ארכיון חודשי: מרץ 2016

זימבבואה

 

חלק ממעבר הגבול
חלק ממעבר הגבול

3/3

מפלי ויקטוריה, VIC FALLS, הם הגדולים באפריקה באורכם ובכמות המים העוברת בהם למרות שנהר הזמבזי הוא הקטן מבין 5 הנהרות הגדולים של היבשת. בעולם- הם השניים אחרי האיגואסו. הכניסה למפלים לעומת זאת, לא מזכה בשום ניקוד. בחניה הלא גדולה- עשרות דוכנים ומוכרים די עלוקות שמציעים ממעילי גשם (בצדק, מסתבר..) ועד חיות מפוסלות בעץ או אבן בכל הגדלים, וכמובן- כל שאר מיני האומנות המקומית. השומר בשער שבודק את הכרטיסים לא שוכח להציע לנו את מבחר הפעילויות שיש לתיירנים המקומיים להציע- טיסה בדאון או הליקופטר מעל המפלים, שייט בנהר, ביקור בשמורה שמגדלת אריות למטרת החזרה לטבע, טיול פילים. הכל פרטי, המציע עובד רשות הטבע של זימבבואה… שביל שאורכו 1.7 ק'מ מאפשר נקודות הצצה אל המפלים, רסיסי מים מפיגים את החם ששורר פה, ואחרי הנקודה השישית הם הופכים לגשם של ממש.

IMG_2549

IMG_2563

מי שלא הצטייד במעיל מעדיף להתפשט וללכת בבגד ים. אין דרך להמלט מהמים. הרעש מפחיד ממש, מה גם שהשביל לא עומד בשום קריטריון בטיחות כמו שהורגלנו. אין ספק שהמראות מרשימים ביותר, אבל הכי טוב ומתגמל הוא בית הקפה שביציאה. סוף סוף קפה הפוך כמו שצריך!

גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!
גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!

אנחנו יוצאים מזרחה, קריבה היא היעד, אבל יקח כמה ימים להגיע. לא שזה כל כך רחוק- פשוט הדרכים קצת, איך להגדיר, אומללות. הכביש הראשי, 2 דולר עמלה בנקודות אקראיות, שלם יחסית, אבל רק שני נתיבים, הסימנים עליו דהויים עד מחוקים, והשילוט, כשרואים מה יש בו, נראה כאילו צוייר ביד. חלק באמת נכתב ידנית…

שלט בכביש
שלט בכביש
תחנת אוטובוס אחת מני רבות
תחנת אוטובוס אחת מני רבות

קבוצות בתים ליד הכביש- כמו במדינות השכנות אבל הבניה יותר מעניינת, והכל מאד נקי. החלטנו לא להכנס לפארק HWANGE, אבל כן נכנסים לראות את העיר. אחת ההמלצות שקיבלנו נכתבה כ-WENKI, ואכן הג'י פי אס לוקח אותנו ליד העיר למקום שנקרא כך, אבל בזה זה נגמר- לא מופיעה מפה של המקום למרות שיש רחובות ובתים. אנחנו משוטטים המומים- אין ספק שפעם המקום הזה פרח. יש פה בתים מאד גדולים, מאד ישנים ומוזנחים, ורואים בברור שזה היה מקום מקסים. באחד הרחובות בנין גדול שפעם שימש כקולנוע ומועדון- יש עדיין במה, מעט רהיטים, גרם מדרגות עם מעקה עץ- היום יש פה בר למטה ובר בקומה השניה. תופסים אולי 10% מהשטח של הבניין. החלטנו שכנראה זה היה ישוב של לבנים (לא גזענות- פשוט בגלל סגנון הבנייה..) והיום חיים פה שחורים שאין להם תקציב לתחזק את המבנים. איש חביב עוצר אותנו ושואל אם הלכנו לאיבוד. לשאלתינו הוא עונה שפעם גרו פה עובדים של תחנת הכח אבל התחנה נסגרה, (רואים. גם החורבה הזו מרשימה מאד) והאנשים נשארו בלי פרנסה וחיים רק ממה שהמדינה נותנת. הוא גם מנצל את ההזדמנות לנסות לשכנע אותנו שחשוב ללמוד את התנך. בכרטיס ביקור רשום שהוא שיך לקהילת JEHOVA WITNESSES. תמיד נחמדים.. לא קנינו את הסיפור שלו, אבל גם לא הצלחנו למצוא שום מידע אחר על המקום. נישאר בתהייה. כמה קילומטרים אחרי העיר אנחנו עוזבים את הכביש הראשי לטובת נסיעה לאורך אגם קריבה. בכל נקודת עצירה אפשרית יש אנשים שעומדים ומוכרים משהו. תירס טרי או על האש. בוטנים. כסאות עץ. כלי עבודה בעבודת יד (לא לקישוט- לעבודה באמת), ואם מדובר בצומת של שני כבישים- אז כבר יש גם בר או 5, חנות כללית, מתקן פנצ'רים, מספרה, קצביה ועוד כיד הדמיון.

IMG_2598

 

האנשים בדרך כלל חביבים- מנופפים לשלום, שואלים אם הכל בסדר, יודעים אנגלית- רובם ממש טוב, והפלא הגדול- הם יודעים לרוץ! ממש ראינו אנשים ממהרים! הדרך שבחרנו התגלתה כדרך משובשת מאד, הנסיעה איטית עד מסוכנת, מדי פעם חמורים על הכביש, ומשעת סיום בית הספר- המוני ילדים בכל מקום. אנחנו נוסעים למקום ליד האגם ללילה, שוב ההרגשה שפעם זה היה מקום חי ומטופל- עכשו הכל מוזנח- אבל זה לא הזנחה של לא מטופל אלא יותר תחושה שאין איך לתחזק. ברזים שלא עובדים, רשתות קרועות, דברים בלויים ושחוקים. הבסיס טוב וגם היה יפה, אבל כנראה שאין אמצעים לטפל- אולי מחסור בכסף או בחומרים? בכל מקרה- אנחנו האורחים היחידים, וזה מוזר. אמנם זו לא עונת הטיולים, אבל היינו מצפים שתהיה קצת תנועת תיירים, בייחוד כשיש פה תשתיות להמוני מטיילים באזור. ונזהרים מהיפופוטמים.

שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.
שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.

4/3

הדרכים מזרחה וצפונה מאד משובשות. בנוסף לכבישים שבחלקם סלולים ובחלקם לא, יש תמיד התרחשות שמחייבת נסיעה זהירה- פרות, עזים וחמורים, המון ילדים- אפילו ממש קטנים, והמוני אנשים צועדים. מאין ולאן? לא ברור. כמובן- בכל מקום דוכנים קטנים עם משהו למכירה. זה יכול להיות מישהו שעושה עבודות עץ וזה יכול להיות מישהו עם כמה קופסאות עם סוכריות.. נסיעה של 200 קילומטר יכולה לקחת 4-5 שעות. עוד דבר שקצת מכתיב את הקצב זה נקודות ביקורת של המשטרה. הזהירו אותנו שכשעוצרים אותך לביקורת מחפשים תרוץ לקחת כסף. היום עברנו 4 נקודות כאלו (חבית באמצע הכביש, 3 שוטרים עם אלות, ספר ענק לקנסות) אבל בכולן השוטרים היו חייכנים מאד ולא ביקשו כלום. המפות שיש לנו לא ממש נוחות לשימוש- אבל אפילו בתחום הזה הקידמה נשארה מאחור. אי אפשר להשיג מפה אמיתית וטובה. בשלב כלשהו של הנסיעה אנחנו מחליטים לוותר על כבישים ממש קטנים ולהגיע לדרך הראשית גם אם במרחק זה הרבה יותר- מן הסתם זה ייקח אותו זמן. מגיעים לעיר KAROY, העיר יושבת על הציר הראשי בין דרום אפריקה שבדרום לזמביה שבצפון, יש בה כמה תחנות דלק וכמה בנקים, כמו גם חיי מסחר פעילים.

רוצה תירס? בוטנים אולי?
רוצה תירס? בוטנים אולי?

השוק המקומי צפוף ומלא אנשים. הם נראים קודרים עד שאומרים להם שלום, ואז הם הופכים לחייכנים ונעימים. בשוק בין הכלים החקלאיים הקטנים מוכרים גם יצולים לשני שוורים. מאד שימושי.

דוכן סלולר
דוכן סלולר

סיבוב ב'אחוריים' של העיר תורם לנו את התמונה המוצלחת של היום- בדרך כלל הגברים הולכים מקסימום עם מקל ביד או שקית קטנה, והנשים- עם  מבחר יפה על הראש. או ערימת עצים למדורה, או שק קמח, או דלי מים- כל מיני דברים שאם בטעות ייפלו יחסלו את הילד שבדרך כלל קשור להן על הגב. הפעם- זוג לא צעיר, הוא כדרך הגברים, והיא עם משהו קטן על הראש לשם שינוי- גדי מצלם לא מאמין, ובבדיקה אחר כך של התמונה מאמת את המחשבה- אלטרנטור! הישר למרכז החלפים של טויוטה…

שרות חלפים אקספרס
שרות חלפים אקספרס

אנחנו נכנסים לישון בקרוי במקום שגם היה פעם מפואר, היום הגינה מאד מטופחת ויפה, החדרים זועקים את עליבותם- הכל נקי ומסודר אבל פשוט עלוב. ארוחת ערב במקום- לפי כל כללי הטקס במסעדות, אך בברור איש לא השתמש בכל מה שיש פה כבר שנים רבות. יש אפילו מקרר בר גדול. הוא כל כך ישן שלא ברור איך עדיין מתפקד.

