוט אמיתי, הכל נראה מתקדם מאד. דרכנו מערבה, למגדיגדי, אחד הפארקים הגדולים. אחר הצהריים נכנסים לקמפ- מרגישים כאילו אנחנו שוב בדרום אפריקה- הכל נקי, מסודר, נעים לעין, ובעיקר- יש עוד אורחים! ארוחת ערב במסעדה המקומית, ושוב לאוהל שלנו- עם שכנים!!