כל הפוסטים של gadinachimov

mexico- piramides and beaches

הדרך מסן קריסטובל ל PALENQUE נקראת דרך המאיה, ולא רק בגלל הפירמידות שבסופה. כל הנסיעה עוברת בכפרים ועיירות אינדיאנים, אמנם הספרדית שולטת- אבל בינהם האנשים דוברים גם בשפות מקומיות, ויש כמה כאלו. הכביש ברמה ירודה למדי- בורות, חלקים חסרים, כמובן- בעלי חיים ואנשים על הדרך, ובכל כניסה למקום ישוב במפרים שחוזרים בתוך הישוב כל כמה עשרות מטרים. נוסיף לזה את העובדה שנוסעים בהרים בדרכים מתפתלות והתוצאה- ממוצע של 50-60 קמ'ש. הכפרים עצמם מסודרים, נקיים ונעימים למראה. הבתים אמנם קטנים ופשוטים, לרב לא מטוייחים, גגות פח, כביסה תלויה בכל מקום, מדורות בחצרות, אבל כל חצר מגודרת, הכל מסביב ירוק, ובכל חצר יש גינת ירק מסודרת- אם עגבניות או תירס או בננות. לא חסרים מקומות לעצור כדי לאכול משהו, שלטים גדולים מודיעים על שרותים בתשלום, וחוץ מתחנת דלק יש הכל.

IMG_8232

IMG_8248

IMG_8264

IMG_8276

 

IMG_8364

קצת אחרי מחצית הדרך, בין OCOSINGO לפלנקה, נתקלים בפקק גדול. כהרגלנו וכמנהג המקומיים, אנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו קטנים יחסית ומנסים לעקוף. הפעם זה לא עובד. יש שביתה של תושבים נגד השלטון המקומי. הכביש חסום למעבר- יש מי שאומר עד שש בערב, יש אחר שאומר עד שתיים, ויש מי שמצהיר על שעתיים. בקיצור- אי אפשר לדעת. למזלינו אפשר להתבדח עם נהגי ההסעות שתקועים לידינו, וגם כשהם עוברים לשפה מקומית זה לא נשמע מפחיד. כחצי שעה אחרי שנעמדנו, ואנחנו שוקלים אם להתיישב לאכול ארוחת צהריים מוקדמת, אבל כשנהגי ההסעות מתחילים לקרוא לנוסעים אנחנו מנצלים את חלון ההזדמנות וממהרים להדחף קדימה ולהחלץ מהפקק. עד שהכביש יפתח מחדש, עם הפלונטר הצפוי של משאיות, מוניות וסתם רכבים- אפשר להתקע עוד שעתיים. יצאנו.

IMG_8310

IMG_8273

IMG_8285

IMG_8313

בערב החג סיפרו לנו שכנינו לשולחן שאין צורך להכנס לפלנקה. עדיף לחפש מקום לינה בפארק או ביער שלידו. אנחנו מוצאים מלון ביער. מקום שיש בו בקתות פשוטות בתוך הצמחיה העבותה- בסופו של דבר זה מין ג'ונגל קטן- יש פה גם חדרים עם מקלחת חמה וחשמל, מסעדה במרכז שהערב מציעה גם מוזיקה חיה, ובעצם אנחנו בתוך הפארק הלאומי שהפירמידות הן חלק ממנו. זורו חונה ליד החדר, כמעט הלכנו לאיבוד אבל מצאנו את המסעדה, הלהקה שהופיעה היתה ממש טובה, בקיצור- בחירה נכונה.  בארוחת הערב ניגשת אלינו בחורה ושואלת אם לא היינו בחג בסן קריסטובל, נדמה לה שראתה אותנו שם.. אלן היא צרפתיה שחיה בבלגיה, יהודיה. היא סיפרה בהוסטל שלה לבעלת המקום בערב החג שהיום זה חג והיא לבד בעיר, ומיד שודכה לישראלית שהתארחה באותו מקום וסיפרה על החג. בעצם היא היתה היהודיה הלא ישראלית היחידה באותו ערב, והופתעה לשמוע מאיתנו שבכל מקום ריכוז של ישראלים חוגגים ביחד בראש השנה ובפסח, ובעצם הרבה מתכננים את הטיול כך שיגיעו לחגוג ביחד עם ישראלים אחרים. יש לה משפחה בישראל ובת דודה שלה למדה בשדה בוקר, היא כבר היתה פעמיים בביקור ואולי אפילו אצלינו..

IMG_8368

את החדר צריך לפנות עד 12, החלטנו להתחיל את היום מוקדם ולחזור בזמן למקלחת לפני שנמשיך. תשע בבוקר אנחנו בכניסה לאתר, לוקחים מדריך מקומי שמסתובב איתנו כשעה ומספר. הפירמידות שבהן אפשר לבקר הן רק כעשרה אחוזים מהאתר כולו- פשוט הכל 'קבור' בתוך הג'ונגל, וזו גם הסיבה שהאתר נשמר- גילו אותו לפני כמה עשרות שנים בלבד. המקום מרשים ביותר, צמחיה ירוקה מסביב ורק השטח שבין המבנים בוער מעצים ושיחים,

IMG_8377

IMG_8380

IMG_8387

המדריך שלנו מיטיב לספר- על ההיסטוריה של המאיה, על השפה והמנהגים, רק ההסבר על קומתם הנמוכה של בני העם נשמע קצת משעשע- הטענה היא שבגלל שהם היו נושאים אבנים כבדות לבניינים הצואר שלהם היה קצר מאד… בכל אופן- הקומה הנמוכה של האינדיאנים בפרט, ושל המקסיקנים בכלל היא עובדה. כמעט צהריים ואנחנו ממשיכים בנסיעה, היעד להיום- CAMPECHE. עיר על שפת האוקינוס, אין לה מה להציע למטיילים ולכן אנחנו מגיעים לקראת ערב ויוצאים בבוקר.

IMG_8326

IMG_8366

IMG_8347

MERIDA. זו עיר חמודה, נקיה ונעימה, חשבנו לעצור רק לארוחה ולהמשיך, אבל מבול פתאומי הריץ אותנו לחפש מחסה במסעדה ליד הכיכר המרכזית. אנחנו רטובים לחלוטין, מחכים יותר משעה שהגשם יפסק, ובינתיים מגלגלים שיחה עם מלצר משועמם. הוא מספר שהגיע לכאו לפני כארבעים שנה, העיר מנתה אז שבעים אלף תושבים והיתה שקטה ונעימה. היום יש בה כשני מליון תושבים, ועדיין היא עיר שקטה ונעימה. כבכל מקסיקו- גם כאן יש נוכחות משטרתית עצומה, אולי זה מה ששומר על האופי שלה. עוד סיבה נובעת כנראה מאופי האוכלוסיה. כל ערב יש פה פעילות תרבותית כלשהי, ובסופי שבוע עוד יותר. אם זה מראה שהתושבים צורכים תרבות, כנראה שהם גם סוג מסוים של אנשים. ראינו פרסום של קונצרט כשרונות צעירים מהאזור והחלטנו שזה מתאים יותר מסיור לילי בבית הקברות המקומי- שאגב- היה חינם. הקונצרט היה בעצם ערב התרמה לאגודת צער בעלי חיים המקומית, עלה לא מעט במושגים מקומיים והיה פשוט נהדר! רמת הביצוע של הצעירים היתה מעולה, המנחה של הערב היה זמר מפורסם שתרם את חלקו, בנוסף לפסנתרן שליווה אותם ניגן בצורה מדהימה גם ילד בן עשר, ספק עיוור ספק אוטיסט- לא הצלחנו להחליט, בקיצור- חוויה אמיתית. המלון שמצאנו- אחד מעשרות רבים שיש בעיר הזו- היה מוצלח גם הוא. לא הצטערנו על העצירה הלא מתוכננת הזו..

IMG_8398

למחרת אנחנו עוזבים את יוקטן ונכנסים למחוז האחרון שלנו במקסיקו- קוינטנה רו. בדרך עוצרים לארוחה על הכביש המהיר, בחור בשולחן ליד מספר לנו שהוא גר בקנקון, גם הוא רוכב על אופנוע, שואל אם אנחנו צריכים עזרה במשהו. אנחנו רק רוצים לדעת איפה אפשר להשאיר את זורו לשבועיים בקנקון, ובלי להסס הוא אומר- אצלי בבית! אנחנו לוקחים פרטים ומבטיחים להודיע לו מתי נגיע, כי התכנון הוא להמשיך היום ל PLAYA DEL CARMEN.

IMG_8334

לחוף של פלאיה נוסעים פשוט כדי להיות בחוף. גדי מלא בזכרונות מהמקום- עכשו הזמן לראות מה השתנה בשלוש עשרה שנים… שחר, הבן של פרננדו גר שם כך שאם נרצה יש לנו איפה לישון, רק שמזג האויר יהיה איתנו! אחר הצהריים, נכנסים לעיר, עוד לא הצלחנו לזהות את המרכז התיירותי, וגשם שוטף. אנחנו נמלטים למסעדה עד יעבור זעם, ומחליטים להכנס למלון מעבר לכביש. כשהגשם פוסק עושים טיול קצר- אנחנו ממש מאחורי הרחוב המרכזי המלא במקומות בילוי לתיירים. יש מלון אחד שגדי מספר עליו כל השנים כדוגמא למשהו איכותי ושונה, אבל כשכבר גילינו איפה הוא, מסתבר שהמקום סגור לשיפוצים. בכלל- גדי מסתובב פה ואומר- זה לא היה, זה השתנה- כאילו התמונה שהוא זוכר התנפצה. נכון- החוף הזה קפץ מדרגה- מה שקרה עם החופים בתאילנד קרה גם פה. אלן סיפרה על אי פשוט שהיא היתה בו- כנראה שנוותר על ISLA MUJERES שעברה אותו תהליך כמו פלאיה, ונסע לחפש את המקום הפשוט של היום.. בבוקר אומרים לנו במלון שאין מקום ללילה נוסף, ואנחנו שמים לב שבעצם מתחיל סופ'ש- יש בעיה להשיג מקום לינה סביר במחיר סביר. מתקשרים לשחר, והוא מזמין אליו. שחר גר פה כבר שנתיים וחצי, שנה בדירה הנוכחית, ומתעסק בהשכרת דירות נופש למטיילים. יש לו דירה נחמדה באזור מצויין, ולמרות שבחדר הנוסף יש שתי מיטות יחיד זה פתרון נהדר בשבילנו. בצהריים הולכים קצת לים- לא סתם זה חוף נחשב- המים נהדרים, לא עמוס מדי (עוד לא העונה- מתמלא בדצמבר- ינואר), ומצאנו מסעדה שהיא חלק ממועדון ויש בה בריכת שחיה קטנה. פתרון לגדי שלא סובל להשאר עם מלח מהים על הגוף. נכנסים לים, יוצאים עשרים מטר ונכנסים לבריכה עם בקבוק בירה. ברחבה ליד יש ריקודים בנוסח ברזילאי מעורבב עם קריבי, מוזיקה טובה, יופי של מקום להעביר את היום. בערב אנחנו לוקחים את שחר לארוחה במסעדה ארגנטינאית. טעים. רק יקר. כל המחירים בחוף הזה הם לא של מקסיקו שאנחנו מכירים- אבל לתיירים- בעיקר מארצות הברית וקנדה- זה עדיין זול מאד. לנו, שהתקציב שלנו צריך להתאים לתקופה ארוכה, קצת קשה… שלושה ימים ואנחנו כבר מכירים כל נקודה אפשרית וכמעט כל מסעדה או בית קפה. זה הזמן לזוז. עוקפים את קנקון, עיר הנופש האולטימטיבית לתיירים, ונוסעים הלאה, למעבורת שתיקח אותנו ל HOLBOX. (מבטאים- הולבוש) הגשם תופס אותנו כמה קילומטרים לפני ההגעה, ואין איפה לעצור כדי ללבוש את חליפות הגשם, מזל שהגשם קצר יחסית. בעיירת החוף יש המון חניונים- לא נכנסים לאי עם רכב. בוחרים אחד שיש בו גג מעל הרכבים, את הציוד- נעליים, קסדות וחליפות אנחנו משאירים אצל הבעלים, ועולים למעבורת. הולבוש הוא אי קטן שרק חלק קטן ממנו בנוי, המכוניות היחידות שנכנסות אליו הן רכבי אספקה- חומרי בנין, מזון. התושבים נוסעים בריקשות או אופנועים קטנים והאמת שאין הרבה לאן לנסוע..

holbox
holbox

IMG_8434 IMG_8461

הגענו בגשם, ואחרי חצי שעה שחיכינו ל'מונית' עם כל התיירים החלטנו ללכת ברגל. 7 רחובות והגענו. מצחיק ההרגל הזה- כולם מחכים אז גם אנחנו.. בהולבוש אין כבישים. יש מדרכות גבוהות כך שברור שיש כוונה לסלול כבישים, אבל עכשו יש רק דרכי חול. בגלל שירד הרבה גשם הכל מוצף מים ואם רוצים לחצות מצד אחד של הרחוב לצד השני צריך להחליט- או לחפש מקום שאין שלוליות או לדשדש במים. לרב אנחנו נכנסים לשלוליות- ממילא הנעליים רטובות… ברחוב הראשי מסעדה אחרי חנות אחרי בית קפה, וברחובות הצדדיים גם מוצאים מקומות קטנים שאפשר לשבת בהם. כל בית שלישי הוא מלון או אכסניה או חדרים להשכרה- בכל הרמות מבחינת הבניה, הניראות והמחיר. אנחנו במלון קטן שכולו לבן- כולל העץ של המדרגות והקישוטים. הצבע היחיד בחדר הוא הוילון הירוק והערסל שתלוי בפינה. בעל המקום מספר שקנה לפני שנתיים חורבה ולאט לאט הוא מוסיף ומשפר. חמוד מאד. מהרחוב שלנו יוצאים רחובות קטנים שמגיעים לים. חלק מהחופים הם בבעלות המלונות הנושקים להם- עם שלט עם מספר הרישיון- אבל בכולם אפשר לשבת. חלקם סגורים- פותחים באמצע נובמבר את העונה, ובאמת שלא עמוס מדי. הים, איך לא, יפה ושקט, יש סירות דייגים והרבה ציפורים שגם הן דגות, ולמרות שמזג האויר קצת סגרירי נעים לשבת בחוף. הולבוש נושב רק לפני 150 שנים ויש בו כאלף וחמש מאות תושבים. לפני כן הוא שימש פיראטים ששוטטו באיים הקריביים. כן, זה היה אמיתי! היום בונים שכונה חדשה במערב האי ויש מגרשים למכירה בזול. אין ספק שתוך שנים לא רבות האי יהיה אטרקציה אמיתית, רק שלא יתקלקל.. בין הישראלים הצעירים הרבים אנחנו פוגשים זוג קצת קרוב יותר לגילנו, גרים באילת וכמובן מכירים את המשפחה. שלשה ימים שקטים וכיפיים, בלי לשוט לפעילויות מופרכות, בלי לקום לפנות בוקר לראות אצות זוהרות, רק להיות פה. סיום טוב לפרק מקסיקו!

 

נוסעים לקנקון להשאיר את זורו במוסך לטיפול, בירידה מהכביש הראשי עוצר אותנו שוטר. נסענו מהר מדי לטענתו. אנחנו לא מוכנים- לא יודעים כמה עולה פה קנס מהירות, כמה מקובל לשלם שוחד.. גדי אומר לו שזה לא בסדר שהוא עוצר אופנוענים ולא מכוניות, והסיפור שלו על הנהלים מטריד. הוא לוקח את הרשיון ונותן לנו דו'ח, מחר בבוקר אנחנו צריכים ללכת לתחנת המשטרה לשלם ומקבלים את הרשיון בחזרה. נשמע משהו שסביר שיהיו בו תקלות.. אנחנו אומרים שמחר אנחנו כבר נוסעים, ואחרי חשיבה מאומצת של כל הנוכחים השוטר משחרר אותנו. כמה טוב. CANCUN היא עיר תיירותית לחלוטין- טוב שלא תכננו לשהות בה. מה שכן- חוף הים שלה הוא מהיפים שראינו- חול נקי ויפה, ומים בצבע כחול מדהים! בבוקר משאירים את זורו במוסך- מקום קטנטן אבל של BMW, הפקידה מתעקשת לעשות רשימה של כל חפצי הערך שנשארים במזוודות שלנו. נקווה לטוב. אנחנו לא מספרים להם שיעברו 12 יום עד שנחזור, כדי שלא יגידו שאין להם מקום- מבחינתם זה כמה ימים לא מוגדרים.חזרנו. ישר למלון, בבוקר מוקדם נוסעים למוסך כדי לצאת לדרך כמה שיותר מוקדם- אנחנו רוצים להשיג את החבורה כדי לעבור ביחד איתם את הגבול. בגואטמלה יש כבישים לא נוחים במיוחד לנסיעה- מעדיפים לא לעשות אותם לבד. במוסך נותנים לנו לחכות כמעט שעה, כנראה כדי לתפוס אומץ- מסתבר שהם בכלל לא נגעו באופנוע.. הם יכולים לתת אותו מחר. במחשבה שניה- היום אחר הצהריים. התייעצות קצרה- אנחנו מחליטים להמשיך. הטיפול יכול לחכות קצת ואנחנו לא רוצים לאבד יום בקנקון. הנסיעה לאורך החוף נעימה, מזג האויר בסדר- קצת חם, קצת לח, מחכים לגשם של אחר הצהריים! אנחנו עוצרים לישון בעיירה קטנה ומסודרת, מלון שעשוי כמו מלון למטיילים בתוך שכונת מגורים. איפה אוכלים? יש מסעדה קטנה במרפסת של אחד הבתים. 3 שולחנות, זוג שמכין את המבחר הרגיל, אבל כמה שזה מפתיע- האוכל פשוט מעולה- הכי טעים שאכלנו במקסיקו! האיש מתעניין מאיפה באנו, ומיד מתיישב לדבר איתנו- הוא מכיר את ההיסטוריה של ישראל, יודע המון פרטים- לא הכל נכון, אבל אנחנו מופתעים מהידע והסקרנות שלו. לא ברור מאליו. בוקר- נסיעה לא ארוכה לגבול, את הכסף ששילמנו בכניסה על האופנוע יחזירו ישר לחשבון שלנו, להתראות מקסיקו היפה!