5/3

בבוקר אנחנו קמים ומגלים שמישהו רחץ לנו את המכונית בלילה. השומר השתעמם.. מקווים ששני הדולר שהשארנו לו יגיעו ליעדם. היום לפנינו 160 קילומטר. הג'י פי אס אומר 4 שעות. הכביש דוקא במצב מאד טוב, וההתקדמות יפה. הדבר היחיד שמפחיד קצת זה כל המשאיות שבדרך.

IMG_2689

כביש ראשי דרום אפריקה- זמביה

הכביש שנכנס לקריבה קצת פתלתל אבל בהחלט טוב, בניגוד לציפיות אנחנו מגיעים בזמן סביר של שעתיים וחצי. העיר יושבת על אגם גדול שנוצר בעקבות בניית סכר על הזמבזי. הסכר מספק את החשמל לכל האזור הצפוני של זימבבואה ועכשו יש פה חברה סינית שעוסקת בחיזוק והרחבה כדי להגביר את התפוקה. הסכר הוא גם נקודת מעבר מרכזית לזמביה ויש אפשרות לצאת 'מעבר' לגבול כדי לראות יותר. לראשונה אנחנו רואים פה תיירים! לא להתרגש- רק זוג אחד.. בביקורת הגבולות כותבים את כל הפרטים שלנו, משאירים דולר ואת הדרכון, ועוברים לחצי שעה לזמביה. על הסכר- קבוצה של צעירים זמבזים בטיול. הם שייכים לצבא הישועה, וכולם מבקשים להצטלם איתנו. התהפכו היוצרות.. מתחיל לטפטף ואנחנו ממהרים לחזור למכונית. השוטרים במעבר הגבול כל כך רוצים לפטפט עם אנשים שהגיעו מהארץ המבורכת…הם מכירים פרטים מסיפורי התנך, אבל לא ממש מקשרים אותם לדת זו או אחרת- זה קורה בכל פעם שמדברים איתנו על ישראל. במרינה של קריבה אפשר לשכור סירה לטיול באגם וגם לשינה, אבל מזג האויר לא מתאים.. נוסעים למקום ארוח בהמשך האגם. חם ולח, אבל יש וי פי, ויש בריכה קטנה להתרעננות. יש גם קבוצת לבנים שמסתובבת פה- כנראה דרום אפריקאים שעובדים באזור. אסתר שמנהלת את המקום קוראת לנו לפנות ערב- יש זברות בשער! מאוחר יותר היא שוב רצה אלינו- הפעם יש היפופוטמים. קשה לראות כי כבר חושך, אבל מעמיסים אותנו ואת השכנים על טנדר- יוצאים 'לצוד' היפו במצלמות. ראינו קצת, שמענו, הצילום לא משהו.

6/3

בדרך ל MANA POOLS. זוהי שמורה על שפת הזמבזי, פראית לחלוטין, ומומלצת מאד. הדרך על הכביש הראשי די קצרה. עצירה בבניין של רשות הטבע של המדינה כדי לקבל אישור כניסה. שוב סצינה שאופיינית לזימבבואה. בנין גדול ומרשים, גינה יפה, בכניסה- חדר עם שולחן ואדם אחד שנותן לנו למלא את הפרטים שלנו. יש לו מחברת גדולה ממולאת בכתב יד, כל דף הוא אישור עם נייר קופי. מה עושים כשיש הרבה מטיילים? או שאולי פשוט אין? יורדים מהכביש לדרך עפר, בשער בחור מבקש טרמפ. הוא עובד במנה פולס, וכל הדרך הוא מנדב לנו מידע על החיות, הדרך, המקום. נראה לנו שהנהיגה של גדי קצת מפחידה אותו- מדי פעם הוא מצייץ שכדאי לנסוע לאט יותר, אבל גדי מעדיף לעבור את הבורות ושלוליות הענק כמה שיותר מהר. מעולם הוא לא הגיע מהר כל כך לעבודה.. הוא מדריך אותנו למשרד הראשי של השמורה. שם מתברר שאנחנו שוב לבד, שאי אפשר להגיע לנקודות הרחוקות יותר בגלל מצב הבוץ ושהלינה פה יקרה להחריד. שילמנו כמעט 100 דולר על חנייה בקמפ שיש בו רק נקודת מים. זה זול יותר ממקום ממש ליד המים כי העדפנו קרוב למקלחות. בפועל אנחנו 50 מטר מהמים, העשביה מגיעה לברכיים, ויש עשרות קופים על העץ שמשמש כציליה, רק מחכים שנשאיר משהו בשבילם.

IMG_2846

משום מקום מגיע איש עם חרמש קטן ומתחיל לנקות את השטח. הוא מסדר לנו שביל מהמכונית אל ברז המים ואל המקלחות. עבודה של שלוש שעות אבל נראה נפלא בסוף. אנחנו יוצאים לטיול קטן, מנסים בכל זאת לראות קצת מהשמורה הזו, אבל די מהר שוקעים בבוץ.. הנהג לא השכיל לעבור בהילוך הנכון, טעות, ואנחנו תקועים. נסיונות סרק מביאים אותנו להחלטה לחזור למשרד ולבקש חילוץ. זה מסתבר לא כל כך רחוק- נסענו בסיבוב ואנחנו ממש בדרך שבאנו בה אתמול. במשרד מספרים לנו שאין אף נהג באזור, המפתחות של הרכב שבחוץ נסעו עם בעליהן, אבל כולם יחזרו עוד היום, לא נצטרך לישון בשלולית. אין ברירה. חוזרים למכונית להביא את המחשב- לפחות נעביר את הזמן בצפיה בסרט. (בראוו יהל!) אחרי שעתיים או יותר כולם מגיעים- הבוס, הנהגים, השומרים של הפארק שמסתובבים עם רובים כדי להבריח מבריחים שמגיעים, איך לא, מזמביה. הטענה היא שהם באים להרוג פילים בשביל לקחת את השנהב. אחד מהשומרים סוחב על הגב שני שנהבים. אנחנו מניחים שהפיל לא שרד. מקווים שגם לא הציידים. בחור אחד הולך להביא טרקטור- יש להם פה מבחר טרקטורים ומשאיות מסין. חדשים. החילוץ לוקח דקות ספורות, אבל בזה נגמר היום שלנו.

סוף סוף נתקענו בבוץ...
סוף סוף נתקענו בבוץ…

בשש בערב אסור כבר להסתובב מחוץ למחנה, בשש וחצי כבר חושך מוחלט. אנחנו מכינים ארוחת ערב, מקלחת, ודי מהר עולים לאוהל. הקופים אמנם הלכו לישון, אבל עכשו ההיפופוטמים עולים מהנהר, מי יודע איזה עוד חיות מסתובבות פה- חושך מוחלט, קולות לילה מפחידים, והמוני מעופפים שנכנסים לתוך הבגדים. האגדה מספרת על תייר שהלך להתקלח אחרי החושך והותקף על ידי אריה. באוהל- חם אימים. וגם מלא חרקים. עובר עלינו לילה מפרך עם יקיצות רבות, אבל התגמול יגיע בבוקר.

7/3

זריחה במנה פולס
זריחה במנה פולס
שחיית בוקר בזמבזי
שחיית בוקר בזמבזי
תצטרף לקפה?
תצטרף לקפה?

אחת הזריחות היפות ביותר, היפופוטמים משחקים בנהר לרגלינו, פיל עובר ליד העץ, והקופים עדיין לא מנסים לגנוב את הקפה. החלטה משותפת שאין מה להשאר כאן לבד, ואנחנו בשעה מוקדמת מתחילים לצאת מהשמורה. יש כאן שתי מכוניות עם תיירים שגם מחכים לחילוץ. מסתבר שלא כדאי לטייל שלא בעונה הנכונה.. אנחנו בדרכינו להררה הבירה. כשיוצאים מהשמורה עולים שוב על כביש סביר שיביא אותנו ליעדנו. מחסום על הכביש- בודקים שאנחנו לא מבריחים זבובי טסה טסה. המלחמה במלריה דרכים משונות לה…

בלי מלים
בלי מלים

מחסום נוסף של המשטרה. הפעם אכלנו אותה. השוטר מודיע לנו שיש 2 בעיות- המכונית מכוסה בוץ ולכן לא רואים את פסי האור מאחור וגם לא את הפנסים הקדמיים. 25 דולר קנס. הוא מחזיר לנו 10 דולר כשאנחנו מספרים לו שעכשו יצאנו ממנה פולס ובהררה נרחץ את המכונית. קבלה כלשהי? אפילו לא ביקשנו… ככל שמתקרבים להררה הכל נהיה צפוף יותר- תנועת מכוניות, בתי מגורים ומקומות מסחר. בכניסה יש אפילו רמזור! רחמים עליו.