IMG_8465

IMG_8470IMG_8479

IMG_8485

 

 

 

MEXICO CITY- SAN CRISTOBAL DE LAS CASAS

20160923_141700

אמרנו בית חב'ד? אז לא ממש.. יוסי ואלונה הגיעו למקסיקו סיטי לפני 23 שנים, בברכת הרבי מלובביץ' כדי ללמוד רפואת שיניים. מאז הם הקימו מרפאה לתפארת, עובדים בשיטות חדישות ומטפלים בעשירי העיר ובאישים המובילים את המדינה. בניהם באים לארץ- מי למכינה ומי לשרות צבאי, בבית מדברים עברית וכמובן- אוכלים כשר. הם מקבלים אותנו במאור פנים, וכך גם חקובו צוקרמן- הכלב העצום שגר איתם. אנחנו מקבלים את חדרו של עדן. הבן השלישי, ומוזמנים להשאר ככל שנרצה. לא נדיר שאורחים נשארים אצלם שבועות ואף חודשים. יוסי, כמו גדי, מהיר מחשבה ושופע רעיונות- שחלקם גם מתממשים. יש שפה משותפת… בערב מגיע גם ערן- השדכן הוירטואלי שלנו, וכולנו יושבים לשיחה ארוכה. ערן ומשפחתו חזרו לארץ, לציפורי, לפני 4 שנים אחרי שליחות במקסיקו סיטי של 4 שנים ומכאן הכרותו עם האנשים השונים. שישי בבוקר אנחנו נוסעים למוסך (גם שידוך של ערן) ומחליפים את שני הצמיגים. בצהריים נוסעים למרפאה של יוסי ומקבלים סיור מודרך במקום מעורר ההתפעלות שלו- 3 קומות עם למעלה משלושים אנשי צוות שכולם רופאי שיניים בהשכלתם אך עוסקים במגוון דברים במרפאה. ארוחה קלה של פלאפל כשר, וחוזרים לבנין לשיחה ארוכה ורבת עניין. מזל שאלונה עם שתי רגליים על הקרקע ומושכת את יוסי בחזרה… יום שישי הוא יום קצר, אנחנו נוסעים הביתה לחגוג את יום ההולדת החמישי של אורי- הבן הקטן. לארוחת שבת מוזמנות גם 3 בנות שרות שהגיעו לפני חודש מישראל לעבוד עם הנוער המקומי. יש פה קהילה יהודית חזקה, עשירה וציונית. את הארוחה בישלה מריה, והיא כמובן תנקה אחרינו. מריה גרה בבית, מטפלת בכל עבודות הבית ויוצאת לחופש ביום ראשון. סידור מעולה שקיים אצל כל מי ששייך לשכבה סוציואקונומית גבוהה. שבת בבוקר, עולים על האופנוע ויוצאים לטייל. ערן (איך לא?) אירגן טיול סופשבוע. אנחנו יוצאים מהעיר, בדרך מצטרפים לואיס ומרתה- זוג מקסיקנים בני ששים פלוס, ואחרי הפסקת קפה אנחנו פוגשים גם את ירון. נוסעים דרך כבישים מתפתלים בין כפרים- בגלל הקירבה לעיר זהו אזור שמתמלא במטיילים ומשפחות בסופ'ש- אטרקציות תיירותיות, מסעדות, בקתות ללינה. אזור נעים ורגוע. אנחנו נוסעים עד לכפר TIXTATLALA  למעינות חמים. עשרה ק'מ בשביל עפר מקסים עם קקטוסי ענק מסביב. ירון מזהיר אותנו- זה לא מקום תיירותי! זה באמת לא… מקבץ בתים מקומיים עם מסעדה מקומית. לידם- שתי בריכות עם מי מעיין חמים ומבנה שבו חדרים עם אמבטיות שקועות. מקבלים אמבטיה אחרי שנוקתה היטב, המים בששים מעלות ובלי ריח. הטענה היא שבעונה הגשומה המים נמהלים ולכן אין ריח גופריתי. אחרי חצי שעה זמננו תם, אנחנו שלוקים כהוגן, אין מקלחת- מה שגורם לנו להמשיך להשפריץ זיעה…יושבים כולם לאכול- ששה אנשים עם אוכל ובירות- 170 פזו. עשר דולר. אנחנו כמעט נעלבים בשבילם!

IMG_7805

great banos! for locals only
great banos! for locals only

img_7808

img_7805

 

מפה ממשיכים לבית של ירון. הוא בן דוד של יוני בן שלום, אופנוען ותיק ומטייל רב זכויות, וטיפוס בעצמו… הוא גר כבר עשר שנים פה בכפר, או בעצם- מחוץ לכפר, עם אסטריד- שהיא מקסיקנית חרף שמה הזר- ועם שלשת ילדיהם. יש להם חלקת אדמה עם בית ישן בו הם גרים עד שיבנו את ביתם, וירון עובד יומיים בשבוע לפרנסתם ובשאר הזמן בונה את הממלכה שלהם. (אנחנו ישנו באוטובוס שהיה מרפאת שיניים ניידת והופך לאט לבית ארוח).

IMG_7857

IMG_7856

 

ירון מספר לנו איך הגיע לכאן ואנחנו מגלים- שוב- עד כמה העולם שלנו קטן… ירון, שמגדיר את עצמו כחרש ברזל, עשה עבודה בבית בכפר ורדים, ומישהו שם הזמין אותו לעבודה אצלו. עם הזמן התפתחה ידידות והאיש הציע לו לנסוע לעבוד במפעל תכשיטים של משפחתו במקסיקו. משפחת זנג מניר צבי במקור, שהבן- האיש- ישראל, היה ה'מאמץ' של גדי כשהגיע לארץ.. כמובן שמיד נשלחת תמונה לארץ, מוחלפים טלפונים ודרישות שלום, התרגשות! למחרת ארוחת בוקר קלה, נפרדים מאסטריד המתוקה ונוסעים לכפר TRES MARIAS. עברנו שם אתמול, אבל היום זה מקום אחר. הרחוב הראשי מלא באופנועים עד אפס מקום, המסעדות מפוצצות, ובין לבין- חנויות ודוכנים עם ציוד לאופנוענים. מקסדות ובגדי רכיבה, דרך מנעולים, אביזרים ועד צמות צמר להדבקה על הקסדה. בגלל אופי הכביש לכאן, הכפר הפך לנקודת עצירה לרוכבים, בעיקר אופנועי כביש, וזה נראה כמו פסטיבל אמיתי. חגיגה של יום ראשון. אנחנו יושבים לארוחה ולומדים קצת על המנות האופייניות- ברבקואה ('חמין' מקסיקני), מרק אצטקי, אטולה- משקה חם מדהים. הכל נהדר!

sunday at tres-marias
sunday at tres-marias

ירון חוזר מפה הביתה, וכל השאר חוזרים לעיר. אצל יוסי ואלונה אנחנו פוגשים את שמואל וסימי- שליחים בקהילה זו שנה שלישית. אין מצב שאין בבית הזה אנשים שמבקרים… בשעה חמש מרכוס בא לאסוף אותנו. מרכוס היה מנהל משמרת באל גאוצ'ו לפני כמעט 20 שנים, וחמש שנים אחר כך חזר עם משפחתו למקסיקו. כמו יהודים רבים פה- הוא ממוקם במעמד הנכון. משרה טובה, מכונית יוקרתית, דירה גדולה באזור הנכון. קל מאד להתמכר לחיים הטובים פה. גם להם יש את המריה שלהם, שמשכורתה אינה מגיעה לעשרים אחוז מגובה שכר הלימוד של הבת בבית הספר היהודי הפרטי.. אין לנו ביקורת- זו תמונת מצב. כולנו חוששים שישראל תדרדר למצב הזה- וזו אכן התדרדרות- אבל פה יש ממש שני מעמדות שחיים בעולמות נפרדים לגמרי. כמו אדונים ומשרתים, גם אם במקרים שאנחנו נתקלנו בהם האדונים היו בני אדם. סביר שלא כולם כאלו.. הם לא אוכלים באותם מקומות, הם לא עושים קניות באותם מקומות, אולי גם אין להם את אותם חלומות? מזכיר קצת את אפריקה. המנטליות של האדם הפשוט מהמעמד הנמוך. הילד אדריאן אכן היה יוצא דופן.

dogsitter in the big city
dogsitter in the big city

מקסיקו סיטי ענקית- אפשר להסתובב פה כמה חודשים, אבל אנחנו מתמקדים בכמה דברים שמעניינים אותנו- הרחובות הקטנים של האנשים הפשוטים, עם האוכל המקומי הזול עד כדי גיחוך, המוזיקה האופיינית, והמוני האנשים שממהרים- או לא- לכל כיוון. מסתובבים בסנטרו עם הבניינים העתיקים והמרשימים, כנסיות וקבצנים, ואנשי מקצוע המציעים את אומנותם.

IMG_7896

IMG_7882

 

IMG_7878

 

 

 

 

20160929_093028

IMG_7869IMG_7879

IMG_7897

20160927_101342

לכל עיר הפטנט שלה להודיע על איסוף זבל…

נוסעים לשכונה ציורית עם חנויות קטנות וצבעוניות ונכנסים לגלריות ומקומות מעוצבים ומיוחדים. הולכים ל CASA AZUL- ביתם של הציירים פרידה קאלו ובעלה דיאגו  ריברה. המוזיאון האנתרופולוגי העצום שבו התמקדנו בחדרים של המאיה והאצטקים עם עושר ממצאים שלא שיערנו (מי שמכיר את פסל הבזלת שעובד בעין כרמל- מבין כאן מאיפה ההשראה שלו..) והכי מעניין- ביתו של האדריכל לואיס ברגן שנבנה בשנות הארבעים וכולו גאונות של משחקי גבהים ושימוש באור טבעי. מדהים! ואסור לצלם.. שינה מוקדמת כי מחר, יום רביעי, אנחנו רוצים להגיע לפואבלה אחרי ביקור בפירמידות.

20160927_183541

20160927_183622

שעה נסיעה מהעיר ואנחנו במקום אחר מכל הבחינות. האתר הגדול מכיל ארמון ושתי פירמידות- השמש והירח. חם ולח, ואת המעילים אנחנו משאירים בתחתית המדרגות כדי שנצליח לטפס.. 254 מדרגות- לא כל כך הרבה אבל הן לא בדיוק בנויות בצורה נוחה לעלייה. מתנשמים אבל מצליחים… בהחלט כדאי. האצטקים שהשתלטו על האתר שהוא של המאיה במקור, והיו פה פחות ממאתיים שנים, הביאו איתם תרבות אלימה ונהגו להעלות קורבנות אדם במספרים מדהימים. מדובר אפילו על יום שבו הוקרבו 20,000 איש בארבעה מוקדים! הם יצאו למלחמות כדי שיהיו להם שבויים לצורך העניין, אבל לא בחלו גם בקורבנות מבני עמם.. רק לדמיין את כמויות הדם שנשפך ברחובות. העם בסופו של דבר מרד במנהיג הרצחני אבל זה כבר היה אחרי שהספרדים הגיעו, והם בעצמם לא היו יפי נפש.. הזהב נבזז, העם חוסל, ומה שנשאר זה מקדשים נטושים, ומספר זניח של מקומיים שעדיין חיים בכפרים עם נצרות משולבת במנהגים פגניים ושפה משלהם. כמובן שכל מקסיקו מעורבבת מבחינת האוכלוסיה, אבל אפשר לראות אנשים שהם ממש אינדיאנים- נמוכים ובעלי תוי פנים אופיניים. רובם- במקומות התיירותיים- הם אלו שמסתובבים ומציעים למכירה מזכרות לתיירים- מעגילים ועד ערסלים..

20160928_125439

 

תחנתנו הבאה, פואבלה, היא עוד עיר אופיינית- מרכז עיר שבמרכזו הכנסיה הגדולה, סביבה רחובות צפופים עם חנויות קטנות, דוכני אוכל בלי סוף, מסודר ונקי הרבה יותר מהצפוי. אנחנו ישנים בהוסטל חמוד ביותר, בבוקר מתנצל בפנינו חסוס- צעיר שמציג עצמו כבעל המקום- אם היה פוגש אותנו כשהגענו לא היה לוקח תשלום, הוא אוהב מטיילים מסוגנו. נעביר את המידע..

IMG_7960

 

 

 

IMG_8017

אנחנו ממשיכים בדרך למחוז צ'יאפס. בנסיעה אנחנו עוקפים קמפר קטן עם מספר אמריקאי, וכשעוצרים לקפה הוא נכנס אחרינו. סתם כדי לדבר איתנו. זוג אמריקאים עם שתי ילדות, השכירו את הבית שלהם לשנתיים ויצאו לטייל. הם מספרים ששכרו לחודש בית על הים דרומית לעיר כדי לנוח קצת מהנסיעה היומיומית . מזמינים אותנו להתארח- בבית יש ששה חדרים אבל הוא עלה כמו בית קטן… פעם ראשונה בטיול שלנו שקצת מצטערים שיש לנו תאריך יעד! האזור הוא ארץ חקלאית יפה, אבל יש חשש מסויים כי בחודשים האחרונים המורים פה עושים הפגנות ולפעמים סוגרים את הכבישים. כבר שמענו על מטיילים שנתקעו.. כחמישים ק'מ לפני העיר- פקק ארוך. כבר למדנו שאופנועים לא עומדים בפקק, עוקפים עד שמגיעים למחסום. הפגנה. למרבה המזל, הם לא נותנים למשאיות לעבור, אבל רכבים פרטיים מעבירים- 10 מכל כיוון כל פעם. אנחנו עוצרים למנוחה ומנסים לברר על מה הם מוחים. כל אחד כמובן יספר משהו אחר- על כסף, על רפורמה שפוגעת במורים, או כזו שפוגעת בחינוך הציבורי. בכל מקום אותן בעיות…

20160929_150316

עולים בגובה בכביש שמתפתל בהרים לאורך קילומטרים רבים, בדרך לאואחקה. הדרך מקסימה, והעיר שבסופה מקסימה גם היא. OAXAKA, כמו קודמותיה, מאד אופיינית למקסיקו, אבל יש בה משהו שובה לב. לא שיש משהו מיוחד- גם פה משוטטים ברחובות, כנסיה, חנויות, אוכל ואנשים רבים. גם פה אנחנו ישנים בהוסטל של מטיילים צעירים, פוגשים חבורת ישראלים בטיול עד פתיחת השנה באוניברסיטה. מרענן לפגוש צעירים שלומדים הנדסה ולא מנהל עסקים! המנקה המקסיקנית באה להפרד מאיתנו בחיבוק בבוקר- היא מתפעלת מהנסיעה באופנוע..

IMG_8034

IMG_8073

20160929_140345

IMG_8079

אנחנו יוצאים היום לנסיעה ארוכה יחסית- רוצים להגיע לראש השנה למקום עם ריכוז ישראלים. הדרך יורדת מההר בסיבובים אינסופיים, עם כפרים קטנים מטופחים כל כמה עשרות קילומטרים. לא משעמם אבל קצת מעייף, ורק המפה שמבטיחה כביש ישר בירידה מרגיעה אותנו. לא בצדק. הכביש הישר עובר באזור שטוח לחלוטין ומרחוק רואים עמודים של תחנות רוח ליצור חשמל. הרוח מתגברת והופכת להיות ממש רעה. אם חשבנו שזה נחמד לראות את השבשבות האלה, אז קיבלנו עוד- יש פה אלפים! ממש קילומטרים על קילומטרים, עם רוח מטורפת  שמקשה על הנהיגה- רק שיגמר כבר! כשהמצב נרגע אנחנו עוצרים להפסקה קצרה לצפות במסע הלוויה. תזמורת בראש התהלוכה, ממש לא ארוע שכולם שופכים בו דמעות.

IMG_8127

אחר הצהריים עוצרים בטפנטפק- עיר קטנה, נחמדה, עדיין באזור חם, אבל לא משהו שמקלחת (קרירה כמובן) וערסל בחוץ לא יכולים להתגבר עליו. בערב אנחנו נוסעים עם מונית למרכז לחפש בנק ומקום לאכול. כמו בעיירות הקודמות שעברנו ביומיים האחרונים, גם כאן המוניות הן ריקשות שבעיקר מיובאות מהודו, נסיעה בעיר עולה 10 פסו. כנראה שאין תחבורה ציבורית- אחרת אי אפשר להסביר את הכמות המטורפת של הרכבים האלה. בבוקר המתדלק בתחנת הדלק שואל אם אנחנו נוסעים לטוצטלה- בירת המחוז. מה מיוחד שם? יש גינה גדולה, יש גן חיות. אנחנו מבטיחים לו שנעבור. הכביש עובר שם בכל מקרה, ושוב אנחנו רואים איך כל אחד מפרש אחרת ומבין אחרת.. זו עיר ענקית, מודרנית ומסודרת- רק הנסיעה בכביש העוקף נמשכת כ 15 ק'מ! גן חיות היום לא מרגש אותנו, אנחנו רק חולפים בדרך לסן קריסטובל דה לס קסס. הכביש שוב מתפתל במעלה ההרים, ובחלק האחרון של הדרך לא רק שמתחיל לטפטף, גם הראות נהיית בעייתית. מה שהכי גרוע- אין איפה לעצור, אין שוליים רחבים כמו בדרך כלל. הפעם אנחנו שמחים שכולם מאיטים ואפשר פשוט להצמד לשיירה בלי סכנה שיעקפו אותנו בפראות. 30 קילומטרים ואנחנו כבר בעיר- הראות משתפרת, גם הגשם מפסיק- בקושי נרטבנו.. מלון נחמד ולא יקר קרוב למרכז, יש איפה לעשות כביסה, יש מטריות במלון, יש איפה לאכול קרוב- הכל טוב! סיבוב ערב במרכז החמוד- גדי לא זוכר מהפעם הקודמת רחובות כל כך מסודרים, מדרחוב. כנראה שהעיר עלתה מדרגה בסולם המקומות התיירותיים. מאד מסודר כיאה לתיירות מערבית, ועם זאת האוירה נעימה ולא ממוסחרת. הרבה יותר מקודם- מסתובבות ברחובות אינדיאניות ומציעות פונצ'וס, צעצועים מעץ ומצמר, מזכרות ותכשיטים. כולן כמעט מלוות בילדים- אם הם קטנים הם תלויים במנשא על הגב, אם הם גדולים- גם הם ילכו עם אוסף דברים למכירה. יום ראשון בבוקר טיול נוסף במרכז העיר, הולכים גם לבית חב'ד לברך בשנה טובה את השליח- הרב אורן. מסתבר שאשתו ילדה לפני יומיים והוא יגיע רק בערב. כשדיברנו איתו בשבוע שעבר מהבית של יוסי הוא לא צפה את זה.. חוזרים למלון למנוחה לפני שנלך לסעודת החג.

 

IMG_8146

IMG_8150

IMG_8178IMG_8189

 

IMG_8212

IMG_8215

IMG_8222

IMG_8226

IMG_8230

 

 

CASA DE YAGIL. יגיל הגיע לכאן לשבועיים בתחילת 2003 ומאז הוא כאן. הגסטהאוס שלו ידוע בקרב הישראלים ולארוחה המסורתית נרשמו כ 140 איש. לצורך הארוע נשכר אולם גדול דיו, ובימים האחרונים היו עסוקים כמה אנשים בבישול והכנה של ארוחת חג כשרה. מסתבר שהיה מי שביקש והוא מספיק חשוב ליגיל.. בערב מתקבצים מכל המלונות בעיר צעירים רבים, כאלו שמטיילים כמה חודשים וכאלו שבאו לכמה שבועות, מנצלים אפשרות לחופשה ארוכה בגלל החגים- אלו לרב גם קצת יותר בוגרים, וחלקם כבר פעם שניה פה. רב האורחים לבושים בבגדי חג, האולם מסודר וחגיגי, ובאיחור קל מתחילים- קודם ברכות (יש שתי משפחות דתיות ממקסיקו שבאו במיוחד לכאן), קצת שירי ראש השנה, וארוחה כמיטב המסורת. האקוסטיקה באולם איומה, בקושי אפשר לדבר עם השכנים לשולחן… ערב נחמד מאד, וישראלי מאד. מיגיל אנחנו מבינים איך התפתחה העיר- מסתבר שבתקופה שהיו בעיות עם השתלטות של ברוני סמים על אזורים שונים במקסיקו, השבט האינדיאני שגר מסביב לעיר הבהיר להם שלכאן הם לא נכנסים, מה שגרם לבואם של אנשים אמידים מהאזורים הבעייתיים. לא פלא שגדי לא הכיר הרבה דברים- הם פשוט לא היו.. יום שני בבוקר אנחנו עוזבים את סן קריסטובל,  מתחילים לרדת מההרים לכיוון הים הקריבי.

MEXICO

 

ארבע לפנות בוקר, לוס מוצ'יס. אנחנו מתקשרים לפרנסיסקו לפי הוראה מפורשת- תתקשרו ואראה לכם איך להגיע אלי. אנחנו לא מכירים אותו, גם לא את ערן ששידך בינינו. הכל וירטואלי.. אבל כבר שבוע שפנצ'ו (הכינוי שלו) מלווה אותנו בבחה ונותן הוראות הגעה למקומות מעניינים. הוא הכין לנו  חדר בבית הגדול שלו, ובבוקר מנואל- הגנן והעובד הכללי של הבית- כבר מחכה לכביסה שלנו, מכין לנו ארוחת בוקר ומקבל הוראות לשישי בבוקר. אין הרבה מה לראות פה, פנצ'ו שולח אותנו לטיול בגן הבוטני ובמוזיאון החדש. הגן ענק ויש בו צמחיה מכל העולם, מסודר ומטופח, ואנחנו מגלים בו כמה סוגים של איגואנות שמסתובבות בשבילים.

botanic garden, los mochis
botanic garden, los mochis
another visitor in the park
another visitor in the park

img_7428

לטייל בחוץ זה כמו לטייל בתל אביב ביום הכי חם באוגוסט, מזל שהמוזיאון ממוזג.. זה מין מוזיאון מדע אינטראקטיבי מוכוון ילדים. מבנים מדהימים, הרבה מדריכים צעירים שלהוטים להראות לנו כל מה שזז וסרט על החלל שנראה שמטרתו לפתח רצון אצל ילדים להבין יותר ולעסוק בנושא. הכל קרוב וזורו נשאר בבית בזמן שאנחנו נמסים ברחובות. בחמש אחה'צ נפגשים בבית ומקבלים את סדר הפעילות- פרננדו, חבר שגדל עם פנצ'ו מגיע בשמונה, הולכים לאכול במסעדה. מחר יום העצמאות של מקסיקו, והיום יש תהלוכות ברחובות בערים- אנחנו שומעים מהבית את התזמורת, לא יוצאים שוב לחום! כשפרננדו, שגר בקבוס סן לוקאס בבחה, מגיע משדה התעופה, יושבים לשתות כוסית טקילה לפני האוכל. הארוחה עצמה פשוטה וטעימה- גואקמולי, גבינה מותכת, בצל  וצ'ינצ'ולין. סיכמנו שמחלקים את החשבון לשלוש כי נהוג שהנשים לא משלמות. ברגע האמת הם מסרבים שגדי ישתתף בתשלום. לא נעים- אנחנו יודעים שפנצ'ו חוסך כל פסו לטיול הגדול שלו, אבל אין עם מי לדבר.. בדרך הביתה הם מציעים שנכנס לבר שמכירים לכוסית אחת. אין סיכוי שהיינו נכנסים לכאן לבד! מושיבים אותנו ליד הבר כדי שנראה יותר טוב את הזמרת שתגיע עוד מעט, ותוך דקה אנחנו עם כוס רום- בקרדי ביד. בסוף נלמד לשתות אלכוהול… המקום במבנה שנראה מט לפול, אבל גם בתל אביב יש מועדונים כאלה. העניין הוא שפה גם בפנים זה נראה באותו מצב- רחבת ריקודים פצפונת, מסביב שולחנות וכסאות ממש לא שיא האופנה, הריהוט בבר משנות החמישים וכך גם התאורה והעיצוב הכללי. מוסיקה ברמת רעש אדירה, וכולם מחכים להופעה. כשאדריאנה עולה לשיר הדציבלים עוד עולים, אבל היא בהחלט שרה נחמד. כמה זוגות קמים לרקוד- והם יודעים לרקוד! המוזיקה מאד מקומית- לא מוכרת לנו בכלל- לא תשמעו סגנון כזה באומן 17… אחרי שעה מפנים את הזמרת ומתחילים להביא תופים. לבמה עולים לא פחות מארבעה עשר אנשים- 2 זמרים, טרומבון, 8 חצוצרות, ושלושה מתופפים. אנחנו מוזהרים שיהיה הרבה רעש. זו תזמורת גדולה- בדרך כלל מופיעות  קבוצות של חמישה- תוף ענק, זמר ושלוש חצוצרות. כשהם מתחילים אנחנו נדהמים עד כדי צחוק- רמת הקול היא בלתי נתפסת- כאילו האזניים שלנו מונחות בתוך חצוצרה. הזמר כמובן צריך להשמע מעל המוזיקה, לא יאומן איך הם עומדים בזה! יש עוד כמה דברים קטנים שזרים לנו, למשל- אחד הזמרים שר כשהוא קורא את הטקסט מהנייד שלו. נגן חצוצרה שמסמס על הבמה כשהוא לא מנגן. אחר מוציא פתאום פקקים מהאזניים שלו. והקהל- רוקד! יש כמה שלא ממש בקצב של המוזיקה, ולפעמים התזמורת מאבדת את הקצב בעצמה. חוויה יוצאת דופן. נהנינו מאד!

indipendanse day, los mochis
indipendanse day, los mochis

בוקר יום העצמאות המקסיקני. יום חג רשמי, חברים של פרנסיסקו באים להגיד שלום. לאיש יש הרבה פנטזיות, אבל כנראה שלפעמים יוצא מהן משהו… טוני הקרדיולוג משתף פעולה וגם פרננדו. איך מקימים מלון איכותי בבחה. גדי כמובן מתנדב לבא לעזור כשזה יהיה ממשי! פרנסיסקו לוקח אותנו לארוחת בוקר במסעדה נחשבת- עיצוב מקסיקני טיפוסי, עם כבוד לשחקנית מפורסמת, המלצריות בתלבושת מקומית חגיגית- הכל מאד חמוד. הפעם אנחנו מתעקשים לשלם את החשבון, מקווים שהוא לא נעלב. בחזרה הביתה אנחנו מתארגנים ליציאה, גדי מציע את האופנוע שנמצא בספרד, ומסתבר שבמהלך הבוקר כבר התגבשה לה פנטזיה חדשה- ארבעת המטיילים הקבועים, כולם בני 60 פלוס, יצאו לנסיעה מספרד לירושלים. אבל קודם צריך להגשים חלום של 20 שנה- מאלסקה לאושואיה. אנחנו מקווים בשבילו שמארי, הבת היחידה, לא תבוא (שוב…) עם בקשה שתחסל את החסכונות לנסיעה! החם ממשיך להיות מתיש, תוך כמה שעות הכביסה שעשינו לחליפות נשכחה- הכל דביק- מנעל ועד כפפות וקסדה. נצטרך להתרגל למצב הזה. לפי המלצתו של פרנסיסקו נוסעים לחוף ליד העיירה LA CRUZ. גם אנשים בדרך שאנחנו מתייעצים איתם אומרים שכדאי לעשות שם קמפינג. מגיעים לחוף חמוד ביותר, אבל המסעדות נסגרו בשעה שש, והטיילת הקטנה מלאה מקומיים חוגגים. החוף- לצערינו- מאד קטן, ורואים שכשיש גאות המים מגיעים עד הטיילת. אוהל אי אפשר לעשות פה.

ceuta, la cruz
ceuta, la cruz

בעודנו חושבים, עוצר לידינו טוסטוס ועליו ילד. בטח שהוא יודע איפה זה אלסקה! הוא אומר שיש חדרים להשכרה בקצה הרחוב ומתנדב להראות לנו. המקום נעול, יש בחצר- הנעולה גם כן- שומר שאין לו מפתחות וגם לא מספר טלפון של הבעלים. אדריאן- המלווה שלנו- מנהל את השיחה ואת השומר, אבל גם הוא לא מצליח לארגן משהו. הוא חושב שאנחנו צוחקים עליו כשגדי מספר לו שהשם השני שלו הוא אדריאן… גדי מתפעל מהילד- הוא בן 11, נוהג כמו גדול, יודע לשאול שאלות נכונות וגם להבין את הסיטואציה ולפעול נכון. מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לעבוד במשטרת הכבישים. גדי מבטיח לו שאם זה מה שהוא רוצה הוא יצליח, ואם ירצה יותר- יצליח גם. אחרי שנפרדנו אנחנו מצטערים שלא נתנו לו פרטים להתקשרות איתנו- הילד הזה יגיע לגדולות!

with 11 years old Adrian. head of police in 30 years
with 11 years old Adrian. head of police in 30 years

בפינת הרחוב יש מסעדה עם חצר גדולה, עובדים שם 2 שיפוצניקים- צובעים כל הלילה. אנחנו מבקשים רשות לישון בחצר, ומקבלים. הצלחה? מסתבר שלא. האוהל מחניק, אנחנו לא מצליחים להרדם, מדי פעם נמנום, וכשאנחנו מתייאשים וקמים להכין קפה השעה רק שתיים! יאוש. מתחילים לארוז לאט, שהזמן יעבור, ובשעה 3, כשהעובדים פורשים, גם אנחנו יוצאים לדרך. ירח מלא כך שיש הרבה אור, נוסעים ללה- קרוז בלי תכנית מוגדרת. אולי ניקח חדר במלון לכמה שעות שינה, אולי נמצא מקום לשבת עד שיהיה אור יום. סה'כ 8 קילומטר- באמצע מתחיל גשם שוטף, פינלה מתאים ללילה האומלל הזה… בכיכר העיריה מטאטא רחובות מנקה את שאריות המסיבה, יש 'חנות נוחות' עם כריכים וקפה וקצת גג שאפשר לשבת תחתיו. איך מעבירים זמן? נזכרנו שיהל הכין לנו סרטים לנסיעה, אבל לא הורדנו אפליקציה לתרגום.. מזל- יש סרט בעברית! 4 לפנות בוקר, אנחנו על המדרגות מול הכיכר, הכסא של מצחצח הנעליים משמש לנו כשולחן, רואים פעם שניה את 'כך היינו' המצויין. מקסיקו מתחילה להתעורר בחמש בבוקר- אנשים בדרך לעבודה. ברגל, אופניים, אופנועים ומכוניות. עדיין חושך. אור ראשון בעשרה לשבע, זריחה בשבע ורבע. שעת חסד קצרה ביותר. יוצאים לדרך עם אור ראשון, האזור מאד חקלאי- שדות, לולים, מטעים. חבל הארץ הזה- SINALOA, פורה מאד. מעניין מה יהיה בהמשך.

chairs shop on wheels
chairs shop on wheels

מזטלן באופק. יש דברים שלא בשליטתינו- יום העצמאות חובר לסופ'ש ארוך, והעיר- שהיא עיר תיירות מובהקת- מפוצצת. המלון היחיד שאנחנו מוצאים קצת נמוך אפילו לסטנדרטים מקומיים, אבל החדר נקי, יש מקלחת (מים קרים- אבל זה מצויין במצבינו), ואפשר לישון קצת כדי להתאושש. אחר הצהריים אנחנו יוצאים לטיול. מזטלן מפורסמת בטיילת שלה שהיא אולי הארוכה בעולם- 24 קמ' שתחילתם במעבורת וסופם באזור בתי המלון היוקרתיים. באזור שלנו, ליד הנמל, יש מסעדות מקומיות אופיניות, דוכני רחוב עם אוכל וקשקושים של טיילת, רעש (כל מכונית היא דיסקוטק נייד), ואנשים בכל הגילאים. האוירה נעימה, גם מזג האויר השתפר מאד- זה רק אנחנו שאפילו המקלחת לא הצליחה לכבות את החם שהגוף אגר. הלחות לא עושה את ההרגשה טובה יותר…

mazatlan
mazatlan

img_7466

img_7471

img_7475

מעבר לכביש חונה אופנוע כמו שלנו, ציוד טיולים, מספר אוסטרלי. ניגשים לבדוק- רוכב אחד שמגיע תוך שתי דקות. מתחילה שיחה- מאיפה ולאן, איפה ישנים בעיר, כמה ציוד. מסתבר שהוא אדריכל וחלק נכבד מהציוד זה בעצם 'משרד'- הוא עובד על פרוייקטים תוך כדי טיול. לפני שנפרדים אני מעירה שהמבטא שלו ממש לא אוסטרלי. נכון, הוא בכלל מאירן.. אנחנו צוחקים- מטייל ראשון שאנחנו פוגשים מאירן, אנחנו מישראל. ישראל? הוא פותח עיניים גדולות וממהר ללחוץ ידיים בשמחה. עכשו ההמשך המתבקש- מחליפים מיילים וקובעים להתכתב ולנסות להפגש בהמשך הדרך לאושואיה. פז'מן הולך לחפש מלון, אנחנו בטיול נינוח על הטיילת, קפה במקום נחמד- 'נפלנו' על מסיבה לקראת לידה. חבורה מעורבת של מקסיקנים ואמריקאים. את ארוחת הערב אוכלים במרפסת מסעדה עם זמרת לא משהו, אבל הסועדים קמים לרקוד.. אנשים שמחים. בחזרה לחדר- עשר בלילה מתחילים ברקים ורעמים, עשר ורבע- גשם שוטף. תוך דקות הרצפה מוצפת מים שנכנסים מהחיבור של המזגן לקיר. מזל שהרמנו את כל חפצינו על המיטה הנוספת בחדר.. ארוחת בוקר אנחנו אוכלים במרכז ההיסטורי המשופץ של העיר- חמוד ביותר.