IMG_2901

יש בעיר אכסנית תרמילאים- נוסעים לשם בעיקר כדי לא להיות לבד וכדי לנסות להשיג קצת מידע להמשך. החדר נחמד, המקום נעים, החלטנו שנשאר פה יומיים אז אפשר לעשות כביסה ולתת לבחור פה לנקות את המכונית. חבל רק שמזג האויר קצת סגרירי- לא נוכל להכנס לבריכה שלהם. אנחנו עייפים מדי להסתובב- מזמינים ארוחת ערב במקום, קצת עבודת מחשב במרפסת עד שמגיעים היתושים. מחר נכבוש את הררה!

8/3

החלטנו להעביר את היום בנחת. החבר'ה במשרד נותנים לנו מפה של העיר ומסמנים מקומות שכדאי לבקר בהם.  אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת במקום נחמד ומערבי יחסית, רואים קצת לבנים, שחורים שנראים מכובדים- כנראה שבגלל שהשלטון והמרכז הפוליטי פה יש גם שכבה של אוכלוסיה יותר אמידה ומסודרת. הנתונים במפת התיירות שקיבלנו אומרים שיש בעיר כמליון וחצי תושבים, אחוז אחד צבעוניים, פחות מאחוז לבנים, כל השאר שחורים. סביר שיהיו פה כמה עשרות אלפים שצריכים שרותים ברמה גבוהה, צורכים תרבות ומקומות בילוי, העניין הוא רק למצוא… אכלנו, חצי שעה נסיעה למקום הראשון שאנחנו נוסעים אליו. אתר שנקרא BALANCING ROCKS. אי אפשר להבין מה משמעות המקום- ואם בכלל יש לו משמעות.., מגיעים לאזור שיש בו סלעי ענק כמו שכבר ראינו בנמיביה. זה בכל זאת מרשים! בכניסה לוקחים מאיתנו תשלום מופקע של 10 דולר לאדם, ובפנים- שערורייה. הסלעים, כבודם במקומם מונח, אבל ההזנחה של המקום נוראית. אי אפשר לראות שבילים מרב עשבייה, אשפה זרוקה בכל מקום. ושוב- ריק. 3 יפנים יצאו כשהגענו, לא נראה שמטיילים אחרים היו פה לאחרונה..

בפנים
בפנים

מה שמחוץ לאתר מעניין הרבה יותר- עוד שכונת פחונים כמו בכל מקום, רק שהיא בנויה בין הסלעים העצומים האלה וזה הופך אותה לציורית.

ובחוץ
ובחוץ

חזרה למרכז העיר- עוברים דרך שוק ענק אבל יורד גשם שוטף ואנחנו לא מעיזים להסתובב בכל הבוץ שנוצר ברגל. נעבור שוב מחר? עוצרים לשתות קפה וקצת קניות במרכז שנראה קצת יותר מערבי, סביבנו רואים קצת פנים לבנות אחרי ימים שלא ראינו. הקפה מצויין, עוגה זוועתית, הסופר ליד כמעט כמו אצלינו מבחינת השפע והסידור. חוזרים להרגיש קצת בנח, אבל אליה וקוץ בה. בחזרה למכונית שנמצאת בחניה מסודרת והומת אדם, רואים ששני המנעולים בדלת של הארגז עברו התעללות. חיפוש מהיר מגלה שתיק עם ציוד חילוץ של המכונית נעלם. למזלנו- את דלת הנהג לא הצליחו לפרוץ- אבל המנעול הלך. קצת נפילת מצב רוח שמונעת מאיתנו לצאת לאכול בחוץ הערב, אבל לא ניתן לזה לשבור את רוחנו- מחר יום חדש!

9/3

המכונית מבריקה, יש ערימת בגדים נקיים, אפשר להמשיך. זוג צעיר מהולנד שמטייל כמה חודשים כבר מתקפלים גם הם. אנחנו מחליפים איתם טיפים לנסיעה- הם בדיוק בכיוון ההפוך מאיתנו. אולי עוד נראה אותם בארץ- אם לא יהו בעיות הם מתכננים לעלות צפונה באפריקה וממצריים להגיע לאירופה בחזרה. מאחר וכנראה שאי אפשר דרך הים (?) אולי יגיעו לישראל. מאחר ומראש אנחנו מוותרים על גנים בוטניים ומוזיאונים רציניים, םארקים עם חיות יש בשפע מחוץ לעיר, נשארנו עם מקום אחד לבקר בו בהררה- שוק מקומי שיש בו גם אומנות מקומית, משום מה הוא נקרא 'מברה מוסיקה'. הבחורה במשרד קצת מעקמת את הפרצוף כשאנחנו מבקשים שתראה לנו את המקום על המפה- זה לא בשבילכם, מאד צפוף שם.

mbare
mbare

 

אנחנו מתקרבים לאזור, באמת צפוף… הנסיעה איטית כל כך שאפשר ללכת במקום, אבל אין מקום להשאיר את המכונית, וחוץ מזה- זה באמת לא מקום בשבילנו… אולי אם היינו בלי שום תיק וכמובן- בלי מכונית! קשה לתאר את כמות האנשים, הדוכנים, כי קשה גם לתפוס את זה- מי שזוכר את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב- צריך לדמיין את המקום הכי צפוף בה- ולהתחיל להכפיל אותו בגודל. זה בעצם השוק היומיומי של האוכלוסיה הענקית מהמעמדות הנמוכים- סביר להניח שמעל מליון איש נזקקים לשרותים שיש פה, ובלתי אפשרי לנסות לתאר את המגורים שיש מסביב, את הלכלוך, העזובה וההזנחה. אפילו התמונות לא יעבירו את מלוא הרושם. אם מדברים על מספר חולי האיידס בזימבבואה- אין ספק  בכלל ששמונים אחוז מהם נמצאים בסלמס הזה. בעקבות חווית האתמול ובגלל הדוחק אנחנו עם דלתות נעולות, אבל מדי פעם פותחים חלון, מחליפים מילה עם מישהו- והאנשים שמחים ונחמדים. יוצאים מהררה ברגשות מעורבים, פנינו דרומה. הכביש כנראה טוב מדי, כי השוטר הבא שעוצר אותנו מראה לנו במכשיר שלו שנסענו על כמעט 100 קמ'ש, כשהשלט האחרון הראה שמותר רק 60. מאחר ולא היתה שום סיבה נראית לעין להגבלה הזו, אנחנו חושדים שזה מכוון. בכל אופן- גדי מספר לו שזה לא היום שלנו כי פרצו לנו את המכונית, מראה לו את המנעולים השבורים מאתמול, והקנס יורד מ 20 דולר ל 10. כמובן שלא טרחנו לבקש את הקבלה…

שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!
שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!

בשעת צהריים אנחנו מגיעים ליעדנו- GREAT ZIMBABWE. זהו אתר היסטורי שמור ובו שרידי ארמון ששימש את המלכים המקומיים בין השנים 1200 ועד כמעט 1600. הקמפינג במקום נראה נחמד, אבל למרות שנאמר שיש בו הכל חוץ מוי פי- אין חשמל, ואף ברז- כולל בשרותים ובמקלחות לא פועל. מחליטים לעשות הפסקת צהריים בכניסה לאתר ואחרי הביקור לנסוע לחפש מקום לינה אחר בהמשך הדרך. בשער יש שני אנשים. האחד תפקידו לפתוח את השער ולהראות למבקרים לאן לנסוע, השני- מגיש את ספר הרישום, גובה כסף ונותן קבלה. השוער שואל אותנו מאיפה אנחנו, ומאד שמח לראות מבקרים מהארץ המבורכת. הוא מסביר לי שמי שחי בה חייב להיות מבורך גם הוא והוא שמח לדבר עם אנשים מבורכים. כשאני אומרת לו שלא בהכרח כולם כאלה הוא עונה לי ברצינות רבה שיש אנשים רעים וטובים, הרעים לא יודעים שהם מבורכים והטובים כן. מחשבה נבונה. השני שואל אותו על מה מדובר והוא מסביר לו- הם באים מישראל, זה העם שיצא ממצריים והלך לקדש ברנע. כשאנחנו נפרדים הוא מבקש מספר טלפון שלנו כדי שנוכל לפטפט בווטס אפ. הוא ישמח להיות בקשר עם אנשים מישראל… שילמנו 6 דולר יותר בכניסה כדי שילך איתנו מדריך, ומצמידים לנו את מוניה. בחור שעובד במקום עד תחילת הלימודים באוניברסיטה. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה והוא עומד להתחיל תואר שני. האוניברסיטה נמצאת בהררה כך שהוא עוזב את הבית כדי ללמוד. מסוף בית הספר היסודי הוא בעצם לומד עם מלגות. כנראה בחור מוצלח! הוא לוקח אותנו לסיבוב של שעתיים באתר שהיה הארמון של מלכי שבט השונה. היו 8 כאלו לפי הממצאים הארכיאולוגיים, כל מלך שמת ביתו נהרס והמלך החדש קיבל בית חדש. המתחם מחולק לבית של המלך ואחיותיו (שהיו אחראיות על הטקסים ועל בריאותו של המלך), חלק אחר במתחם שימש למגורי המלכה הבכירה שהיתה גם המורה של ילדי האזור, וחלק נוסף שימש למגורי המלכות האחרות. למלך האחרון בשושלת היו ככל הידוע כמאתיים מלכות!