centro historico mazatlan
centro historico mazatlan

יוצאים מזרחה- הדרך יפה, מטפסים קצת בגובה, הכל ירוק, נוף קצת טרופי, והטמפרטורה צונחת- העננים הכבדים קצת מפחידים ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש מלון. כבר בכניסה, צמוד לחנות של ארונות קבורה, יש מלון יפה. ברור לנו שזה לא לתקציב שלנו אבל נכנסים לברר כדי שיהיה לנו קנה מידה. 440 פזו לחדר גדול עם מקלחת טובה וכמובן- הכי חשוב- וי פי. משהו כמו 25 דולר. פיצוי על שני הלילות האחרונים- רק שמרפי לא ימצא אותנו!

nice neighbours to a hotel, santa maria del oro
nice neighbours to a hotel, santa maria del oro

טיול קצר לכיכר העיריה. הכל מטופח ומסודר מאד. בדרך יש בר פתוח- לא צריך הרבה כאן כדי שאנשים יקומו לרקוד- כמה שולחנות וכסאות פלסטיק, גרלנדה עם נורות צבעוניות, והעיקר- מוזיקה מקומית בקולי קולות. לפעמים טוב שאין דרישות מהחיים.

road to tequila
road to tequila

img_7518img_7530img_7509

בבוקר נוסעים לעיירה שאי אפשר לדלג עליה- טקילה. בדרך כבר רואים שדות של אגבה- הקקטוס שממנו מיצרים את המשקה המפורסם, ובכניסה דוכני מזכרות, טקילה, ומוצרי לוואי של הקקטוס- דבש, כלים שעשויים מהפסולת, כסאות מעלי קקטוס. וגם כלי חימר צבעוניים. אנחנו מצטרפים לסיור באחד המפעלים- קוארבו, ולומדים שמה שמוכרים בארץ ביוקר זה בכלל לא המוצר האיכותי ביותר שלהם… בחצר המפעל משאיות פורקות את ה'לב' של הקקטוס, (שיכול להגיע גם למשקל של 70 קילו!) ופועלים עם מעדרים מפצחים אותו. מכאן זה עובר לתנורים לייבוש, ואחר כך מיצוי ותסיסה במיכלים. הטקילה המשובחת מכילה רק סוכר אגבה, והפחות נחשבת- 49% של סוכרים אחרים, ולא שותים אותה לא מהולה. הסיפור על ייצור הטקילה בעבר הרחוק אומר שאנשים היו נכנסים לתוך המיכל כדי לערבב את התערובת המתבשלת, והזיעה שלהם היתה עושה את העבודה של השמרים שלא היו קיימים.

jose quervo, real tequila
jose quervo, real tequila

img_7571

img_7567

המפעל עצמו יפה ומושקע מאד, אפילו השרותים עשויים היטב- כל הברזים עובדים, הדלתות מתאימות בעיצוב, ואין כוס פלסטיק לטיפים… מספרים לנו שהסדרה המובחרת ביותר נמכרת בקופסאות עץ מצויירות. כל שנה ציירים מקסיקנים צעירים מגישים הצעות והנהלת המפעל בוחרת מהן את העיצוב של אותה שנה, מה שבהכרח גם יהפוך את הצייר למבוקש. רעיון יפה.

tequila
tequila

img_7593

img_7641

אחרי הסיור אנחנו יושבים בכיכר המרכזית לאכול משהו- פז'מן מופיע ומצטרף, מספר שעזב את אירן רק לפני 7 שנים, וכמעט כל המשפחה שלו גם באוסטרליה. הוא אומר שאין בעיה לעזוב, ויותר מזה- לא מזמן ביטלו את הצורך בויזות לתיירים. לכל מקרה- בדרכון האירני שלו יש חותמת שאומרת- נושא דרכון זה אינו יכול להכנס לשטחים הכבושים של פלשתין. למקרה שמישהו יתבלבל… בשביל זה יש לו דרכון אוסטרלי. הוא מאד רוצה לראות את תל אביב! לקראת השעה 5 צצים פתאום אונור ואייפר, אבל לא מתעכבים- יש להם סיור גם. עברנו אזור זמן כך שבעצם יש עוד 3 שעות אור. פז'מן מצטרף אליהם, אנחנו יוצאים לדרך- גואדלחרה. נפגש שם כולנו מחר. בווטסאפ של גדי יש קבוצה חדשה- המזרח התיכון באמריקה.. את הלילה אנחנו עושים בהוסטל מומלץ במרכז העיר, זורו חונה בפנים לצד עוד אופנועים, מחר נצא לגלות מה יש לעיר להציע. לא כל כך מומלץ להסתובב בלילה באזור. עד היום לא נתקלנו במצב לא נעים, אבל ככל שהעיר גדולה יותר כך הסיכון עולה. לא מתחכמים. בבוקר, שהפך איכשהו לצהריים, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ההיסטורי של גואדלחרה.

guadalajara
Guadalajara

img_7672img_7680

img_7658

img_7710

new or not? nueva- 1874
new or not? nueva- 1874

השם נשמע קצת מרתיע  לאזניים ישראליות, אבל העיר הגדולה הזו מלאה בהפתעות, המרכז מטופח ונקי והאנשים כתמיד נחמדים. הרבה קבצנים, ביחוד ליד הכנסיות. אנחנו נותנים מדי פעם 5 פזו- אבל רק למי שבאמת עושה משהו- נגנים, 'מוכרי' סוכריות.. יש אזור שפנצ'ו המליץ לבקר בו- אוטובוס תיירים נוסע לשם- עם זורו בלתי אפשרי להסתובב בעיר. בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס ניגש זוג ושואל אם אנחנו תיירים, ואז מתחיל 'להפציץ' אותנו במידע- מה כדאי לראות, לאן ללכת ואיך. בסוף הם מבקשים כמה פזו לקנות אוכל, ומקבלים כמובן- שיטה חביבה ביותר! הקומה העליונה של האוטובוס כמובן פתוחה, ומאד מתאימה למי שמאס בחיים- כבלים של תקשורת וחשמל עוברים 40 סמ' מעל הראש של הנוסעים, כך גם ענפים של עצים ושרשראות דגלים שכנראה נשארו מיום העצמאות… השכונה עצמה נחמדה מאד, תיירותית וצבעונית, פסלים ברחוב, חנויות עם רהיטי מעצבים, גינות פנימיות בבתים, וכמו תמיד- בלי סוף דוכני אוכל ברחוב. יושבים בבית קפה עם וי פי להתעדכן וקובעים עם המזרח התיכון להפגש בהוסטל שלנו לארוחת ערב. אונור ואייפר דואגים לבירה וטקילה, אנחנו מביאים אוכל סיני, פז'מן מביא תיאבון בריא… הבחור סקרן, חברותי וכנראה קצת בודד- הוא מתכנן להקדיש שבועיים בגואטמלה לקורס ספרדית- קשה קצת להסתדר באנגלית מחוץ לערים הגדולות. אנחנו קובעים שלא לקבוע כלום למחר- אף אחד לא יכול להתחייב מתי יתחיל את היום. בגדול כולנו באותו כיוון- נפגש כשנפגש. שמונה בבוקר אנחנו על זורו, הכבישים כבר עמוסים אבל התנועה זורמת- לקח לנו רק 45 דקות לצאת מהעיר. נוסעים לגואנחואטו. זו נסיעה של 3 שעות, ברובה בכביש אגרה שעולה לנו בסוף היום כמו לילה במלון, אבל עדיף פי כמה על הכבישים הקטנים שמצבם לא משהו עד כדי סכנה לאופנוע. הדרך היא אזור חקלאי ירוק ומאד מסודר- לא מה שמדמיינים כשחושבים על מקסיקו. שדות של אגבה מתחלפים בשדות תירס, בצל ירוק ועוד דגן בצבע מקסים שאנחנו לא מזהים. הרבה בקר רועה, הרבה משאיות עמוסות חזירים, הרבה לולים של פעם- מטילות בסוללות.. צער בעלי חיים עוד לא הגיע למקסיקו.

guanajuato- here we come
guanajuato- here we come

img_7733

אנחנו מטפסים קצת בגובה- ממש נהיה קריר! כבר מרחוק מזהים את השכונות הצבעוניות של העיר, אבל ההפתעה האמיתית מחכה לנו בכניסה. בעיר הזו יש שתי מערכות כבישים- מעל פני האדמה ומתחתיה. לפני כמה מאות שנים התחילו לכרות פה כסף, 20% של כריית המתכת בכל העולם- מכאן. לא מצאנו סימוכין רשמיים, אבל לדעתנו מערכת הכבישים התת קרקעית מבוססת על המכרות של פעם. יש למטה חניה, מדרגות שעולות לעיר, תחנות אוטובוס, והתנועה זורמת עם ירידות ועליות ואפילו שלטי עצור… אנחנו מגיחים אל האור במרכז ההיסטורי של העיר- חניה לאופנועים מותרת בשלושה מקומות בלבד, העיר מאורגנת ונקיה, ועשרות רבות של אנשים מציעים מידע לתיירים, מן הסתם תמורת עמלה מבתי המלון וחברות הטיולים- הכל מאד באדיבות, בחיוך- עיר עם תודעה תיירותית מובהקת. אנחנו קושרים ומכסים את זורו ויושבים על ספסל לאכול משהו, והנה פז'מן לפנינו! ידענו שאין צורך לקבוע- נפגשים כשנפגשים…

guanajuato- upper city, roads to the city below
guanajuato- upper city, roads to the city below

img_7745

img_7767

img_7778

אנחנו מטיילים איתו בעיר- הרבה פעילות תרבותית- מוסיקה, תיאטרון, ברחובות אוסף פסלים מרשים, והרחובות מלאים מטיילים. תיירים מבחוץ- גרינגוס- כמעט שלא רואים. הוא נשאר ללילה, אנחנו ממשיכים. בדרך לקרטרו- היעד הבא, אנחנו מוצאים חנות גבינות ראשונה במקסיקו. הבנות ידעניות גדולות- יש פה מחלבה של קואופרטיב, כמה משקים חולבים בסך הכל 50,000 פרות. חליבה ידנית, כשש ליטר ביום לפרה.. אנחנו קובעים איתן שנבוא לפתוח פה מחלבה.

our new partners, dairy in queretaro
our new partners, dairy in queretaro

קבענו עם ורוניקה- מקסיקנית שגדי הכיר בטיול הקודם שלו- שנפגש לקפה בעיר שלה- קרטרו. אנחנו מגיעים לקראת ערב ומתמקמים בהוסטל יפה ונעים במרכז העיר. ורוניקה- יוק. נעלמה. סיבוב ברחובות כדי למצוא מקום לאכול- בהחלט יהיה מה לראות פה מחר בבוקר- המרכז נראה מבטיח! העיר יפה, מודרנית, נקיה. בתי קפה ומסעדות, מלונות בוטיק, עיצוב חדיש ומעניין. אין ורוניקה אבל אנחנו נהנים. ארוחת בוקר וטיול נינוח, ומפה ממשיכים לפצ'וקה- עיר נעימה למראה. אחת השכונות השתתפה במבצע של צביעת בתים- בשכונות העניות לא טורחים אפילו לטייח את הבתים, וזה נראה עלוב מאד. מבצע הצביעה בשיתוף הדיירים עשה נפלאות. טובה תמונה מאלף מלים.

pachuca
Pachuca

20160922_155808_004

מזג האויר לא מבטיח טובות- בדרך החוצה מהעיר מתחיל לטפטף, אנחנו עוצרים בתחנת דלק ביציאה ולובשים חליפות גשם, אבל הטפטוף הופך למבול. אחרי חצי שעה של התלבטות מחליטים בכל זאת לצאת לדרך- אנחנו בדרך למקסיקו סיטי- יתכן שבעוד כמה קילומטרים אין גשם, ואם ימשיך- נעצור ונמצא מקום לישון. לא רוצים להסתכן בלהכנס לחושך… ההחלטה התגלתה כמוצלחת- כמה דקות והכל שוב יבש. לעיר אנחנו נכנסים בשעה שש בערך, גוגל אומר שבשבע וחמישה נהיה בכתובת. שמונה, כבר כמעט חושך, ואנחנו עדיין תקועים בפקקים איומים. לא רק שהתנועה עומדת, ברגע שאפשר להתקדם קצת כולם נדחפים כאילו זו מלחמה. גדי מתמודד בהצלחה עם הנהגים והכביש שמלא במהמורות, אני מאחור עם הטלפון ביד כדי לנווט- מתה מפחד. העייפות, הרעב והיאוש גוברים- אנחנו עוצרים לקפה עד שהתנועה משתחררת קצת, וקצת אחרי תשע בערב מגיעים. ערן שידך לנו משפחה להתארח אצלה, רק לא סיפר לנו הרבה, וכשאנחנו מגיעים ורואים בכניסה שלט 'בית חב'ד' מתעוררים קצת הרהורים שניים… במהרה נתבדה- השידוך מתגלה כמוצלח!

BAJA CALIFORNIA

בפרק הקודם היינו בדרכנו למקסיקו. כבר יומיים שאנחנו בתיאומים עם אונור ואייפר- הזוג שפגשנו באלסקה- לעבור ביחד את הגבול. אולי את כל הבחה אפילו.

img_6782

בשעה 11 בבוקר הם כבר מחכים לנו, וחצי שעה מאוחר יותר מתחיל סיבוב נוסח העולם השלישי. מחנים את הכלים. הולכים לפקיד ומקבלים טפסים למילוי. הוא שם חותמת ושולח אותנו לשלם. משלמים, חותמת, חוזרים לפקיד. עוד חותמת, בחזרה ל'בנק'. עכשו צריך לשלם על הכנסת אופנוע. את רב הכסף- כ 400$- נקבל בחזרה כשנצא ממקסיקו. יחסית עבר במהירות. יוצאים לעיר, קפה ותכנון מהיר של מסלול לעיר ENCENADA,  מאה קמ' דרומה. על טיחואנה, שאומרים שהיא כמו עזה- דילגנו כי שם המעבר מאד עמוס, אבל לא לדאוג- נקבל את רמאללה…

 

tecate to encenada, onur and eyfer leeding
tecate to encenada, onur and ayfer leeding

הדרך עוברת בין גפנים ויקבים, יש מקומות מדהימים שנראים חדשים למדי- חלקם אפילו לא גמורים. מרגישים שעברנו את הגבול- יש צבע ברחובות, מוזיקה בקולי קולות, הרכבים, השפה, הריחות. אנחנו נכנסים למלון שבו ידידינו הזמינו מקום- זול יחסית לארה'ב, אבל הכי יקר שנשלם בזמן הקרוב! ארוחת ערב- טאקוס ובירה. 4 אנשים-  25 דולר. ברוכים הבאים! אוכל רחוב טעים וזול מעתה ואילך!

new hotel. carretera 1
new hotel. carretera 1
wine rout. tecate- encenada
wine rout. tecate- encenada

אנחנו מסמנים נקודות על המפה- בערך שבוע עם עצירות במקומות המעניינים יותר. אiנור ואייפר מחליטים  להשאר עוד יום, אנחנו מתחילים להדרים. נחנו מספיק בשבוע האחרון. נוסעים על כביש מספר 1 שעובר לכל אורך הבחה. מקסיקו בהחלט שונה מכל מה שעברנו עד עכשו. לאורך הכביש עיירות, גדולות וקטנות, עמוסות בבתי מסחר מכל הסוגים והמון דוכני אוכל. ליד הכביש אין מדרכות- ממנו והלאה אדמה חשופה עד הבניינים, נהגים פותחים דרך מקבילה ליד הכביש…

img_6825

img_6843

img_6846

דרך היין המרכזית קטנה יותר מזו הצפונית, המון כרמים וכמה יקבים גדולים. כמו אתמול, גם אלו שאנחנו רואים היום נראים חדשים, חלקם בתהליכי בנייה. נכנסנו לאחד מהם, בקבוק יין משובח עלה לנו 7 דולר, בחוץ יש חצר מוצלת ונעימה בה אנחנו נחים שעה, שותים קצת, מפטפטים עם זוג אמריקאים שמטיילים פה עם אורחת מפינלנד.

 santo tomas
santo tomas

img_6853

img_6790

greenhouses on the hills
greenhouses on the hills

הרבה מקומות ארוח בנויים לקהל אמריקאי, וכמעט כולם מדברים אנגלית. הבחה היא אזור מפלט קרוב, נח וזול למי שגר בדרום ארה'ב, והיום כשאנחנו מגיעים למלון מסתבר שכל האורחים פה הם אמריקאים שבאים לכמה ימי דיג.

san vicente
san vicente

tacos

מצחיק שרק כשנכנסנו למתחם גדי נזכר שהיה במקום הזה בטיול לפני 15 שנים… נצטרך לבדוק את המשך הדרך כי כבר כמה ימים שמשתולל הוריקן באזור, והבוקר כל הכבישים המרכזיים שמובילים ללה-פס נהרסו כליל. יש סיכוי שתוך יומיים יהיה אפשר לעבור.

south on road no. 1
south on road no. 1

img_6935 img_6936 img_6940

יומנו השלישי במקסיקו. בדרך האחת והיחידה דרומה ללה-פאס, ממנה יוצאת המעבורת ליבשת, אנחנו עוצרים בתחנת מידע ורואים תמונות של ההוריקן שפגע בפנינסולה- חצי האי בחה קליפורניה. הפגיעה המרכזית היא בין SANTA ROSALIA ו LA-PAZ. הכבישים נשטפו ואין מעבר, אבל כולם אופטימים. נעשו הכנות מוקדמות, יש רק 2 נעדרים ויחסית מעט נזקים. מקווים שהדרך תהיה ראויה למעבר כי אחרת נצטרך לעבור במעבורת בחצי הדרך. בכל מקרה זה עדיף על האופציה של לחזור צפונה ולרדת דרך היבשת- האזור שם לא כל כך סימפטי כנראה…

onion fields el rosario
onion fields el Rosario
even a dry lemon has another drop
even a dry lemon has another drop

הכביש עוזב את החוף המערבי ונכנס פנימה, מטפסים קצת בגובה והנוף מתחיל להיות מדברי יותר. שדות קקטוסים אינסופיים, כל מיני סוגים בגודל עצום- זה מה שעולה בדמיון כשאומרים בחה- קליפורניה! מזג האויר ממש נעים- חם, אבל לא בלתי נסבל. אנחנו נכנסים לאזור שנקרא VALLE DE LOS CIRIOS הכל מסביב גבעות עם קקטוסים ובולדרים- מדהים.

img_7013

img_7023

valle de los cirios
valle de los cirios

אחר הצהריים עוצרים במסעדה מהסוג המקומי- מבנה עם רצפת חול שנראה שמשמש את המשפחה גם למגורים. תחנת הדלק היא טנדר עם מיכלי בנזין, והמכולת מוארת עם תאורת לד. כפר נידח. SAN ANTONIO DE LAS MINAS. ככל שהמקום יותר עלוב כך השם יותר מפוצץ.. יש מלון אחד שלא מתחשק לנו להכנס אליו- (דוקא נראה בסדר) והבחור במסעדה אומר שאנחנו יכולים לישון מאחור- יש שטח נקי ומסודר. עד שתגיע שעת השינה אנחנו יושבים שם, אינטרנט בתשלום- לא משובח, אוכל טעים, שתיה קרה. הכל טוב. את האוהל שלנו אנחנו מקימים בעיגול גדול שקקטוסים סביבו, ליתר ביטחון מוציאים מהאופנוע את הספריי נגד דובים- נראה שיש פה אנשים טובים אבל מי יודע. בבוקר נתעורר לגלות עד כמה המקום הזה יפה- אחלה קמפינג יכלו לעשות פה!

camping in calavinia
camping in calavinia

img_7040img_7042ממשיכים בדרך ששוב פונה לכיוון הים, קצת פחות צמחיה- קצת יותר חול. הקטע האחרון משעמם מדי- חבל שאי אפשר פשוט לדלג על חלקים כאלה.. לקראת ערב נגיע ל GUERRERO NEGRO. אויר קריר, רוח של ים, אנחנו מתמקמים במלון ואומרים שלום לבחור שדרכינו הצטלבו איתו לפחות שלוש פעמים היום. מרטין הוא מהנדס מהולנד שיצא לשנה וחצי של טיול- הביא איתו וולקסווגן ישנה של מטיילים לניו יורק, דרך קנדה לאלסקה, ומשם דרומה. מזמינים אותו להצטרף לארוחת ערב- גם אייפר ואונור יגיעו היום. אנחנו יוצאים לשיטוט בעיר עד שהכביסה תהיה מוכנה.

guerrero negro
guerrero negro

img_7062

הרחוב הראשי הוא כביש, כמעט כל הרחובות האחרים- אדמה. רב המבנים ישנים אבל יש פה ושם מבנה חדש יותר- צבעוני יותר. המון דוכני אוכל, המון חנויות עם מבחר משתנה. בחנות הבגדים מוכרים גם כרטיסי סים, בבית המרקחת אפשר לקנות גם נעליים, ובקפה יש על המדפים גם חומרי ניקוי. האנשים כולם חייכנים ואדיבים, ואלה שמתעניינים מאיפה אנחנו לא ממש מבינים איך הגענו אליהם. ארוחת הערב במלון עוברת בנעימים- הרבה סיפורי נסיעות, כוונות ותכניות לעתיד. בבוקר אנחנו יוצאים לחפש את מכרה המלח. אי אפשר להכנס עם אופנועים, צריך לקחת מדריך עם רכב.

salt mine, guerrero negro
salt mine, guerrero negro

img_7067img_7074img_7083

ארבעתנו (מרטין הקדים והמשיך בנסיעה) נוסעים עם המדריך לסיבוב של כשעתיים- 1000 איש מהעיירה הזו עובדים במקום- עיקר הפרנסה פה. 3 משמרות של 6 שעות, קוצרים, מעמיסים, קוצרים, מעמיסים… יש בריכות של מי ים שמתאדים במשך כשנתיים, וכשהמלח מתאים- עובר טרקטור עם מפלסת ועושה שורות ממש כמו בשדות, ואז כלי אחר עובר ואוסף את המלח, 'יורק' אותו לעגלות שמכילות 120 טון, וטרקטור אחר לוקח כל 3 עגלות כאלה לשטיפה והעמסה לאוניות. כשרואים את שיטת העבודה אפשר להבין למה התהליך נקרא 'קציר מלח'. למדינה יש 51% בעלות, השאר- חברת מיצובישי. באתר אחר מעמיסים אניות גדולות יותר שמפליגות ליפן- הקטנות מפליגות מפה לארה'ב, קנדה, דרום אמריקה. באתר הזה גם בונים את הכלים שצריכים לעבודה, מייצרים חשמל לעצמם, ממש מדינה קטנה..

dscf1996

צהריים ואנחנו יוצאים לדרך- יש 210 קמ' עד סנטה רוסליה, ולפי מצב הכביש שם נחליט אם ממשיכים דרומה או עוברים עם המעבורת. אנחנו מובילים- גדי קצת מודאג מהקצב של אונור ביום הראשון. עצירה ראשונה אחרי 70 קמ' לארוחת צהריים- עוד עיירה, אותו סגנון, טאקוס טעימים, שתיה קרה, שיחה קצרה עם זוג צרפתים שרוכבים על אופניים כפולים מאלסקה. נגמר להם הכסף- יגיעו רק עד מקסיקו סיטי ויחזרו הביתה. הם נראים מותשים, אבל אולי זה רק בגלל החם היום.. עוד 70 קמ' ואנחנו בתחנה הבאה- SAN IGNASIO

mision de san ignasio de loyola
mision de san ignasio de Loyola

img_7134

נווה מדבר אמיתי- המוני דקלים, גם תמרים וגם אחרים, מבנה גדול ויפה, רחבה גדולה ומוצלת. תענוג. רואים קצת עקבות סופה, כמה עמודי חשמל נפלו, עצים קרסו, שטחים מוצפים מיים, אבל לא נזק נוראי.

san ignasio, hurican damages
san ignasio, hurican damages

זוג שמכבד אותנו בתמרים מקומיים מספרים שפגשו אנשים שבאו מדרום ואומרים שהדרך פתוחה. הם גם נוסעים דרומה- גרים במונטריאול, יצאו לסיבוב עד פוארטו ריקו וחזרה. שתי נשים שמנסות לשכנע אותנו לקחת חומר הסברה על הכנסיה לא מצליחות לנחש מאיפה אנחנו- גדי תמיד אומר ארץ הקודש, אבל רק אחרי שהוא אומר- בית לחם, ירושלים, אחת מהן אומרת- זה נורא רחוק! אנחנו נוטפים זיעה עם החליפות שלנו, מקווים שיהיה קריר יותר כשנגיע שוב לים- רק עוד 70 קמ'! הרוח חמה, השמש דופקת, והדרך לא ממש מעניינת, עד שמתחילות הירידות.

dscf1636

to the ocean- to santa rosalia. will it be cooler? we are melting
to the ocean- to santa rosalia. will it be cooler? we are melting

לא רק יפה- אלא גם מסוכן. באחד הסיבובים תקועה משאית וסביבה מכוניות ואנשים מתרוצצים. מבט מקרוב מגלה שהמשאית חולצה מתוך הואדי, הקבינה שרופה, ולמטה- כמו נמלים- אנשים אוספים דברים. מסתבר שכבר יומיים מאז שהמשאית התדרדרה, לנהג שלום, וכל תושבי האזור עטים על התכולה- פחיות מיץ.

img_7170

img_7178

עוד כמה סיבובים וכבר רואים את הים- כל כך כחול, יפה ומבטיח! אבל תקוותינו להקלה בחם מתבדה. SANTA ROSALIA חמה, ולשם שינוי- גם מסריחה. יש פה נזקים מההוריקן- בעיקר נזקי מים. הכבישים ברובם כבר פונו מבוץ כבד, אבל עדיין זורמים מים ברחובות וכנראה שגם מערכת הביוב ניזוקה קצת.. אנחנו בכל זאת מלאי הערכה למקסיקנים- העיר מלאה ברכבי פינוי, משאבות, טרקטורים וציוד- עובדים במרץ כדי להחזיר את הכל לקדמותו. לא שהמקום היה מפואר לפני כן, אבל לפחות הכל עובד! מהמלון שלנו לארוחת הערב אנחנו מדלגים בין השלוליות. הכל נסבל, אבל החם והלחות איומים. גדי אומר שזה מה שהוא הבטיח, והוא תמיד מקיים הבטחות. לפחות בחדר יש מזגן- מאוורר לא היה מועיל היום!

dscf1811

a hurican was here.... santa rosalia
a hurican was here…. santa rosalia

אין ספק שהעיר הזו נחמדה. פשוט פגשנו אותה ביום לא טוב! יש פה רחוב ראשי עם בתים קטנים צבעוניים, ככרות עם עצים וספסלים, מוזיאון מכרות שנראה מעניין (פספסנו- סגור ביום ראשון), וכנסיה ממולצת לביקור. אחרי ארוחת בוקר במרכז אנחנו מפלסים את דרכנו אליה, ומגיעים בזמן לסוף המיסה. הכומר מדבר ברמקול, בצד יש שני נגנים ושתי נשים- כולם שרים כשהכומר מתעסק בדברים הטקסיים- הקהל עכשו עומד כולו. לא צפוף, אבל המאווררים המיושנים לא מספיקים..

santa rosalia- santa barbara
santa rosalia- santa Barbara

20160911_094922

אחרי שכולם מתייצבים בתור ללחם הקודש וחוזרים למקומם, הכומר מסיים בבקשה לעשות שלום ואחדות עם השכנים שלנו, ופתאום כולם מתחילים ללחוץ ידיים או לנשק את אלו שלידם. אשה אחת תופסת אומץ ומסתובבת אלינו, ומיד מתחילים להגיע עוד ועוד שבאים ללחוץ יד לאורחים. הם לא יודעים כמובן, אבל אותי זה מאד משעשע- זוג יהודים, זוג מוסלמים, וכל הנוצרים המאמינים שמברכים… ההוריקן שעבר פה היה כנראה חלש- דרגה 1- והרוח עשתה נזק קטן יחסית. הבעיה העיקרית היא המים והסחף מהגבעות מסביב. טרקטורים מפנים בוץ מהרחובות, לפעמים בגובה של 20 סמ'. המסעדה שאכלנו בה היתה עם 10 סמ' מי גשם.

20160911_095952

santa rosalia- a bad week after the hurican
santa rosalia- a bad week after the hurican

img_7200img_7213

בהמשך הדרך נגלה שהכבישים די בסדר- קצת שוליים שהתמוטטו, פה ושם בורות, אבל במקומות הנמוכים היו הצפות של בוץ ואבנים וזה מה שגרם לסגירת הכביש לתנועה. חששנו שהדרך תתארך מאד אבל המצב לא נורא. מה שכן נורא- החם… כמעט 40 מעלות, כולנו פשוט נוזלים בתוך החליפות שלנו..

road to loreto
road to loreto

img_7233

 

עוד כמה סיבובים ומרחוק רואים ים. המליצו לנו לעצור להתרעננות באחד החופים. איזו המלצת זהב! החוף חולי ונקי, האוקינוס מזמין, קרלוס מביא לנו בירה קרה, גן עדן. כולנו ממהרים לעבור לבגדי ים ולהשטף- תענוג צרוף.

img_7258

playa santispac
playa santispac

כמה שעות של רביצה, ים, אוכל, ופטפוט עם המלצר קרלוס שלשם שינוי יש לו ידע כללי עצום, ואנחנו יוצאים לכוון LORETO.

img_7283

img_7293

entering loreto
entering loreto

קצת פחות חם, מגיעים לקראת ערב. מחפשים מלון. קלרה היא ילדה בת 10 בערך, מסתובבת ליד המלון שאנחנו בודקים עם שני אחיה הקטנים- כנראה גרים ממול. הם מטונפים ברמה, ביחוד הקטן- פבלו- שמסרב להצטלם עם גדי, אפילו לא על האופנוע… הם מאד מתעניינים- איך נוסעים שני אנשים ביחד, מאיפה באנו, איך שותים מים מהשקית שבמעיל, למה אנחנו צריכים לישון במלון. אולי יש להם עתיד.. אבל הם מספרים ברצינות רבה שאת האופניים קיבלו ממלאך… גדי מנסה לעשות סיבוב אבל האופניים קצת קטנות עליו!

playing in loreto
playing in loreto

לורטו יותר עירונית מכל מה שעברנו עד עכשו. אפילו סופר יש פה. סוף סוף אפשר לקנות יוגורט ופירות לארוחת בוקר! המלון שלנו נחמד מאד, ממש במרכז העיר. מהמרפסת בקומה השניה אנחנו רואים את המכונית של מרטין. בירור אינטרנטי קצר- הוא בדרך ללה-פס..  אנחנו יוצאים לטייל- הכנסיה הראשונה שנבנתה בכל הבחה בשנת 1697 על ידי הישועים, וממנה יצאו כל המסיונים שרואים בדרך. (הספרדים שהגיעו אחר כך גרשו את הישועים..)

loreto
loreto

img_7310

img_7314

img_7307

הטיילת היפה, רחובות מרוצפים ושמורים. בהמשך נראה שלט שמסביר הכל- בזכות הכנסיה הראשונה אונסקו תרמו כסף לשימור המרכז הישן. יפה פה. ממשיכים דרומה- אין דברים מעניינים עד לה-פס, נתאמץ ונגיע עוד היום.

south of loreto
south of loreto

360 קמ' עם הפסקות קצרות אבל הרבה זמן כי הכבישים בעבודות. אין קשר להוריקן- פשוט מרחיבים ומשפרים כבישים וגשרים. אנחנו מלאי הערכה- הם עובדים בקצב, מאד מסודר, הרבה כלים, רק בענייני בטיחות יש להם מה ללמוד… לקראת ערב אנחנו כבר בעיר. זו עיר גדולה מאד עם אזורים מודרנים ומערביים לגמרי, אבל אין לה הרבה מה להציע- מסעדות, בתי קפה, ברים. הטיילת- עם מסעדות, בתי קפה וברים. בעיקר עוברים פה בדרך לאתרי תיירות באזור. בעל המלון לוקח אותנו למסעדה שהוא אוכל בה- הוא מבין שאין לנו כח לעוד נסיעה היום… הוא מספר שהיתה הרבה רוח אבל מעט מאד מים ולכן אין הרבה נזק בעיר. היו אזורים שהיו מנותקים יומיים מחשמל אבל לא כל העיר. עיקר הנזק לדבריו דוקא בצפון המדינה כי ההוריקן עבר בבחה, ומעל הים צבר עוד כח ואז פגע שוב ביבשת. מזל שחלפנו בדרכים מנוגדות ומקבילות!

la- paz
la- paz
malecon, la- paz
malecon, la- paz

בבוקר אנחנו נכנסים לעיר. למשרד של המעבורת. אין שם אדם אחד שיש לו את כל המידע לגבי הנסיעה! הפקידה הראשונה אומרת שאין פרי ללוס מוצ'יס עד אוקטובר, רק למזטלן. השניה אומרת שיש, אבל רק למטען- מכונית עם נהג אחד בלבד. אדם בתור אומר לנו שיש, אבל לא מעלים נשים וילדים. חזרה לפקידה הראשונה- מזטלן רק ביום ראשון. השניה- כן, מזטלן לא תהיה מעבורת עד ה 15 לחודש. (אנחנו ב 13, כן?). גדי מבקש לדבר עם אחראי. מסביר שאנחנו רק צריכים לעבור- אופנוע עם שני אנשים. הולכים לברר. יש אישור מיוחד למחר בצהריים! קונים כרטיס ויוצאים מהר לפני שמישהו יזכר אולי שלא לוקחים נשים. אף אחד לא יודע להגיד אם יש אוכל על המעבורת, אם אפשר להצטייד מראש בנמל, כאילו הם לא עובדים בחברה הזו..  יש לנו פחות מ 24 שעות, נוסעים לעיירה קרובה תיירותית. כולם מהללים את יופיו של האזור הדרומי של הבחה, אונור ואייפר מחליטים להדרים עד הסוף כי יש להם יומיים למעבר, ואנחנו נפרדים. נפגש שוב בפנמה למעבר אל דרום אמריקה. היום הוא יום הנישואים ה 34 שלנו, אנחנו מתפנקים במלון קצת יותר טוב ממה שאנחנו מרשים לעצמנו בדרך כלל, מתרחצים בבריכה, אוכלים ארוחת ערב במסעדה אמיתית. העיירה כמו עיירת רפאים- התיירים חזרו הביתה ברובם, אבל בהחלט נחמד מאד פה.

todos santos
todos santos

img_7357

הבוקר יש נסיעה של שעה וחצי למעבורת. שעת היציאה 14:30, אנחנו רוצים להגיע ב 12 ליתר בטחון. עוקפים את לה פס- הכבישים שם עמוסים, ובנוסף המון רמזורים וצמתים שיש בהם שלט עצור. זה היה בסדר אם היינו בעונה אחרת, אבל חליפות הנסיעה שלנו גם ככה כבר דביקות ומטונפות, וחם!!! החופים באמת יפים- אלו שריקים וגם המתוירים.