קישוט בחומת האבן
קישוט בחומת האבן

יש גדר אבן כמעט הרוסה לגמרי שהיתה החומה החיצונית של המתחם, וחומה נוספת שבחלקה עוד קיימת שהיתה הפנימית יותר. בכל מקרה- הגובה הוא של כמה מטרים, הבניה יבשה- כך שיש לה גם רוחב רציני, ובתוך המתחמים השונים יש קירות גדולים נוספים שסימנו חלוקה לאזורי פעילות שונים. מה שמעניין פה זה שאף אחד לא גר בין קירות אבן- בתוך האזורים התחומים היו בנויות בקתות קש כמו שרואים גם היום בכפרים הקטנים. כל בניית האבן הזו נועדה רק להגנה. בין החומות יש היום גם מבנה חדש שבו שוכן המוזיאון. מוניה עובר איתנו בגאווה על כל פרט במוזיאון. כנראה שמעולם לא ראה מוזיאון ראוי לשמו..

חלוקת קמח תירס
חלוקת קמח תירס

הפסקת תמונה בגלל שיש הרבה מלל… לא קשור לסיפור. סתם אזור כפרי בצפון המדינה.

אנחנו שואלים על החינוך בזימבבואה- בכל חור רואים בית ספר יסודי אבל ממש מעט תיכונים. הוא אומר שנבנו הרבה בתי ספר יסודיים כחלק מתכנית רחבה כדי שילדים יוכלו ללמוד כמה שיותר קרוב לבית- שלא יצטרכו ללכת למשל 6 ק'מ פעמיים ביום. (כמה כן? 2 ק'מ?) בית ספר יסודי הוא 7 כיתות, אחר כך חטיבה ותיכון. לטענתו היו צריכים להיבנות גם כאלו יותר- אבל נגמר הכסף. הוא חושב שכשבעים אחוז הולכים לבית ספר- (אנחנו חושבים שיותר לפי מה שרואים ברחובות) וכמחציתם לא ימשיכו ללמוד. או בגלל המרחק הגדול, או בגלל בעיות כספיות, או- אם מדובר בבנות- הן נכנסות להריון ושם נגמר החינוך הפורמלי שלהן. לעומת זאת- כנראה שיש מימון רציני מהעולם הגדול לאוניברסיטאות והיום אין תנאי סף וקבלה ללימודים גבוהים- מי שרוצה יכול ללמוד באוניברסיטה. משונה לנו- אבל אין איך לאמת או להפריך את המידע. השאלות של מוניה נוגעות לישראל- איזה שפה מדברים, מה היום הקדוש, כמה ישראל גדולה. אין לו מושג מה קורה אצלינו ואיך הנצרות משתלבת בסיפור. תחי התמימות. שאלנו מה קרה שהמקום הזה ננטש והוא מספר שבשיא חיו פה כ 25 אלף איש- התברואה, הצמחיה, המים- כבר לא התאימו, אז השונה עברו למקום אחר על נהר הלימפופו. לשאלתנו הוא מסביר את השם- זי= גדול, מבה= בית, בואה= אבן. כשהמחתרת של מוגבה תפסה את השלטון הם החליפו את כל הסממנים של המשטר הישן- והשם רודזיה (על שמו של רודס האנגלי) הוחלף לשם האתר הקדום הזה. סמל המדינה נלקח גם מסמלי העבר של מלכי השונה. אנחנו נפרדים ממוניה בברכת הצלחה, והטפטוף שהפך לגשם שוטף מונע מאיתנו קפה של אחר הצהריים. לא נורא- נגיע לקמפינג ונעשה. רק מה- אין קמפינג. לא שם, לא בעיר הקרובה- רק 2 מלונות מגעילים ואחד יקר להחריד, גם לא בהמשך הדרך, גם לא אחרי החושך, גם לא למרות שיורד גשם בלי הפסקה. 8 בערב, אין ברירה. צריך לעצור. לא רק שאנחנו עייפים (ביחוד הנהג) אלא שהנסיעה בחושך ובגשם לא נעימה. לנהגים המקומיים יש מנהג מצויין- כשהם חולפים על פניך הם מאותתים ימינה- למרכז הכביש. ככה אתה יכול לדעת בברור איפה נמצאת המכונית שבאה מולך גם אם יש לה רק פנס אחד… עוצרים בתחנת דלק ומבקשים רשות לחנות שם עד הבוקר. החנות אמנם נסגרת אבל מתדלק ושומר יש כל הלילה. אין בעיה- 5 דולר והכל מסודר. זו חניית הלילה הזולה ביותר בזמן האחרון, ואנחנו ישנים נהדר. הגשם נמשך כמעט עד הבוקר אבל באוהל שלנו על הגג חמים נעים, ויבש.

10/3

שש בבוקר השכמה. אנחנו רוצים להתקפל לפני שתתחיל תנועה רבה מדי בכביש ואולי מישהו לא יאהב את המאהל שלנו.

שש בבוקר, הולכים לבית הספר
שש בבוקר, הולכים לבית הספר

השמש זרחה לא מזמן, אבל קבוצות של ילדים בתלבושת אחידה כבר עושות את דרכן בין השלוליות. אגב תלבושת- הדבר הזה עושה חסד רב עם כולם. גם במקומות העלובים ביותר, כל הילדים נראים אותו דבר, כמעט תמיד הם מצוחצחים, נקיים ומסודרים- לפחות בתחילת היום… הבנים תמיד עם מכנסיים קצרים, הבנות תמיד בחצאית או שמלה (תלוי בבית הספר), הבגדים נעימים לעין, מגוהצים- זה לא חולצת טריקו- זה בגד אמיתי. בעיר בדרך כלל נעליים סגורות וגרביים עד הברך הן חלק מהתלבושת. בכפרים גם הולכים יחפים או עם נעל אחת. מה שיש. ילדים מברכים אותנו בבוקר טוב, מחייכים, להם לא נראה משונה שישנו כאן. גם הבחורה מהחנות מתיצבת מוקדם לעבודה-מי יודע איפה היא ישנה- היא מצחצחת שיניים בכיור של השרותים של התחנה… בגלל הנסיעה הלילית הארוכה אנחנו ממש קרובים ליעד שלנו. מרחוק כבר מתחילים להריח עיר. רואים מעט בניינים גבוהים (פעם אחרונה שראינו היתה במלונות בסווקופמונד- מרגיש כאילו שנים עברו מאז…) הכביש מתרחב לשני מסלולים, ופתאום- רמזורים! הם עומדים ישר, כולם עובדים, ממש אחרית הימים! אפילו יש שלטי פרסום גדולים, ושלטים ירוקים כאלו- שכתוב עליהם שמות של ערים עם חצים ברורים- כאלה כמו שיש לנו בכבישים שלנו-  ממש עולות לנו דמעות בעיניים מהתרגשות.. BULAWAYO. הגענו חזרה לציביליזציה. כשנחזור לחיים הרגילים נצטרך לזכור תמיד שפעילות תקינה של מערכות היא לא מובנת מאליה, ולהודות על מזלינו ששפר… המקום הראשון שאנחנו עוצרים בו לחפש ארוחת בוקר לא מספק את הסחורה, אבל כן מספק הפתעה- 2 חנויות שבהן הבעלים שעומד מאחורי הדלפק הוא לבן. אחד מהם מספר לנו שרב חייו הוא חי פה- הוא עבר בשלב מסויים לדרום אפריקה, לא אהב את זה, ואחרי 12 שנים חזר לכאן. הביתה. קונים משהו קטן לאכול בסופר- בעייתי קצת כי אם לא רוצים מתוק- אין שום מאכל שלא מכיל בשר. ממשיכים למקום שמצויין בו מקום לינה, אבל יש פה רק משתלה, חנות מזכרות יפה ובית קפה/ מסעדה. חוץ מהמוכרת בחנות- כל מי שמסתובב פה לבן. המלצרית שולחת אותנו למקום של חברים, אבל שם מלא, והבחורה האדיבה במשרד מתקשרת עבורינו לכמה מקומות אחרים, מוצאת לנו מקום במחיר סביר ובסוף גם לוקחת אותנו לשם. דוקא שחורה. עם אנגלית מצוחצחת. אנחנו מתמקמים, נהנים ממקלחת טובה, ויוצאים לעיר לחפש מקום לאכול. מעט הבניינים הגבוהים שראינו הם כנראה כל מה שיש, ומקרוב- נו- נעזוב אותם.

עיר מודרנית אמרנו?
עיר מודרנית אמרנו?

העיר נוסדה בשנת 1905 והרחובות המרכזיים רחבים, הרבה בתים גדולים שהיו פעם מכובדים או מפוארים, חלקם הקטן שמור או משופץ, יש בה משהו נעים- בתחילת דרכה העיר בולאוויו היתה עיר משגשגת, מרכז חברתי, כלכלי, פוליטי. הקרבה לדרום אפריקה לבטח עשתה חלק מהעבודה. היום העיר יותר מנומנמת, השלטון המרכזי עבר צפונה, אבל היא עוקפת את הררה מכל הבחינות! באמצע השיטוט מתחיל גשם זלעפות, שלא מפסיק גם אחרי שגמרנו לאכול. חוזרים לחדר. מחר נחקור את העיר.

11/3

ארוחת בוקר ב'מלון', קצת זמן עבודה על המחשב, ובשעה 11 יוצאים לעיר. הפעם החלטנו כן ללכת למוזיאון- לא טבע והיסטוריה- מאלו יש לנו מספיק. הולכים לגלריה הלאומית! הבניין מרשים ביותר- כנראה נבנה למטרה זו לפני 100 שנים, הגלריה מעניינת. יחד איתנו גם קבוצת תלמידים צעירים- בדיוק קיבלו ארוחת צהריים באחד מחדרי המוזיאון… בחוץ- מבנה של שתי קומות ובו חדרי סטודיו שמושכרים לאמנים. אנחנו עושים סיבוב ארוך ביניהם- יש כמה עם עבודות מרשימות, סגנון מעניין, כולם שמחים לשתף ולספר על עצמם. באחד החדרים- שלושה צעירים ששוכרים ביחד. אחד מהם כבר עובד ומוכר, השניים האחרים רק גמרו ללמוד. יש בעיר בית ספר גבוה לאמנות, לימודים של שנתיים, וכמו אמן בכל מקום אחר בעולם- אחר כך אתה צריך לדעת למכור את עצמך. כולם מדברים אנגלית משובחת (מתחילים ללמוד אנגלית מכתה א'- יש עוד שתי שפות רשמיות של שני השבטים הגדולים). הם שייכים לגמרי לעולם המודרני- אם זה שימוש בטכנולוגיה, הבנה שצריך לנסות לעבוד עם אירופה, אחרי כל מה שראינו בזימבבואה, זה מרענן.  בחנות המוזיאון יש חנות מעניינת עם עבודות אומנות מקומית מרשימות, בינהן סלים קלועים יפהפיים. האחראית אומרת שזה שאריות מתערוכה מלפני שנה והיא נורא מצטערת, אבל היא לא יודעת איפה עושים אותם. אחרי שהיא מגלה שאנחנו מישראל- לוחצת את ידינו בהתלהבות גדולה, ועושה כמה טלפונים שנותנים כיוון. היא שולחת אותנו לבית הפר לאומנות לא רחוק ממרכז העיר. צריך להיות באמת חדור מוטיבציה כדי ללמוד פה. הכל כל כך עלוב ודל- ממש מעורר רחמים. אבל בעצם אולי זה מה שמוציא אמנים טובים… יש 4 מחלקות פה- ציור, קרמיקה, קליעה, אריגה. מחלקת הקליעה מורכבת מקבוצת נשים מבוגרות ובחור ובחורה צעירים. אנחנו מציגים את עצמנו, והם בינתיים קוראים למנהלת. זו לוקחת אותנו למשרד ופותחת בהרצאה ארוכה על מה שקורה פה. הקולעות הן נשים שחלקן לא עם נסיון, הן לומדות פה כדי שיוכלו לעבוד וליצור גם בבית, וכשיש הזמנות מביאים להן חומר ואחר כך אוספים את העבודות. במחלקת האריגה אישה מבוגרת מלמדת צעירים את כל התהליך של טוויה ואריגה על נולים גדולים. גם כאן העבודות מקסימות. בקיצור- ביקור עצוב ומשמח כאחד. כל הזמן גשם, הולכים שוב לקפה של אתמול, מקבלים המלצה למסעדה, וחוזרים לחדר- הערב נצא למסעדה אמיתית. ארוחת שישי. חבל שפנסי הרחוב היפים לא פועלים. היה יכול לעזור קצת אור. טוב. יש כמה נקודות להבהרה. מאחר וברור לנו שבעיר של כמעט מליון תושבים- (יש גם טענה שרק 400 אלף- לא משנה לטובת ההגיגים.) בשונה מהררה- 2 אחוז לבנים- יש שכבה, גם אם מצומצמת, אפילו מאד, של אנשים שצורכים תרבות, צורכים אוכל טוב, צורכים ביגוד איכותי. (לא רק לבנים כמובן!) אז איפה כל זה??? הרי אם לא היתה קבוצה של גברים לבנים, בערך בגילנו, כנראה במצב כלכלי טוב, ממליצה לנו לבא למסעדה הזו, היינו ממשיכים לחפש, לא? אנחנו היום נזכרים איך נראתה רשת אל גאוצ'ו בתחילת דרכה ורואים איזה דרך ארוכה עשינו בשלושים שנים האחרונות. בכלל, ובפרט מסעדות בישראל. כאן קיבלנו המלצה לאותה מסעדה של אז. העיצוב, האור, הרהיטים, גישת העבודה. אז נהיינו שחצנים? עדינים מדי? אבל הרי האמידים יותר שגרים כאן יוצאים לעולם הרחב גם הם- איך זה שאין למידה? (תכל'ס- דרום אפריקה גם לא מבריקה בתחומים האלו…) לא יתכן שהם קונים בגדים בחנויות שאנחנו רואים פה ברחוב- אז איפה החנויות שהם כן קונים בהן? איך זה שלא רואים פרסום של שוק איכרים, של הופעה, של קונצרט? מליון איש! גם אם ניקח לא את העשירון העליון, אלא אפילו אלפיון עליון- יש פה כח קנייה וצרכנות! איפה הם? בגלריה היה פרסום על יריד קיץ מחר. נבדוק את הענין לעומק. האוכל היה טעים.

12/3

היה ברור שאם היריד נפתח בשמונה בבוקר אין טעם להגיע לפני 11- עד שכל המציגים יגיעו ויתארגנו ייקח זמן. זה לא מרכז הירידים- זה משהו הרבה יותר עממי ואנחנו רוצים לבא כשכולם כבר שם. עושים לנו בוקר עצל, עוד עבודה על המחשב, שיטוט ברחבי האינטרנט, עוד קפה. מגיעים לקראת 12. לא יותר מעשרים דוכנים- 2 של אוכל, כמה של קוסמטיקה, אחד עם כלי פלסטיק ושניים עם שמיכות וכלי אוכל, היתר- בגדים, תכשיטים, תיקים. הקצבנו לעניין חצי שעה במקום שעתיים שהיינו נותנים ליריד כזה בארץ, יצאנו אחרי 7 דקות. כולל המבורגר לרעב. על מה דיברנו אתמול? שיטוט ברחוב מכניס אותנו לחנות אופנה, בעלת המקום נראית ומדברת על רמה. היא מספרת די בכאב על כל אלו שיכולים ועוזבים לטובת מדינות אחרות בעולם. הקושי לדבריה כלכלי, אבל אם היא אומרת שלפחות חיים בשלום ובשקט- היא בטח מתכוונת למה שהרבה מרמזים פה- מחכים שהרודן הזקן ילך לעולמו ומקווים שיהיה יותר טוב אחריו. שוב גשם. נוסעים לחפש דברים שעוד לא ראינו.

IMG_2598

שוב תוהים איפה מבלים האנשים כמונו בסוף שבוע בעיר הזו.לא יתכן שיש רק בית קפה אחד, וגם הוא- חמוד- אבל מיושן לחלוטין. הג'י פי אס מגלה לנו שיש פה סניף של סופר שכבר ראינו בעבר- דומה בתפיסה לטיב טעם- רואים שם את בעלי האמצעים. אנחנו מתמלאים תקווה שנמצא שם גם בית קפה. זהו. כנראה מצאנו לאן מתנקזת האוכלוסיה שיש לה. ליד הסופר- מסעדה די אמיתית, עם אוכל שנראה טוב, ספא בקומה השנייה, ועוד חנויות שלא הסתובבנו לראות מה הן בגלל הגשם. מדהים איך כולם מסתובבים פה- אם זה שמלות קלילות וסנדלים עדינים (או כפכפים) ואם זה חליפות ונעליים חצאיות (או גם בגדי ספורט), גשם שוטף, אנשים או עומדים ומחכים שיחלוף או פשוט מדשדשים במים כאילו הם לא נרטבים. כמעט ואין מטריות, וכולם שווי נפש לחלוטין- אלא אם נופלת טיפת גשם לעין ואז ממצמצים קצת.. מזלם של כל המסכנים והעניים כאן שגשם יורד בקיץ…

ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.
ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.