back to la paz
on the road back to la paz

img_7326img_7321

 

נסיעה חלקה, מגיעים בזמן, תור אינסופי של משאיות, אבל את המכוניות הפרטיות מכניסים לנמל בלי תור. בשער בודקים דרכונים, רשיון יבוא של האופנוע, כרטיסים למעבורת. בסוף לוקחים אותנו לרמזור קטן ואומרים לנו ללחוץ על כפתור. אם ירוק- נכנסים, אם אדום- פורקים את כל הציוד לבדיקה. שיטה נחמדה לבדיקה רנדומלית של המכס.. אנחנו חונים ליד הטרמינל ונכנסים למזגן. איזו הקלה. השעה 2 ועשרים, בדיקה מגלה לנו שיש לפחות עוד שעה וחצי עד ההעמסה. זמן עולם שלישי. בארבע מודיעים שמעמיסים- גדי עולה עם זורו, לי אומרים לחכות בטרמינל. עוד חצי שעה. כשסוף סוף אנחנו שנינו בחדר הנוסעים, מתחילים להעמיס את המשאיות. לא ספרנו, אבל נראה שיש על המעבורת כמה מאות משאיות! באמת רב הנוסעים הם נהגים, אבל יש גם נשים וילדים, ארוחה מוגשת לכולם בחדר האוכל, יש מזנון עם שתיה קלה, ויש קפה כל הזמן. בפנים, יש סרטים עם דיבוב לספרדית, וחם. מה שכן- גם בחוץ חם. בשש בערב סוף סוף אנחנו נפרדים מהנמל. קצת אויר, ויופי של מראה של לה פס המתרחקת.

good bye baja california
good bye baja California

img_7404

בשתיים בלילה עוגנים. בשלוש, אחרי שכל המשאיות ירדו, גם אנחנו בחוץ- סוף סוף יורדים, דביקים ועייפים, ולפנינו חצי שעה נסיעה- לוס- מוצ'יס מחכה!

img_7413

ארצות הברית

החלטנו (אני, וגדי הסכים) לא להכנס לערים גדולות. ניסע בכבישים בין העיירות דרומה עד לאס וגאס- נראה מה נגלה בדרך. וושינגטון, כמו שכנתה הקנדית מצפון, מיוערת וירוקה. הכביש לא תמיד מלווה בנהר, לרב גם לא נחלים קטנים, ובין כפרים של כמה עשרות בתים יש קבוצות של 5 בתים, לפעמים גם פחות. המון רכבים ממש ישנים ליד הבתים- לפעמים מסודרים כמו במוזיאון, לפעמים יש רכב משופץ ומבריק אבל רובם גרוטאות חלודות. עוד דבר בולט במקומות הבינוניים והקטנים שעברנו עד היום- גם בקנדה וגם פה- אם יש חצר מסביב לבית, יהיה בה סוג של קמפר. לפעמים ישן, לפעמים חדש ומצוחצח, לפעמים כמה, משהו יש. ואם אין- מן הסתם הם בדיוק מטיילים…

IMG_6239

IMG_6339

בנסיעה בתוך היער אנחנו אחרי 2 מכוניות, גדי רואה מרחוק צביה גדולה לצד הכביש. כולם מאיטים, ובדיוק כשמגיחה מעבר לסיבוב ממול משאית גדולה, החיה המטומטמת מחליטה לחצות את הכביש, נכנסת לגלגלי המשאית ונזרקת בחזרה לצד. אף אחד לא עוצר חוץ מאיתנו- גדי נרעש כולו- מה היה קורה אם היא היתה קופצת עלינו- לא היה נשאר זכר מכולנו.. אנחנו מחפשים את השאריות, ולבסוף מוצאים- גוויה שלמה, ממש חיה גדולה ויפה. איזה בזבוז. בהמשך אנחנו על כביש 25 שעובר צמוד לנהר קולומביה. פיתולים קלים, יער משמאל והנהר מימין. הנאה צרופה.

IMG_6428

IMG_6426

IMG_6379

כניסה לקמפינג של המחוז- ברז מיים כמו פעם, (או כמו באפריקה..) עם משאבה, שרותים, ועוד שתי קבוצות שהקימו מאהל. אנחנו לא רוצים להפריע עם האופנוע בחניה למקרה שירצו לצאת, הם מרגיעים אותנו- הם פה עד יום שלישי… השכנים בצד השני מזהירים אותנו שמצאו נחש גדול ליד האוהל- עד עכשו היה קר מדי לנחשים. המקום מקסים, מדורה להכנת אוכל וקפה- נגמר לנו הגז ולא מצאנו מיכל מתאים בשום חנות. יום לפני טו' באב, הירח כמעט מלא, מוזיקה נחמדה מהשכנים- אידיליה! הרצאה מהפודקסט על ליאונרדו דה וינצ'י והפעם גדי נשאר ער בלי מרפקים..

20160818_192239_002

IMG_6361

IMG_6363

IMG_6335

למחרת אין חשק להדליק מדורה בשביל מים לקפה- מזל שלשכנים יש גזיה גדולה. אנחנו מדרימים עוד, מוצאים את עצמנו פתאום על כביש גדול יותר- בהמשך הוא שוב יקטן, אבל הלילה אנחנו במקבץ ערים, עייפים מכדי להמשיך ולחפש קמפינג- נישן במלון קטן. בבוקר אנחנו עוצרים בעיירה תוססת לקפה. שבת היום, ויש פה יריד מקומי. מאד מקומי.. הסגנון של האוכלוסיה הולך ונהיה דרומי. אנחנו כבר באורגון מסתבר. הנוף משתנה בהדרגה. יערות עדיין יש, אבל גם הרבה שטחים צחיחים, כמעט ואין מים זורמים, והישובים מתרחקים אחד מהשני. הרבה מקבצים קטנים של בתים, עם חצרות מלאות ג'אנק. מושבניקים.

IMG_6295

לפנות ערב אנחנו מגיעים לעיירה נחמדה- JOHN DAY, שולחים אותנו לקמפינג של הישוב. אין מקום, אבל האחראי שולח אותנו לדשא האחורי ששמור למטיילים עם אופניים. נחמד. יש חשמל, מקלחת מצויינת, וגדי שוב ממנגל. אנחנו מתכננים את המשך הנסיעה לפי צפיפות- או יותר נכון- דלילות המפה. בכל זאת צריך שיהיה איפה לתדלק- גם אותנו וגם את זורו. קפה אנחנו מכינים במקומות שעוצרים למנוחה בצד הדרך, אבל מתחיל להיות חם ולפעמים צריך שתיה קרה.

IMG_6489

IMG_6353

IMG_6351

הדרך דרומה נהיית יותר ויותר מדברית. מקומות שחשבנו שהם ישוב מתבררים כשלושה בתים עם תחנת דלק, או בית חווה שגובל בכביש. לא רוצים להכנס לשבילי עפר שלא ברור איזה קמפינג נמצא בסופם, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו לקראת ערב בתחנת דלק על גבול אורגון- נואדה, שם מציעים לנו להקים אוהל בחצר. DENIO, NEVADA היא תחנת דלק שבה חנות ומסעדה, 'מלון' של ששה חדרים, ואוסף קרוואנים מאחור. העובדות היום הן אמא ובת שמדברות ביניהן בספרדית. הבת נולדה במקסיקו, אבל כבר 16 שנים שהמשפחה פה- בחוות הגדולות עובדים גברים ממקסיקו, מפרו, ואולי עוד מדינות. המשפחות בעקבותיהם. בשש בערב התחנה נסגרת. אנחנו מכינים לנו ארוחת ערב כשלידינו יושבים שני מבוגרים שמנהלים שיחה פילוסופית על משמעות החיים והדת. מדי פעם השיחה נקטעת כשאחד מהם, שיכור למדי, מתחיל לנגן בגיטרה שלו ולשיר. ערב תרבותי ונעים.

IMG_6451

IMG_6450

 

בלילה רוח מטורפת- אנחנו מקווים להתעורר באותו מקום בו נרדמנו. אומרים שבטקסס יש סופות טורנדו… בבוקר שכננו לארוחה, איש מבוגר שמתלהב מהאופנוע, מספר שהוא מתגעגע לאלסקה, 20 שנים חי שם, ועכשו כבר מאוחר לחזור.. הנסיעות מעייפות בימים האלו- גם ארוכות מעט מהרגיל, וגם חם. אבל בכל מקום שאנחנו עוצרים למנוחה יש משהו מעניין לראות. אנחנו ממשיכים מפה עם סטיה קטנה מזרחה, לגבול עם יוטה לעיירה בשם WENDOVER. אנחנו פוגשים שם את איימי ורוברט- אבא ובת- שעושים מסע אופניים מסן פרנסיסקו לבוסטון. אנחנו מתפעלים מהם- והם מאיתנו. לכל אחד יש את הגבולות שלו, מסתבר.

IMG_6506

ממשיכים ליעד- ליד וונדובר יש משטחי ענק של מלח, ובתחילת המאה שעברה מישהו הבין את הפוטנציאל של המקום, ומאז מתקיימים פה אירועי נהיגה מטורפים של שבירת שיאים במהירות. נמדדו פה מהירויות של למעלה משש מאות מייל לשעה במכונית! היום המקום ריק- חוץ מאיתנו ועוד כמה מכוניות שבאו לראות ולצלם- והמקום מהפנט בלובן שלו. פשוט יפה.

IMG_6569

 

IMG_6578

IMG_6539

הלכנו לבקר גם במוזיאון חיל האויר שבו התאמנו המפציצים של פצצות האטום במלחמת העולם. נראה שטרם החליטו אם באמת צריך להיות מוזיאון במקום- מוזר ביותר- תצוגה מיושנת וחסרה. נהג משאית בתחנת דלק בעיר אומר שלא נצפה לשום דבר בקטע הנסיעה הבא- 120 מייל של שיממון. הוא נדחף בתור לתשלום לפני גדי ומשלם גם על הקניה שלנו. נהג של משאית אחרת מכניס אותנו לקבינה שלו. יש משאיות עם קבינה באורך 4 מטר, שיש בהן כל מה שצריך לשהיה ארוכה, כמו בקמפרים- מיטה, שרותים ומקלחת, מטבחון, מקום אכסון- הכל בקטן, אבל הכל. הנהג אומר שמשאית כזו עולה 250 אלף דולר ולפעמים הוא יוצא לנסיעה של שבועיים, עם הכלב שלו, אז זה פשוט הבית שלו.

IMG_6325

יוצאים לכיוון ELY- יש ליד העיר אתר היסטורי שאנחנו רוצים לראות. היעד שלנו- להגיע ללאס וגאס ביום חמישי. רביעי בבוקר- נוסעים לאתר. זה אחד מרבים, השמור ביותר, של תנורי ענק להכנת פחם. לפני מאה וחמישים שנים הסיקו עם פחם שהוכן מהיערות באזור את הרכבות מהמכרות. למרבה המזל, כשהיערות התדלדלו התחילה גם כריית פחם אבן… התנורים עצומים- קרוב לעשר מטר גובהם ורוחבם והם בנויים מאבן בבניה שמזכירה בניה רומית. מעניין.

IMG_6591

IMG_6593

בהמשך הדרך צומת כבישים עם 'מסעדה' שציפינו למצוא בה משהו לאכול, אבל חוץ משתיה חריפה ומכונות משחקי מזל לא היה בה כלום. עוד 70 מייל. קטן עלינו..

IMG_6596

IMG_6602

IMG_6603

 

PIOCHE. עיירה של 800 איש, לפני מאה וחמישים שנים היה פה מכרה כסף ענק וגרו כאן עשרת אלפים איש… מי שטרח לשמר חלק מהמבנים היה בעל חוש הומור נחמד..

IMG_6606

IMG_6604

קרוב לפה עוד אתר שאנחנו נכנסים אליו- רצועה של כמה מייל שכולה 'מגדלים' שנראים כמו ארמונות חול שעושים מטפטופי מים בחוף הים. גם החומר עצמו כמו חול. מזכיר קצת את עבודת הבוץ שאנחנו עושים בחווה מבחינת המרקם. העניין הוא שפה הכל טבעי.

IMG_6609

20160824_152636

20160823_175557

בהמשך הדרך, בחיפוש אחר מקום לישון אנחנו נכנסים לעיירה מסודרת ומטופחת ונקלעים לאירוע- חגיגת תחילת שנת הלימודים בארגון נשות הכנסיה. ארצות הברית האמיתית… ALAMO (לא זו המפורסמת) באמת חביבה ומסודרת. אנשים ניגשים, מציגים את עצמם, מזמינים אותנו לאכול איתם, ממש קבלת פנים למופת. אשה אחת מבוגרת באה במיוחד מהבית להגיד שלום לאורחים מישראל! מתחיל להחשיך והאנשים מכוונים אותנו לקמפינג ליד האגם, כמה דקות נסיעה משם. אגם? באמת יש כזה. אבל אסור להתרחץ. בבוקר ציפור ענקית עומדת באגם לרגלינו (משהו כמו מרבו?) ולמרות שהכביש הראשי ממש מעלינו האוירה נעימה- גם מבחינת מזג האויר.

IMG_6648

IMG_6652

אתמול היינו עייפים מדי לחשוב ולא התארגנו על אוכל לבוקר- אין ברירה- חוזרים לאלמו לאכול. הישוב הבא בעוד 60 מייל. לא נסיעה מתאימה לבטן ריקה. הכביש ממשיך מפה עד לאס וגאס בנוף משמים למדי, אבל יש מה לראות- קבוצות קקטוסים, צבר בתים במרחק, גבעות עם אבנים מעניינות.

IMG_6492

IMG_6502

IMG_6583

צהריים ואנחנו כבר בכניסה למלון, אין ברירה- נחנה בעצמינו את האופנוע.. מאחר ואנחנו עומדים מאד יפה בתקציב- בנינו על 150 $ ליום בצפון אמריקה ולרב אנחנו גומרים את היום בערך ב 100 $, הגיע הזמן להתפנק! מלון 5 כוכבים ב 200 $ ללילה מתאים לנו.

IMG_6654

20160825_124026

בחרנו במלון של טראמפ (זו לא הצהרה..) אין בו קזינו אבל הליכה של דקות מעטות מביאה אותנו למרכז העיניינים- הסטריפ של לאס וגאס. אז ככה- מי שאוהב לנסוע לאילת באמצע אוגוסט ולשוטט בטיילת שלה. לבטח יהנה בעיר הזו. אנחנו באנו לראות את בניני הענק והשינויים שקרו פה מאז היינו פה לפני 30 שנים, ילדים אחרי צבא בלי גרוש בכיס. מדהים כמה כסף מושקע כאן לשם עשיית יותר כסף! הכל נוצץ ומואר, מוזיקה ברחובות, ורעש של מכונות מזל ואנשים רבים בתוך בתי הקזינו.

20160827_193548

באולמות ההימורים הכל מותר- שותים אלכוהול, מעשנים חופשי, המלצריות- שגילן הממוצע מעל 40, לבושות בבגדי 'שפנפנות', ונשים רבות הולכות בלבוש שגדי אומר עליו- 'מה היא חשבה לעצמה כשהסתכלה בראי הבוקר?' פסיכולוגיה של ההמון. אנחנו משוטטים קצת ופורשים לחדר- יש לנו צורך במזגן טוב, אינטרנט חזק וקצת כביסה ביד.. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול קריאות קצובות מהרחוב. בקומה ה 30 שומעים די בברור- זו צעדת ענק שמתארגנת להפגנה מול הכניסה למלון. איגוד הקייטרינג של העיר ואיגוד עובדי תעשיית הברזל חברו למחאה נגד דונלד טראמפ. ממהרים לרדת למטה לצלם וממשיכים משם לשוטטות ארוכה בין המלונות ובתי הקזינו הרבים. אין ספק שמעצבים  נתנו לדמיון שלהם לפרוח, פירמידה, בנינים שמדמים רחוב בניו יורק, מגדל אייפל, הכל יש פה. המושקע מכולם הוא המלון ה'ונציאני' עם תעלות מים וגונדולות ותקרות מכוסים בציורים. אחרי שרואים את המקור קשה להתרגש, אבל בהחלט מרשים. המקום הכי מרשים במלון הוא מין חצר פנימית שיוצאים אליה מתוך הקזינו- באמצע תעלת מים שהגונדולות עוברות דרכה ומסביב בתי קפה ומסעדות- רחוב שבהחלט מזכיר את איטליה. מה שמיוחד פה הוא שכאשר מרימים את הראש , ומסתכלים במבט יותר בוחן את שמי הערב עם האור הנעים של טרם שקיעה, מגלים שבעצם כיפת השמיים הזו היא כיפה מלאכותית ואנחנו בכלל לא בחוץ.. שפו למעצב! אנחנו כבר אחרי 6 שעות של שוטטות ונסיון ללמוד את המשחקים בשולחנות, חוזרים להתארגן לארוחת ערב שישי עם הזוג דייויס. לורנס וג'ואן הם זוג בשנות השבעים שגרים פה, התארחו בחווה מספר פעמים, והם תורמים של המועצה ואוהבי ישראל נלהבים. קבענו לאכול איתם הערב והם באים לאסוף אותנו מהמלון. השיחה קולחת- על פוליטיקה בישראל ובארצות הברית, על המועצה שלנו והאנשים המובילים אותה, וגם על נושאים אישיים ומשפחתיים. יש להם חוש הומור וג'ואן אנרגטית במיוחד.. כשהם מחזירים אותנו למלון היא מחבקת אותנו ואומרת שנשמור על עצמינו כי ההורים שלנו באמריקה דואגים..