13/3

היום ניפרד מבולאויו. לפני שעוזבים אנחנו חייבים לעצמנו בדיקה נוספת. נוסעים למקום שהיינו בו אתמול כדי לראות איך מבלים פה את יום ראשון, מסתבר שליד הסופר והמסעדה יש עוד בית קפה נחמד שבו נשתה את הקפה שלנו ונעבוד קצת על ניירת שאנחנו חייבים לאביתר ואביגל. מסביב- מרכז 'שכונתי' אמיתי. חנויות- ציוד משרדי, כלים, בגדים- הכל אמיתי! כמו אצלינו לפני עשרים שנה, אבל לפחות הכיוון מוכר… על לוח המודעות רואים גם את מה שהיה חסר לנו- הזמנה לחוג יוגה, רסיטל בגלריה, וממולינו- ילדים יוצאים מחוג קרטה. ממש חיים נורמלים. אפשר להמשיך בשקט. הגבול די קרוב, לפני שנעזוב בצער את זימבבואה אנחנו עוברים בשמורה בדרך. פארק מטובו, או מטופוס (השילוט מאד מבלבל וכך גם הסימון במפות. ייתכן שזה אזור אחד שמכיל אזור אחר..) הוא אזור יפהפה, ירוק, וכמובן- ריק. הכביש מוביל גם לקברו של רוד'ס, ששלט בדרום אפריקה הרחבה לקראת סוף המאה ה-19, ובחר את מקום קבורתו פה. לצידו- קבר נוסף של השליט שהחליף אותו ואנדרטה גדולה לגיבורים שנפלו באזור במלחמה עם השבט השחור שחי פה. סיום נאות לסיבוב הקצר מדי שלנו במדינה הזו. יש עוד הרבה מה לראות- נצטרך לבא שוב בעונה היבשה, ויש גם הרבה מה ללמוד על מה שקורה /קרה פה.  אבל אנחנו כבר בדרכנו למעבר הגבול- בצד הזה הכל הולך די חלק- הם לא תמיד ברורים במה שרוצים ממך, אבל חצי שעה ואנחנו בחוץ. עכשו מגיעים לחלק המסובך יותר- הכניסה לבוטסואנה. קודם כל הניירת, שאחרי שבודקים את הדרכונים צריך גם לרשום במחברת גדולה את כל הפרטים. אחר כך- הרכב שצריך רישום משלו, ובסוף- התשלום. לא גבוה, אבל במטבע מקומי בלבד. צריך ללכת להחליף כסף. אחר כך- ביקורת חקלאית. מרססים את הגלגלים, זורקים פירות (למדנו מהנסיון והמקרר שלנו כמעט ריק..), ולסיום- טובלים את הנעליים, גם אלו שבמכונית ועוברים עם המכונית בבריכת חומר ריסוס. כמו פעם בכניסה לקיבוצים.. אנחנו בפנים. הכביש מצויין, יש שילוט אמיתי, הכל נראה מתקדם מאד. דרכנו מערבה, למגדיגדי, אחד הפארקים הגדולים. אחר הצהריים נכנסים לקמפ- מרגישים כאילו אנחנו שוב בדרום אפריקה- הכל נקי, מסודר, נעים לעין, ובעיקר- יש עוד אורחים! ארוחת ערב במסעדה המקומית, ושוב לאוהל שלנו- עם שכנים!!

עוד שבוע בנמיביה, והלאה

 

22/2

אנחנו לבד בקמפינג, מנצלים את הבוקר לעבודה על המחשב כי יש פה קליטה מצויינת ואינטרנט ראוי. בזמן שלאה מנסה להעלות תמונות לבלוג- לשוא, גדי יוצא לסיבוב עם המצלמה במעקב אחרי שתי נשים שיורדות לנהר לדוג. כמובן שהצליחו! המון דגים קטנים שהן משחילות על עלה של דקל כדי לקחת לבקתה לארוחת צהריים.

דייגת מקומית
דייגת מקומית

חשבנו שנמצא פה מרכז תיירותי בגלל המפלים, אבל כל מה שיש פה זה לודג' מפואר, 4 אתרי קמפינג, וכפר לא גדול של שחורים. ההליכה למפלים קצרה, ליד הגדר של אחד הבתים. אין ספק שהמראה מרשים מאד- באנגולה- שמתחילה בצד השני של הנהר- ירד הרבה גשם ולכן יש זרימה יפה.

EPUPA FALLS
EPUPA FALLS

בעלת הקמפינג הסבירה שזרימה כזו זה בערך 300 קוב בשניה, ואין מצב שבמפל ברואקנה תהיה זרימה. אנחנו מוותרים על נסיעה ארוכה ובוודאי מפרכת לשם, ומדרימים מעט לכיוון פארק ETOSHA. זהו אחד הפארקים הגדולים ביותר ומתגאה בלמעלה מ 400 מיני חיות (כמובן- כולל ציפורים, פרפרים וכו'.) כל המפות שבידינו מראות שהכניסה משלושה שערים אפשריים, וכולם בדרום או במזרח הפארק. הנסיעה ארוכה ודי משעממת, יש כפר וחצי וחוץ מזה רק מרחבים עצומים. ליד מעבר חולי בכביש גדי מזהה מצב משונה ואנחנו עוצרים. הנחלים באזור, שכרגע כולם יבשים, יוצרים מעברי כביש רבים מספור שמאד מקשים על הנסיעה, ובאחד מהם קרקעית הנחל חולית לגמרי. באמצעה יושב איש לא צעיר, ו"שואב" מים. אם חופרים בחול- כמו בשפת הים- מתגלים מים. המים האלו טובים לשתיה, הם רק קצת חומים… בסבלנות של אפריקאי הוא חופר קצת, נותן למים להיקוות ומוציא עם כלי קטן מעט מים ומעביר לג'ריקן. איזה עולם… עוד כמה עשרות קילומטרים אנחנו עוצרים בצד לשתות קפה, תוך פחות מעשר דקות מופיעים בין העצים 2 נשים וחמש ילדים. הימבה. הם מבקשים משהו. נותנים להם כיכר לחם ואת שארית המיץ בבקבוק, מצטלמים ביחד והם ממש מאושרים לראות את התמונות. בתחנת הדלק שעברנו נגמר הסולר, אנחנו בודקים כמה עוד יש עד העיר הגדולה לפני הפארק, נסתדר. פתאום- הפתעה- יש כניסה לפארק גם ממערב! גדי מאושר- חסכנו לו נהיגה ארוכה… 5 אחר הצהריים ואנחנו בפנים. יש נסיעה די ארוכה עד החלק המרכזי, אבל בדרך יש 2 מקומות מסודרים ללינה, אז למרות שאסור לנהוג בשבילים אחרי החשיכה אנחנו בסדר. נסיעה לא ארוכה במיוחד, וקרנף חוצה את השביל ונעלם בסבך. אנחנו נאלצים לעצור כי יש גם 3 ג'ירפות שהחליטו לעבור עכשו. מבט ימינה- הנה הקרנף! רק מה- הוא מסתובב אלינו, מוריד את הראש, ומתחיל להתקדם. כשאומרים שהלב מחסיר פעימה- זו ההרגשה. ג'ירפות או לא- אנחנו בורחים! לא פלא שאסור להכנס לשמורות האלו עם טרקטורון או אופנוע. ובטח לא לרדת מהרכב! הקמפ הראשון מלא- נשאר להם רק סוויטה ב 3400 דולר. נמיבי. גם זה הרבה. הקמפ הבא בעוד 40 קילומטר, החושך מתקרב, מזדרזים. בדרך עוצרים כי יש הרבה מכוניות בתצפית. באזור די פתוח יש עדרים- ספרינגבוק, זברות, והם זזים ממקום למקום בצורה לא אחידה. מבט טוב יותר מגלה את הסיבה- יש שם לביאה אחת, וכל פעם שהיא פונה לצד כלשהו, החיות ממהרות לזוז לצד אחר. מוזר שהן לא בורחות. מי ידע נפש לביאה? הגענו, יש מקום, יקר בקנה מידה שלנו אבל בסדר. רק יש בעיה קטנה- נגמר החשמל… אז כמובן שגם אין קליטה, אה, וגם המים במקלחות עומדים להגמר..  מזל שיש להם בשר ופחם בחנות, לפחות תהיה ארוחה טובה.. בבוקר מתברר שגם סולר אי אפשר לקנות אצלם, תחנת הדלק בקמפ הבא, עוד 120 קילומטר. אנחנו תקועים! הבחורה מאד נחמדה אבל לא יכולה לעזור. רכב משטרה שבדיוק מגיע מאד חסר יכולת בלחשוב איך לעזור. אין ברירה אלא לבקש כמה ליטרים ממטייל אחר. לראשון אין סולר במיכל החיצוני, השני דוקא יכול לעזור, הוא גם מזהה אותנו- זו משפחה גרמנית, זוג עם 3 ילדים קטנים שצילמנו בסוסופליי והבטחנו להם לשלוח.. מצחיק שפוגשים שוב ושוב אנשים זרים. סך הכל זה אזור ענק ואין הרבה תנועה תיירותית. הנסיעה בשבילי הפארק איטית- מקסימום 60 קמ'ש, וכשפתאום חיות חוצות או סתם עומדות ליד הדרך מאיטים- גם אם זה שוב עדר זברות שכבר ראינו מאות מהן… מזל שיש נקודות עצירה מגודרות עם שולחנות פיקניק ושרותים. אחת בצהריים אנחנו מגיעים לקמפ. קודם כל דלק. אחר כך נראה מה יש פה. אין פה. מסעדה ריקה מאנשים- הארוחות בזמנים קבועים, תפריט קבוע, יקר ולא מפתה. הקיוסק מציע אוכל פשוט, פשוט מדי, השתיה לא קרה, בחנות יש בעיקר שתייה וחטיפים- לא אוכל, חם מדי לשבת בחוץ. אנחנו משתלטים על שני כסאות ליד הבריכה ומתנמנמים עם גיחות למים. אחר הצהריים מזג האויר מתקרר, ארוחה לא טעימה אבל לפחות הבטן מלאה, מתחילים לסדר את האוהל שלנו ולקראת שקיעה נלך לבור המים. בכל מחנה כזה יש בור מים גדול ובשעות הבוקר והערב אנשים מתקהלים סביבו (מאחורי גדרות, כמובן) להסתכל על החיות שבאות לשתות. סופת חול קטנה מעכבת אותנו קצת, אנחנו לא בטוחים שהאוהל לא יתקפל, אבל יש עוד 10 מכוניות לפחות מסביב עם אוהלים על הגג ולא נראה שהם מוטרדים מדי. בבור המים אנחנו מצטרפים לעוד צופים- יש טריבונה במרכז וספסלים מסביב. המאזן כולל- עדר של ספרינגבוק, עדר של זברות, WILDEBEAST אחד, שועל, וכבר כמעט חושך כשגם 2 קרנפים מגיעים. חוזרים לישון, גשם שוטף כל הלילה אבל האוהל עומד בו בגבורה!

ההשראה לחיה של וולט דיסני
ההשראה לחיה של וולט דיסני

 

קרנף מרחוק זה יותר ידידותי..
קרנף מרחוק זה יותר ידידותי..

24/2

6 בבוקר אנחנו שוב בבור המים. המון ציפורים. שתי ג'ירפות מדגימות שתי צורות אפשריות לשתיה- האחת מכופפת ברכיים והשניה עושה פיסוק גדול. אולי אלה זכר ונקבה? קשה לראות. צריך המון סבלנות כדי לחכות לחיות, ומאחר שאנחנו בהרגשה של- המקום הזה מאכזב- מחליטים להמשיך בדרך. למה מאכזב? כי הכל נראה מוזנח ולא מטופל. השרותים זקוקים לשדרוג רציני, בחדר הכביסה יש הכנה למכונות אבל הכל ריק, הכיורים לכביסה מנוקדים בהשפרצות צבע שנעשה על הקירות- וזה לא מהזמן האחרון בקמפ עמודים עקומים, עשביה, בחלק יש שולחן, בחלק רק ספסל, לא בכולם יש פח אשפה או ברז מים. בקיצור- רשות השמורות הנמיבית לא ממש דואגת לטיפוח המקום הזה, וחבל כי הפארק בעונה המתאימה מושך המוני תיירים. זה לא שחסר כח אדם שיפקח עין ויטפל בדברים- סך הכל מה שדורש תחזוקה וטיפול די בסיסי. אבל עדרי העובדים שמסתובבים פה כנראה לא רואים ומי שאמור לראות לא מסתובב. והם לוקחים הרבה כסף יחסית למה שמקובל בנמיביה. הלאה. עדיין יש חלק נכבד של נסיעה באטושה, אבל אין כמעט חיות מסתובבות, באחת מתחנות העצירה (השער שבור, שרותי בול- קליעה מלוכלכים, אין צל על השולחנות) פוגשים תיירים שמספרים שראו צ'יטה עם הטרף שלה, אבל או שפיספסנו שביל או שהיא כבר גמרה את הארוחה… ביציאה מהפארק נוסעים לכיוון מזרח. המטרה- TSUMKWE האזור של הבושמנים, שבט ה"סאן".

חזרה לכפר עם שלל ממשאית החלוקה
חזרה לכפר עם שלל ממשאית החלוקה

כ 20 קילומטרים אחרי היציאה עולים על הכביש הראשי, וכמות המכוניות, ובעיקר המשאיות גורמת לנו ממש להתרגש- אולי יש עיר אמיתית בדרכינו!  TSUMEB היא אכן עיר. פעם היו פה מכרות נחושת והעיר פרחה. היום המכרה לא מפיק כלום, גם לא אבנים טובות שהיו בו. מביאים לכאן עפרת נחושת ממזרח אירופה וכאן עושים את הטיפול המזהם ושולחים מוצר מוגמר בחזרה. בקפה שלנו אנחנו פוגשים את הבעלים- ממוצא גרמני כמובן. היא מלמדת עובדת חדשה בסבלנות ובחיוך איך לרשום במחברת את המכירות, לעשות חשבון, לטפל באנשים. הוא, לעומתה, בפרצוף חצוץ, צועק על העובדים, בא אלינו לספר איך השחורים הרסו את המדינה כי הם טפשים ועצלנים ואומר לנו לבא לכאן רק לטייל ולהשאר לחיות במדינה שלנו. האמת היא עדיין תעלומה.. בעיקר כשמגלים שעיר אמיתית יש איפה שהלבנים היו מנהלים את העניינים. קשה לעיכול. מוצאים מקום נחמד לישון, נשאר פה יומיים- הזדמנות לעשות כביסה, לשלוח הביתה סוף סוף את האוהל ושקי השינה ולפנק את המכונית שלנו ברחיצה. אנחנו מרוקנים ורוחצים גם את ארגזי הציוד- הכל כל כך מאובק שאי אפשר לגעת במשהו במכונית בלי להשאר מלוכלך. באמת שהגיע הזמן… ביקור במוזיאון המקומי שמציג אוסף מרשים של תמונות וחפצים של השבטים שחיו פה, אוסף כלים ותעודות ישנות של אנשי העיר הלבנים, וגם אוסף מרשים של אבנים טובות שכרו במכרות. ביציאה- ילדה קטנה מנסה למכור לנו צלחות קלועות. אמא שלה יושבת על הדשא בגינה וקולעת. אנחנו מתיישבים לידה והיא מסבירה איך מכינים את החומר לקליעה ואיך עושים סל- היא באמצע עבודה על סל ענק עם דוגמאות מסורתיות של חיות. שלושת הילדים יושבים סביבה בשקט ובסבלנות מדהימים. רואים את זה בכל מקום- הילדים יושבים בשקט ליד המבוגרים, כשנמאס להם הם פשוט הולכים. אין בכיות, ניג'וסים ובקשות. אין משעמם לי, מתי הולכים, הוא מציק לי. חיים בשקט. בשעות הצהריים נכנסים לקמפינג יפה סתם כי לא מתחשק לנו נסיעה ארוכה היום.

27/2

לפנינו כמה שעות נסיעה עד היעד. פה ושם שלט שמכוון לכפר קטן בתוך ה'בוש', כרגיל- עדרים של בקר ועזים חוצים את הכביש מתי שבא להם, והחידוש- זחלים שמנמנים חוצים, חיפושיות ענק מעופפות ואין סוף פרפרים שנמרחים על השמשה של המכונית. הפרפרים מתאספים מדי פעם על גושי חרא של פרות או על גוויות מזדמנות. מראה מעניין..  אנחנו נכנסים לכיוון אחד הכפרים כדי לעשות עצירת קפה בשקט, איך שנעמדים בכניסה לאוסף הבקתות, מתנפלים עלינו ילדים ונשים- כולם מחזיקים שרשראות וצמידים למכירה, עם פתקיות מחיר! אין להם הערכה לעבודה שלהם בכסף, המחירים שרירותיים וניתן להתמקח חופשי. אם מבינים.. בחור אחד בכפר יודע אנגלית מספיק כדי לבקש תרופה לכאב בטן, הילדים כהרגלם מבקשים ממתקים. קפה שקט לא יהיה פה..

אמנות על הראש
אמנות על הראש

צהריים ואנחנו ב TSUMKWE. מתדלקים בתחנה היחידה, איתנו 3 טנדרים עמוסים ברומנים- צעירים ומבוגרים- לא נראה כמו נסיעה תיירותית. בחנות הצמודה בדיקה מהירה תגלה לנו שאפשר לקנות פה שתיה בעיקר. לחם וירקות? אין. בשר? אין. בעל החנות לא נותן ליותר מחמישה קונים להכנס- אולי חושש מגניבה. עודף גם אין- הקונים מקבלים מסטיק וסוכריות במקום עודף. ממש הון- שלטון קלאסי, בשירות המונופול. תמיד יש מישהו יותר חלש ממך שאפשר לנצל. עצוב.  בקמפ המקומי עדיין ריק, נמשיך בנסיעה לעצי הבאובב הגדולים בעולם ואולי נישן שם. הדרך מיועדת ל 4*4, שביל חולי מאד, אבל בסדר בשבילנו. 2 קילומטר אחרי הכניסה- רכב תקוע בחול. נראה שהם שמחים שהגענו… אנחנו גוררים את רותם (לשעבר מכברי) ואודט (מסמר) גמרו תואר ראשון בתל חי, התחתנו ויצאו לטיול בלי תאריך חזרה. אל הבאובב אנחנו נוסעים בשביל נח יותר כשהם אחרינו- למקרה שיצטרכו חילוץ נוסף. קפה ושיחה ארוכה למרגלות העץ המרשים הזה, וביחד בחזרה לקמפ לארוחת ערב משותפת. הם גם מסבירים את תעלומת הרומנים- מסתבר שיש באזור מסיון רומני והבוקר היה טקס הטבלה למבוגרים בניצוחם של הכמרים והצעירים שבאו מרומניה..