20160826_192136

לילה נוסף, ובבוקר גדי יוצא למשימה הבאה לבדו- הרגליים שלי צועקות הצילו אחרי השוטטות הארוכה אתמול. פחות משעה והוא כבר חוזר עם ארוחת בוקר וזוג כרטיסים להופעה. לאס וגאס משופעת בהופעות- מזמרים, קומיקאים, קוסמים, ועד ערבי גברים נוטפי סקסיזם. הכרטיסים לא זולים כך שכדאי להזהר שלא ליפול על משהו שיתברר כלא מתאים לנו. החלטנו ללכת לראות את CIRQUE DE SOLEIT, בטוח שנבין הכל וההפקה אמורה להיות מעולה. עוד קצת טיולים בין רחוב למזגן, ארוחה קלה, והנה אנחנו כבר עומדים בתור בין 1500(!) איש להכנס לאולם. בזמן שלוקח להכניס את כולם יש ליצן שמסתובב באולם ומשעשע את מי שכבר יושב, ואחר כך ימשיך תוך כדי המופע להתערב במה שקורה על הבמה ובתוך האולם. המופע עצמו מדהים- כ 50 משתתפים בכל מיני צורות של אקרובטיקה- הנשימה לפעמים נעצרת מפחד- מה גם ששמענו את הסיפור על אחת מהאקרובטיות שנפלה אל מותה לפני כמה שנים. גדי מתלהב משני דברים- המופע עצמו, כמובן, והחישוב שהוא עושה בראש- 1500 איש, 2 הופעות ביום, 5 ימים בשבוע, כרטיס בין 80-350 דולר לאדם. אני לעומתו מרותקת מהתלבושות- כבר אני מתחילה לדמיין תחפושות לפורים.. הצבעים, השילובים- חגיגה לעין! 11 וחצי בלילה, אולמות ההימורים מלאים כמובן- אין שם שעונים, אבל החנויות והמסעדות ברחוב כבר בשלבי קיפול. נשארים ההומלסים והמשוטטים- כמונו. בוקר נוסף, מעמיסים את זורו שנח לו בזמן הזה, ונוסעים לעיר האמיתית למוזיאון המאפיה. 3 קומות של תערוכות עם תצוגות מוצלחות. למזלינו, בלילות אפריקה ראינו בין היתר סדרה מצוינת שעסקה בתקופה הזו ולכן השמות מתחברים לנו והתקופה נפרשת לפנינו, מאד מעניין ומרשים. שעתיים במוזיאון, ארוחת צהריים, ואנחנו נפרדים מלאס וגאס. לא הימרנו בכלל, כך שלא הפסדנו כלום, אבל גם לא הרווחנו… רק את החוויה! חם. אנחנו על כביש ראשי ללוס אנג'לס כי אין משהו אחר.

20160823_171813

20160823_174506

מזג האויר מתחמם באזור עד השיא בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אם עוצרים מתחילים לנטוף בתוך החליפות, וללבוש כפפות אחרי עצירה די קשה- אפילו כפות הידיים מזיעות, והקסדות לחות לגמרי.. הכביש עמוס עד כדי פקקים לאורך כל הדרך. יום ראשון, כולם חוזרים הביתה מסופ'ש. לקראת ערב אנחנו בעיירה מכוערת להפליא- הכביש הראשי מלא בעיקר במסעדות, ברור שהמקום מתפרנס מהעוברים בדרך. גרים פה 400 תושבים וחוץ מרחוב אחד נעים יותר, הכל נראה כמו מגורי העובדים בחווה. כמעט שלא היתה ברירה חוץ מלהקים אוהל בחנייה של משאיות, אבל פתאום אנחנו רואים מוטל פתוח שנראה אנושי ונכנסים. גדי 'מנחם' אותי- במקסיקו יהיו מקומות שתרצי שיראו ככה.. בבוקר ממשיכים בכביש המשעמם הזה- חוות קולטי שמש ענקית עם עמודים שמסנוורים בעוצמתם היא הדבר היחיד שהעיניים קולטות חוץ ממדבר. אני תוהה אם אין להם מים מתחת לאדמה- אולי הם יכולים ללמוד משהו ממו'פ רמת נגב? אנחנו עולים להרים- שינוי מיידי ודרמטי במזג האויר. דרכנו לשני אגמים, BIG BEAR ו ARROWHEAD. קצת מרחבים בין שתי ערים.. האזור 'מוכה' תיירות, זה אתר חורף בעיקר אבל גם עכשו מלא- קצת מאכזב, אין מקומות לינה ליד האגמים- רק ביער האורנים שמסביב. מה יש לעשות פה? שיט, דיג, אופניים בהרים, טיולים ביער. לא ממש מדבר אלינו.. חשבנו שנשאר פה יומיים אבל לא- נקדים להגיע ללוס אנג'לס ביום.

IMG_6715

מאחר והזמנו מקום ליום ד', אנחנו מתמקמים בחניון RV- הקמפרים, ומקבלים משטח בטון לאוהל. יקר, אבל יש גם בריכה וג'קוזי, קפה ועוגה בבוקר, והבונוס- אנחנו כל כך קרובים לדיסני לנד שאפשר להסתכל על הזיקוקים בערב כאילו אנחנו שם. את יום רביעי אנחנו מעבירים בסוכנויות BMW. הראשונה היא זו שגדי קנה בה את הציוד לפני הנסיעה. אנחנו מקבלים הבטחה שיזמינו לנו לשבת מגפיים ונוכל להחליף את שני הזוגות- הם התגלו כלא עמידים למים, והזוג של גדי די מתפורר. החלטנו לא לקנות משהו באיכות טובה יותר בגלל שהמגפיים האלו נוחים מאד להליכה. במקום זה נקנה מגיני גשם כשיהיה צורך. בשבת יש גם ארוע במקום- בחור אנגלי שטייל כ 200 אלף ק'מ בעולם ובא לספר. הם כבר עושים מזה חגיגה של BBQ ומכירות- הסיבה העיקרית שבגללה באנו היא כסא. גדי רוצה לנסות להחליף את המושב שלו למושב מונמך. אנחנו כבר יודעים שזו הוצאה נכבדה- כ 600 $, אבל כנראה שכדאי לעשות זאת. המחשב של החנות מראה שאין להם במלאי אבל בסוכנות אחרת יש. המוכרת מציעה לנו לנסוע לשם כדי לבדוק ואם כן להודיע לה והיא תזמין כך שבשבת נוכל לטפל גם בזה. המחיר- 420$. נוסעים. מסתבר שגם בסוכנות השניה גדי היה במסע החיפושים שלו אחר אופנוע.. בודקים את הכסא ומחליטים לקנות. עושים לנו מחיר- 400$. בעל המקום תופס אותנו בחוץ, הוא כל כך מתלהב מהטיול שלנו, לוקח אותנו ומציג אותנו לפני המנהלים/ שותפים, שולח עובד להביא לנו חולצות של הסוכנות, בקיצור- מתייחס למה שנקרא OVERLANDER בכבוד- כמו שהחברה הזו מתיימרת לעשות! כל הכבוד! מפה אנחנו נוסעים לבית שלנו לשלושת הימים הקרובים ב HUNTINGTON BEACH. בעצם- החדר שלנו. הזמנו דרך AIRBNB חדר בבית של זוג בערך בגילנו. עולה כמו מלון ברמה הכי נמוכה בעיר, ומקבלים חדר ושרותים ואפשרות להשתמש בכל מה שיש- מטבח, מכונת כביסה, וכמובן- אינטרנט.. דבר ראשון אנחנו מכבסים את חליפות הנסיעה שלנו- כביסה רגילה עושים בכל קמפינג מסודר, אבל החליפות צריכות שטיפה במיים קרים אחרי שמפרקים את כל המגינים, ויבוש בחוץ, מה שלא התאפשר עד היום. הן בהחלט זקוקות כבר לניקוי.. האזור נראה חביב ביותר, 100 מטר מהאוקינוס, ננצל את המחר למנוחה בין החוף לבתי הקפה.. בעיירה השקטה והנינוחה הזו יש רחוב ראשי אחד שבו מרוכזות כל המסעדות והחנויות. טיול, ארוחה, טיול, קפה, אחר הצהריים מתקבצים על הטיילת עשרות רבות של מבוגרים עם גיטרות קטנות- יש קונצרט יוקלילי! כמו שירה בציבור, אבל השרים גם מלווים את עצמם.

20160901_172106

20160904_190628

ילדה שרק היום קיבלה את הכלי שלה מסבירה לנו שיש המון תלמידים ומדי פעם הם עושים מן קונצרט כזה עם המורים. חביב ביותר. אנחנו חוזרים עם בקבוק יין לבית של מייק וג'ינג'ר, הם מדליקים מדורה במרפסת (על מתקן שדומה לסאג' הפוך) ואנחנו מפטפטים קצת. הוא מתכנת שעובד עבור חברה גרמנית, היא קואוצ'רית לסגנון חיים בריא. נישואים שניים, לו יש בן גדול ולה בן ובת שכבר גמרו קולג'. חיים בעצם לבד עם חתולה, כמעט לא יוצאים מהבית כי לא צריך. חיים שקטים מאד, לדעתנו על סף שעמום, אבל מי אנחנו שנשפוט… למחרת שוב אנחנו מטיילים קצת בחוץ, הרבה זמן לשבת לתכנונים עתידיים ועבודת מחשב. בערב אנחנו אוכלים ביחד. הם מתכננים ערב עם השכנים בתחילת אוקטובר בסגנון אוקטובר פסט, מייק עסוק בכתיבת הזמנה שכל התפריט שלה בגרמנית, ג'ינג'ר מתאמנת באפיית לחם פומפרניקל- אנחנו טועמים את הנסיון הראשון- לא רע בכלל. היא עובדת במטבח על נסיונות של תבשילים במשך שעות, מוסיקה ברקע, ובכל הבית דולקות מלא מנורות קטנות לאווירה. שבת בבוקר אנחנו מתארגנים ליציאה מוקדמת יחסית, רוצים להגיע באחת עשרה לפגישת מועדון BMW בעיקר כדי לנסות לדבר עם אנשים ולשמוע טיפים לטיול. אין כל כך הרבה אופנוענים במפגש- כמה עשרות בודדות, בחור דובר עברית שגר פה כבר הרבה שנים נותן לנו מסלול ליום טיול לסאן דיאגו שלא על הכביש הראשי. האנגלי שבא לדבר נותן הרצאה של למעלה משעתיים על הנסיעה שלו באפריקה. אנשים מתרשמים ואנחנו מתרגשים. התמונות והסיפורים כל כך חיים אצלינו, לי זה עושה חשק לחזור שוב! ממש געגוע.. אחרי ההרצאה אנשים ניגשים לקנות ספרים שהוא כתב על הטיולים. רב האמריקאים בכלל לא יודעים שיש עולם חוץ מארצות הברית, אפילו בין האופנוענים- רובם המכריע מטיילים פה, מקסימום עולים לקנדה או יורדים למקסיקו. כשאנחנו ניגשים להגיד לו שלא נקנה ספר כי אנחנו בטיול הוא ממש מתרגש- אומר שלדעתו הלך הרוח האמריקאי משתנה לאט ויש לאנשים יותר סקרנות לצאת לעולם. מקווים בשבילם! דרך אגב- BBQ זה המבורגר בלחמניה, אם דמיינתם אסאדו, כמו שאני דמיינתי- ממש לא.. מכאן אנחנו נוסעים לבקר את פיליפ. בן דוד של אבא שלי, בשנות הששים המוקדמות, קרדיולוג שגדל בניו יורק וכבר 20 שנה חי פה. רואים אותו בערך פעם בעשור, כשהוא בא לארץ או כשאנחנו פה. מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות, למרות שהוא חושב בשנים הקרובות לבא שוב לארץ. הוא גר בשכונה מפונפנת ושקטה (לא הצלחנו לזהות אם זה בל-אייר או משהו ליד), בבית גדול ועם הרבה פוטנציאל, רק הוא ומנסי החתולה. כמובן שאנחנו משוגעים בעיניו. הוא לא מרשה לי לצאת יחפה למרפסת, ולמזלינו נראה לו שעישון אפילו יותר מסוכן מנסיעה באופנוע, אז עברנו רק חקירה קצרה בעניין תקשורת ומצבי חרום.

20160904_113136

בערב יוצאים ביחד למסעדה ולטיול בדאון-טאון. אזור של חנויות, מסעדות ובתי קפה- מאד יפה ומושקע. פיליפ מתעקש להזמין אותנו, מבטיח שכשיבוא לארץ הארוח עלינו.. בבוקר אנחנו, כרגיל, קמים מאוחר. עוברים איתו על מקומות שכדאי לראות בדרך, הוא מסרב להצטרף לטיול- אומר שכבר ראה הכל. תמונת סיום, ואנחנו בדרך. כביש 74 לוקח אותנו קצת מזרחה, הדרך עוברת בין גבעות עד אגם שנראה קצת מלאכותי- הוא לא. נכנסים לאכול משהו בשוק מקומי- כולם- המוכרים והקונים (וגם המוצרים לדעתי), וגם המוזיקה- מקסיקנים. הם אולי גרים פה שנים רבות, אבל נשארו כשהיו. גדי אומר שההבדל היחיד בין פה למקסיקו הוא שפה אוספים את כל הזבל… המשך הדרך בחזרה לחוף האוקיינוס עובר בין מטעים, גבעות מיוערות ובתים מפוזרים פה ושם. כמה ירידות יפהפיות בין הגבעות, באמת יום טיול מוצלח. אנחנו שוב על הכביש המהיר בדרכנו ל ENCINITAS. חברים של מחותנינו- משפחת בן-אור גרים פה, ובין נחיתה להמראה הזמינו אותנו להתארח כמה שנרצה. את מארק אנחנו לא פוגשים- הגיע יום לפני ונסע שוב לפנות בוקר. לינדה חזרה היום מקוריאה ובכל זאת מקבלת אותנו בחיוך גדול, לוקחת אותנו לטיול רגלי על חוף האוקיינוס שמשתרע ממש 100 מטר מהבית. הם גרים בבית עם המון פינות חמודות ומפתיעות. כיף להתארח פה. בערב אוכלים עם לינדה ואמה- הבת הצעירה- ארוחת 'שאריות', מפטפטים קצת- לינדה ומארק למדו שניהם בבאר שבע ושתי בנותיהן הגדולות נולדו בארץ. העברית בהחלט שגורה, אבל אנחנו נשארים באנגלית.. יום שני הוא יום חופש- LABOR DAY, אנחנו נוסעים ל SAN DIEGO לתערוכת פסלי חול. כל הסופ'ש האחרון הוקדש לתחרות בינלאומית של פסלים מכל העולם ויש פה עבודות מדהימות. המוני אנשים, פקקים ומחסור בחנייה, בהחלט יום חג. ברציף אחר עומדת נושאת מטוסים, אבל עד שהגענו כבר לא מעלים אנשים לביקור. פעם אחרת.

IMG_6769

IMG_6766

IMG_6771

גדי קצת מתעצבן לפעמים מזה שאנחנו לא מספיק מאורגנים, לא תמיד יודעים על ארועים ומקומות שכדאי לבקר, מאחרים לקום בבוקר. קשה לי להתרגש מחוסר שביעות הרצון שלו. אני בחופש מוחלט! לא אכפת לי מה נספיק ומה לא, מה נפספס ומה נמצא במקרה, מתי נגיע ומתי נעזוב. אני מסרבת להלחץ. ניגוד מוחלט לעשור האחרון, מה טוב! חוזרים לארוחת ערב בבית- אמה והחבר שלה ג'וש מבשלים ארוחה למופת. הבאנו בקבוק יין, לא נעים לנו סתם להתארח.. בוקר  יום שלישי- כולם חוזרים לשגרה. אנחנו משכימים לקום, תשע וחצי כבר על זורו. הכיוון TECATE, MEXICO.

בריטיש קולומביה

HAVE YOU FIND AN ISRAELI FRIEND TO READ FOR YOU??  IT'S HARD TO LEARN HEBREW… NAMES UNDER THE PICTURES IN ENGLISד

אנחנו מתחילים לרדת דרומה על כביש 37, שעובר בין 2 רכסי הרים, מימיננו אגם מקסים- DEASE LAKE, שלצידו גם נישן הלילה. למחרת ממשיכים לאורך הכביש, רכסי ההרים מתקרבים קצת, ובזה שממערב מתחילים לראות קרח בפסגות. מזג האויר סגרירי ונראה שעומד לרדת גשם, אבל התחזית להמשך טובה, אז ממשיכים הלאה עד לעיירה הבאה. STEWART היא עיירה חביבה על גבול קנדה, חיים בה 699 תושבים (!) ומעבר לגבול עיירה אמריקאית, HYDER, בה חיים 100 תושבים. בהיידר אין כל שרותים והתושבים נסמכים לגמרי על העיר הקנדית- משטרה, בית ספר, מרפאה. קוריוז נחמד. אבל הסיבה שמגיעים עד כאן היא אחרת- כמה קמ' אחרי היידר יש גשר שעובר על הנהר ואפשר לעמוד עליו ולצפות בדובים שבאים לתפוס דגי סלמון. ציפינו לרמת אדרנלין גבוהה, קרבות במי הנהר, והמוני דובים. בפועל- בשעה שעמדנו שם ראינו המוני דגים מתים, ודובה אחת שתופסת מדי פעם דג בלי להתאמץ יותר מדי, אוכלת מעט וממשיכה ללעוס עשב עד הדג הבא. מסתבר, שדגי הסלמון בוקעים בנהר, חיים כשנתיים במיים הרדודים האלו ואז יוצאים לאוקינוס. שם הם מקבלים צבעים כחולים, גדלים ומשמינים- בין שנתיים לחמש- תלוי בסוג הדג, ואז חוזרים לנהר בו בקעו, מקבלים צבע אדמדם, ומשקלים שבין 2-15 קילו- תלוי בסוג הדג. כאן הם משריצים דור נוסף ומתים. התנועה שלהם במעלה הנהר איטית וכבדה, ובעצם פה הם כבר בפרפורים אחרונים. הטענה בפי הצופים היא שהדובים אוכלים רק את המח והביצים ולכן יש הרבה גוויות חצי לעוסות מסביב. בקיצור- לא חגיגה לעין… ישנים לילה בסטיוארט ולמחרת עולים שוב להיידר ולקרחון שמעליה. דרך עפר נהדרת, כשהקרחון מציץ אלינו מדי פעם, גם איזה דב פה ושם, ולמעלה אנחנו יושבים לנוח מול הקרחון. שווה.