28/2

רותם ואודט רוצים להגיע לכפר של בושמנים ולהשאר בו כמה ימים, אנחנו נוסעים צפונה- לקפריבי. בטח עוד נפגש! יש דרך קצרה לנסוע, ויש דרך ארוכה פי 3. הדרך הקצרה תיקח יותר זמן. גדי, בניגוד להרגלו, מחליט לא להסתכן. יוצאים בדרך הארוכה.. רונדו, דיוונדו, מין עיירות כפריות, והנסיעה נראית אין סופית. אמנם הדרכים ברמה טובה- כביש סלול ושלם, אבל זה לא מונע מעדרים קטנים ומהמוני ילדים להתרוצץ בכל מקום, מה שקצת מקשה על פיתוח מהירות… ישנים בקמפ מדהים על שפת הנהר קויטו- ממולנו אנגולה, אנחנו לבד בקמפ, יש עוד בקתה אחת תפוסה, והבחור בקבלה כל כך משועמם מחוסר מעש שהוא לוקח אותנו לסיבוב לראות את החדרים. מדהים. למחרת בבוקר נקבל ממנו מאפינס. סתם כי בא לו. גם הקפה בערב על חשבון הבית. (בעלים לבנים אם היה ספק). בבוקר אנחנו יוצאים מערבה, פה ושם עדר זברות ליד הכביש, השילוט מזהיר מפילים דווקא.. עוברים את העיר קונגולה ויורדים דרומה. האזור שמסביב לנהר משופע בצמחיה ובעלי חיים, כפרים חמודים להפליא, עם תחומים מגודרים, הכל נקי ומגורף. גדי מתלונן שזה על חשבון היופי- האנשים פשוט לא יפים. את הלילה עושים בקמפ על הנהר, יורד גשם בהפסקות אז הפעם ארוחת הערב תהיה במסעדה שלהם. יקר אבל מצויין. (יקר זה כמובן יחסי- ארוחה 4 מנות ויין עלתה לשנינו 150 שח'…) בערב כשאנחנו יושבים ליד המכונית בקמפ, שומעים נחרות חזקות מהנהר. אנחנו לא יכולים להחליט מה זה. הנהר נמצא מתחתינו ואי אפשר לרדת אליו. יש גם המוני ציפורים שלכל אחת השיר שלה. מעניין. תצפית סבלנית על הנהר מתגמלת אותנו- היפופוטמים!  יש שם חבורה שלמה והם משחקים קצת..

היפו בנהר
היפו בנהר

1/3

היום יהיה יומנו האחרון בנמיביה. אולי עוד לילה- תלוי מתי נגיע למעבר הגבול. מוזיאון של שבט נמוששה מעניין כרגיל, אנחנו מבינים שבאזור הזה הנשים קולעות אבל לא מצליחים להבין איפה אפשר לראות. הבחורה במוזיאון שמדגימה קליעה עובדת 'על ריק'. ביציאה עוברים דרך כפר קטן, אנחנו מנסים את מזלינו- האישה שמצאנו מדברת אנגלית, ולוקחת אותנו לבית ממול כדי שסבתא שלה תראה לנו. כשהיא פותחת שק ומתחילה להוציא קערות למכירה אנחנו שוב מאוכזבים, אבל אז אחת הנשים (כבר יש שם 5 או 6) מוציאה קערה קטנה וכמה ענפים ומראה לנו איך מתחילים סל. היא עובדת, וכשאני מבקשת לנסות מעבירה לי את העבודה, אני חייבת משקפיים בשביל להשחיל את העלים… אבל זה עובד!  הבנתי את העיקרון. לא קשה, אבל צורך הרים  של סבלנות, ראיה חדה, וכמובן- למרות שזה נראה פשוט- מי שאין לו יד טובה לא יצליח לעשות סל יפה. צריך להתאמן, כן?

לאה לומדת. איפה הרצל?
לאה לומדת. איפה הרצל?

ממשיכים לכיוון העיר קטימה-מולילו. העיר הכי מלוכלכת, מוזנחת ומכוערת שראינו עד היום. אבל מה- בכל פינה יש סלון יופי שבו עושים תוספות שיער וחנויות נעליים שקשה להבין איך משתמשים בנעלי עקב כאלה ברחובות שחצי מהמדרכות בו שבורות.. אנחנו אוכלים צהריים וממהרים לברוח. נסיעה לכיוון הגבול קצת טריקית. חייבים לרדת דרומה, לעבור לבוטסואנה ואז לזימבבואה כדי להגיע למפלי ויקטוריה. מחליטים להשאר גם הלילה בנמיביה כי קשה להעריך איך יתנהלו כל המעברים האלו. שוב- קמפ מפונפן, ארוחת ערב מעולה במסעדה שלהם, והמון חרקים לאווירה!

2/3

היציאה מנמיביה קלה. הכניסה לבוטסואנה מהירה, מקבלים רשיון למכונית ליום אחד, חותמת בדרכון, תשלום קטן וזהו. הם מתורגלים בתיירים שרק עוברים דרכם לכיוון המפלים. מה שלא ידענו, זה שאסור להכניס תוצרת חקלאית. זורקים את הענבים ושני ליטר חלב שקנינו רק אתמול.. מרססים את הגלגלים של המכונית, טובלים את הנעליים בחומר ריסוס וזהו. אנחנו בפנים. אנחנו לוקחים איתנו טרמפיסטים- בחור ובחורה שגרים בעיר ששייכת לנמיביה בקצה הקפריבי, אבל הדרך היחידה להגיע אליה היא מתוך בוטסואנה. הם כבר מכירים את כל התרגולות- פה צריך להרשם, פה רק לרדת, פה זה הפארק… 2500 אנשים גרים בעיר שלהם, וכל פעם שצריך משהו מהמדינה הם צריכים לעשות את כל הסיבוב הזה.. מזל שהם לא צריכים לשלם על כל מעבר כזה! הם יורדים בצומת האחרונה לפני המעבר לזימבבואה. כל מי שטייל פה הזהיר אותנו מהמעבר הזה. בודקים את המכונית והניירות, מוצאים תמיד על מה אפשר לבקש כסף, מחטטים סתם ועוד. אנחנו נכנסים לבניין, ממלאים טפסים והפקיד קורא למישהו שיטפל בנו. הבחור- אדיב ומנומס- מסביר לנו מה הולך לקרות, איזה ניירות אנחנו צריכים וכמה זה יעלה. המטבע בשימוש בזימבבואה הוא דולר אמריקאי אחרי שהכלכלה שלהם קרסה סופית לפני 7 או 8 שנים. זה כמובן מייקר את כל המוצרים והשרותים, ואחרי שהתרגלנו למחירים של דרום אפריקה ונמיביה- כאן זה שוד של ממש. התהליך בגבול לא היה ארוך במיוחד, הנזק- 105 דולר כולל ביטוח לרכב לחודש. כולל גם כנראה עמלה יפה לבחור הנחמד.. לדרך. כמה דקות נסיעה- מחסום משטרתי. גם מזה הזהירו אותנו- שתמיד מחפשים משהו שאפשר בגללו לקחת כסף, קרייג כתב לנו שהם עברו 11 מחסומי משטרה בארבעה ימים. החשש מתבדה- בודקים רשיונות ומאחלים לנו טיול נעים. בעיר מפלי ויקטוריה אנחנו נכנסים לאכסניית תרמילאים, מתארגנים ויוצאים לסיבוב בעיר. לא ממש יש מה לראות. יש יותר חנויות שמתאימות לתיירים, בתי קפה ומסעדות, אבל העיר כמו כל אלו שקדמו לה… בלשכת התיירות אנחנו מנסים להבין משני הבחורים החביבים מה קורה היום במדינה. הם נשמעים עצובים וקצת מיואשים. אין חקלאות, אין תעשיה, רק תיירות. המטבע על הפנים, הכל יקר וקשה להסתדר עם המשכורת. ידידנו גוגל משלים את תמונת המצב העגומה- מאחת המדינות המוצלחות באפריקה, זימבבואה תחת שלטון דיקטטורי שנמשך למעלה מעשרים שנה- קורסת. הלבנים גורשו, מפעלים ושטחי חקלאות מצליחים חולקו לשחורים שלא ידעו מה לעשות איתם, האינפלציה עלתה במליון אחוז עד שנאלצו לבטל את המטבע, בלי או עם קשר- 35% חולי איידס, 20% ילדים יתומים, תוחלת חיים – 39 שנים. פשוט עצוב. האנשים עצמם חייכנים וידידותיים (גדי טוען שהם הכי פחות יפים מכל השחורים שראינו עד עכשו), כל מי שנתקלנו בו דובר אנגלית- המוכרים ברחוב לא נותנים מנוח, אבל זה תפקידם. בערב אוכלים באכסניה ארוחה מקומית- עוף מטוגן, ערימת דגיגים- גם מטוגנת, סלט טרי וגוש של תבשיל מקמח תירס. קוראים לזה מאיס, אינטרפטציה של ממליגה או פולנטה. המקומיים אוספים גוש קטן ביד ודוחסים קצת למין כדור. אם לא שופכים על זה רוטב- חסר טעם לחלוטין. כל השכנים שלנו תיירים צעירים- אחת מהן היא גרמניה שחיה פעם בקייפטאון ובדרך לבקר שם חברים עוברת בזימבבואה לטיול קצר. היא כבר 4 ימים כאן, כל יום עושה אטרקציה אחת, ונחה. איזה בזבוז זה לטייל בעולם בגיל הזה…