HYDER, FROM THE BRIDGE
HYDER, FROM THE BRIDGE

IMG_5299

WAITING FOR THE BEARS
WAITING FOR THE BEARS
THERE'S MORE THAN BEARS IN HYDER
THERE'S MORE THAN BEARS IN HYDER
THE GLACIER ABOVE HYDER
THE GLACIER ABOVE HYDER

IMG_5497

הירידה מההר מהירה, ואנחנו עוברים דרך העיירות ונוסעים חזרה לכביש 37, איתו נרד עד כביש 16, מזרחה. עוד לילה בדרך, ובעיירה KITWANGA שהיא אינדיאנית ויש בה אוסף טוטמים מעץ,

KITWANGA
KITWANGA
CHURCH IN KITWANGA
CHURCH IN KITWANGA

אנחנו מוצאים קמפינג מסודר ונקי- המתארחים מתבקשים לא לשהות במקום יותר משלושה ימים. אין צורך לשלם. פה אנחנו חוברים לכביש 16, ועכשיו בנסיעה מזרחה. לראשונה רואים חקלאות מאז שיצאנו לדרך. אנחנו, בעוונותינו, נהנים מהמראות לא פחות ממראות של הרים ואגמים… שדות ירוקים וחבילות חציר, עדרי פרות קטנים, (פעמיים ראינו למות!) ובין בתי החווה שטחים של יערות ומקומות עצומים של בולי עץ לתעשייה. יש לנו הרגל מגונה שלא חלף עם השנים- משקים כאלו של בית והמון מחסנים וכלים חקלאיים ומסביבו שטח פתוח אינסופי עדיין גורמים לנו לצביטת קנאה קטנה. מחלת נפש פרטית…

FIELDS OF HEY AT LAST
FIELDS OF HEY AT LAST

IMG_5187

לילה בעיירה VANDERHOOF שוב קמפינג מסודר להפליא, אפילו עם מיים בשרותים, שוב ללא תשלום. מפליא שאנחנו בסוף שבוע ואין תנועת טיילים רבה, מפליא עוד יותר שבקמפינג כזה אנחנו לגמרי לבד.

IMG_5579

תוך כדי נסיעה- שלט על הכביש שמכוון לנקודת עניין. מנקודת תצפית ליד הכביש רואים דייג קושר את עצמו לחבל, ומנסה לתפוס דגים עם רשת. יש פה נקודה שהנהר יורד במפל של 2-3 מטר, והדגים ששוחים נגד הזרם מנסים לקפוץ במדרגות לחלק העליון. אנחנו מתקרבים ומגלים שהאשה שיושבת לידו איננה אשתו כמו שחשבנו, אלא פקידה עם פנקס שרושמת כמה דגים הוא כבר תפס, ולפעמים גם מאשרת לו דג מסוים ורק אז הוא חובט בראשו ומכניס אותו לצידנית. כל דיג, כמו גם הציידים, מקבל רשיון למספר הדגים שמותר לו לדוג- כמובן שהרשיון נקנה בכסף…

IMG_5528

IMG_5538

FISHING NEAR THE HIGHWAY
FISHING NEAR THE HIGHWAY

אנחנו ממשיכים לעיר PRINCE GEORGE. כבר מתחילים לראות עיירות גדולות יותר, זה כבר לא יישוב של 700 או אפילו 2000 תושבים. רב פרנסת האזור מתבססת על עסקי העץ, אבל כשכבר יש עיר כמובן שיש הרבה יותר מזה.. .לילה בקמפינג שמעורר שאלה- למה אנשים מביאים איתם את הבית ויושבים בקמפ, לפעמים כמה חודשים? (עם מרפסת ועציצים) כבר תהינו על זה קודם, היום אני מציעה את האפשרות שהם אולי באים לעבוד תקופה ארוכה. אולי נגלה בהמשך. בהמשך- QUESNEL. אין פה, כמו בהרבה מקומות אחרים, הרבה עניין למי שלא רוצה לדוג או לדווש בהרים- בעיר הזו מציעים בין היתר טיול בין ברזי כיבוי האש המקושטים…

QUEESNEL. VERY INTERESTING CITY
QUEESNEL. VERY INTERESTING CITY

מפה אנחנו יוצאים לטיול על כביש 26. בדרך תופס אותנו גשם זלעפות- ממש קשה לראות את הדרך, ואנחנו עוצרים בקמפינג קטן ששייך לזוג מבוגר. (כמו שהאיש אמר- זה רק אני והמגף הישן שלי…) הגשם נרגע ואנחנו יושבים עם האיש במרפסת- האישה הלכה לאסוף פירות יער. הוא מרגיע אותנו בעניין דרך 4 על 4 שחששנו לנסוע בה, אומר רק שיכול להיות שנפגוש שם דובי גריזלי גדולים. הוא מספר שיש עוד הרבה מכרות זהב קטנים שעובד בהם זוג לפרנסתו ועדיין יש זהב. בדרך חזרה לאוהל אנחנו עומדים לפטפט עם כמה מהאורחים שבאו עם 'בית' לכמה חודשים. מסתבר שהם באים בשביל הזהב! לזוג אחד יש מכרה קטן לא רחוק מפה (לא, אי אפשר להגיע לשם עם האופנוע בגלל מצב הדרך..), וכל שנה הם באים לחודשי הקיץ מאלברטה השכנה כדי לעבוד. הזוג השני רק מחפש בנהר. שלל היום- כמה חתיכות קטנות. הם מספרים שזוג נוסף שכרגע איננו ממש מתפרנסים ככה- בקיץ הם כאן אוספים זהב ובחורף נוסעים לדרום ארצות הברית להתחמם קצת. ואנחנו חשבנו שכריית הזהב כבר נגמרה.. בבוקר עדיין יש דברים רטובים מהנסיעה בגשם אתמול, ומזג האויר הבהיר שהובטח לא ממהר לבא. ממשיכים לעיירה BARKERVILLE שהיא לא באמת עיירה. בזמן בהלת הזהב, באמצע המאה ה 19, היתה פה עיירה מסודרת ומוצלחת. היום יש למעלה ממאה מבנים- משופצים וקצת גם משוחזרים, המוני פריטים מקוריים מאותם ימים, כולל שחקנים בתלבושות מתאימות שעובדים בחנויות, מציגים אפיזודות שונות, מופע מוזיקה ברחוב- הכל ברמה ובטעם טוב.

BARKERVILLE. A REAL INTERESTING CITY
BARKERVILLE. A REAL INTERESTING CITY
ONE MORE FROM BARKERVILLE
ONE MORE FROM BARKERVILLE

IMG_5596

IMG_5606

הסתובבנו במקום למעלה מחמש שעות, ואם לא היה מטפטף כל הזמן סביר שהיינו מאריכים בכל מקום. שעה אחת הוקדשה לסיור מודרך בצ'יינה טאון עם ארכיאולוגית סינית שחוקרת את המקום. היה מרתק! הלילה החלטנו לישון במוטל בעיירה הסמוכה- רטוב מדי בחוץ ויש לנו כמה בגדים שישמחו ללילה יבש… בבוקר יוצאים לטיול בשביל עפר שמחבר בין ברקרוויל ל LIKELY. כמאה ק'מ מתוחזקים היטב, נסיעה בין יערות נחלים ואגמים. הבטיחו לנו הרבה דובי גריזלי אז הצטיידנו בספריי נגד דובים- לכל מקרה…

IMG_5619

IMG_5613

THE ROAD FROM WELLS TO GOAST LAKE

45 קילומטרים. שעתיים נסיעה עם עצירת מנוחה, כמעט הגענו ליעד הראשון- ו-פנצ'ר! יש לנו קיט לתיקון, עכשו צריך לחכות למכונית שתעבור ותתן לנו חשמל כי זורו לא מחבב את הקומפרסור שלנו. בינתיים אנחנו בודקים את הצמיג האחורי שנראה לנו חשוד כבר מזמן, וההחלטה חד משמעית- צמיג שהברזלים מציצים ממנו הגיע לסוף דרכו.. הנהג שמגיע אחרי כחצי שעה עוזר לנו למלא אוויר, מעמיס את כל הציוד שלנו ואותי, וגדי רוכב סולו חזרה ל WELLS, אין סיכוי שנשיג שם צמיג, אבל אולי הסעה לקווינל. אין כלום. הטרמפ היחיד עם נגרר יוצא מחר.

QUEESNEL
WELLS

מחליטים להסתכן ולצאת לנסיעה. שעה של נסיעה זהירה, אבל גם שם אין כלום. ממשיכים עוד שעה נסיעה לעיר ה'גדולה'- WILIAMS LAKE. שם יש לפחות מוסכים לאופנועים… השניים הראשונים לא עזרו אם כי מאד השתדלו בשבילנו, כולל סדרת טלפונים. במוסך הונדה גם לא היה צמיג מתאים, אבל לקוח שהיה שם לקח אותנו החוצה, התקשר ל BMW בוונקובר, הזמין צמיג, סידר שישלחו לנו באוטובוס, והזמין אותנו לישון בחצר שלו אם הקמפינג לא נראה לנו. הצמיג יגיע מחר, כנראה אחר הצהריים. הקמפינג מספק מקלחת חמה ונראה נחמד- הוא נמצא ליד מקום שפעם בשנה יש בו ארוע ענק של מרוצי סוסים ושאר השנה ריק מלבד ארועים מקומיים קטנים (סוף שנה של התיכון למשל…) בזבוז מדהים. באורוות שמסביב משכנים סוסים- מי שאין לו מקום או סוסים שמשמשים לרכיבה טיפולית. זוג חביב מסביר לנו איך זה עובד- עכשו לקראת סופ'ש הם מעבירים את הסוסים שלהם לשטח מרעה כדי שירגישו קצת סוסים. בשבע בערב מגיע הבחור- איאן, עם החברה ג'סיקה שמביאה אפרסקים לארוחת בוקר. הם יושבים איתנו שעתיים ושוב מציעים עזרה מכל סוג.
איאן מבטיח שמחר יבדוק מתי הצמיג מגיע, ולהפתעתינו, 9 בבוקר הוא מגיע עם ה KTM 1150 שלו, והצמיג החדש שלנו סביב מותניו! הוא מתקשר ומארגן לנו מקום שבו יחליפו אותו, מחליפים כרטיסי ביקור והוא שוב מציע את הטלפון הלוויני שלו לטיול שטח שלנו. אנחנו מוותרים, מבטיחים להודיע כשנצא וכשנחזור.. ממש גננת…

 

20160812_102447

Jesica, the one and only Ian, and the new tyre. williams lake
Jesica, the one and only Ian, and the new tyre. williams lake
log house. a real big one! Williams lake
log house. a real big one! Williams lake

כשזורו שוב מוכן לנסיעה אנחנו נוסעים ללייקלי- שכנעו אותנו שלא כדאי לוותר על הנסיעה, בייחוד לקטע שכמעט הגענו אליו שיש בו מפלים יפים- פשוט נסע מהצד השני כדי לא לחזור אחורה. בלייקלי יש קמפינג חמוד, מרכז מבקרים עם בחורה שלא יכולה לעזור בכלום ומוזיאון שלא נכנסנו אליו.

LIKELY
LIKELY

 

IMG_5716

בערב אנחנו יורדים למרכז הכפר- בפאב מגישים ארוחת ערב ויושבת בו חבורת מקומיים מבוגרים רעשנית. כטוב ליבם ביין- פונה אלינו אחת ושואלת אם אנחנו מכירים. עדיין לא, אנחנו אומרים, ואז סאלי וחברתה פט מצטרפות לשולחן שלנו לשיחה.

Sally and pat, the museum keepers- likely
Sally and pat, the museum keepers- likely

שתיהן בנות 72, אחראיות על המוזיאון המקומי. הן לא נולדו פה, אבל לאמא של פט היה כאן בית אז היא באה כל שנה בקיץ, סאלי באה לביקור לפני 13 שנים ואז עברה לגור פה. היא אומרת שהיא מרגישה בת מזל שהיא גרה במקום. היום גרים פה פחות ממאתיים איש כל השנה, ובקיץ כשבאים דיירי העונה והכורים המספר מגיע ל 600. הן דורשות שנבוא למוזיאון, אבל מחר אנחנו מתכננים נסיעה לכל היום, אז כנראה לא יצא. שבת בבוקר יוצאים לדרך. הדרך גם מהצד הזה נוחה מאד לנסיעה, הרבה ירוק ומיים, באמת יפה. אחרי 3 שעות מגיעים למקום שיש בו מסעדונת ושתי בקתות- למטה הנהר וממול הר מרשים- פינת חמד.

IMG_5815

 

המקום שייך לבת של פט (מאתמול) אבל נמצאת שם רק בחורה גרמניה שבאה לעבוד בקיץ. בחורף המקום כמובן סגור.

likely- barkerville
likely- barkerville

רב אתרי התיירות מאלסקה ועד האזור הזה פתוחים 5 חודשים בקיץ ואז סגורים- חוץ מאלה שיש בהם אפשרות לספורט חורף לסוגיו. בהרבה מקומות מביאים עובדים מאירופה לתקופת הקיץ, ובמקומות הקטנים הנוער המקומי מבלה את חופשת הקיץ שלו בעבודה. אנחנו ממשיכים למפלים- מרשים מאד, וגדי מקנא בבחור שמצלם שם עם רחפן.. נסתפק במצלמה- אבל הוא הבטיח לשלוח לנו את הסרט. חזרה ללייקלי- שוב ארוחה קלה בפאב, בשש סאלי מגיעה ומבטיחה שהיא תפתח את המוזיאון עבורינו בתשע במקום באחת עשרה אם נבטיח לבא. מבטיחים. למחרת בבוקר המוזיאון נפתח ע'י סטיבן- עוד בן 70+ שגר ליד. סאלי לא הצליחה לבא אז ביקשה ממנו. איזו השקעה! אנחנו חוזרים לארוז ובאים שוב לקראת 11. המוזיאון שופע פריטים משנת 1850 ואילך- כל תקופת חיפושי הזהב באזור, עד שנות 40. הכל מסודר ושמור- מכלי עבודה, דרך ציוד ביתי ומשרדי ועד מסמכים שונים ומעניינים. אנחנו יושבים לראות סרט שמשלב צילומים מתחילת המאה שעברה עם סיפור המכרה ביחד עם סיפור אשתו של בעל המכרה שצולמה בשנת 62 כשחזרה לחורבות שנותרו מהמכרה. מרתק. מודים לסאלי על הביקור המעניין, באמת היה שווה.

IMG_5745

THE ROAD TO GOUST LAKE FROM THE OTHER SIDE
THE ROAD TO GOAST LAKE FROM THE OTHER SIDE
GOAST LAKE, AT LAST
GOAST LAKE, AT LAST

 

 

 

IMG_5857

&nbs;
אחרי לילה בקמפינג צדדי אנחנו חוזרים לכביש 97, מחליטים לזוז קצת מזרחה כי אין צורך לחפש צמיג בוונקובר. לעומת זאת- ברקס אחורי שכבר גם הגיע כמעט לסוף דרכו יגיע למוסך בעיר הגדולה הבאה ביום שלישי. לא ממהרים…

 

IMG_5700

הנסיעה נינוחה ואנחנו עוצרים מדי שעה לחילוץ עצמות ומשהו קטן ללעוס או לשתות. עיירות קטנות שלרב נראות דומות מאד, מנומנמות ואיטיות. הקצב מתאים לנו. לילה ב CACHE CREEK ושוב לדרך. הנוף מתחלף בבת אחת- אנחנו מרגישים את השינוי באופי הרוח ובטמפרטורה- נכנסנו למדבר! עצירה לקפה במרפסת בעיירה SAVONA בצל נעים מאד, אבל זה באמת מדבר.. 25 מ'מ גשם בשנה, חם יחסית לקנדה, ויבש מאד. בשונה מהמדבר שלנו- יש נהר גדול שעובר לכל אורך הדרך ולכן בשטחים הפתוחים הכל ירוק ומעובד. יפהפה!

IMG_5931IMG_5933 IMG_5936 IMG_5950 IMG_5973 IMG_5974
כמה רכבות עוברות ובעל המקום מספר לנו שיש 2 קווים של 2 חברות שונות, לאחת 31 רכבות ביום ולשניה 36, וכולן רכבות משא- חיטה, תירס, עץ, נפט, נחושת. לפעמים כשאנחנו עומדים אנחנו משתעשעים בספירה- 137 קרונות היתה הארוכה ביותר… ממשיכים בדרך ומגיעים למוסך 10 דקות לפני הסגירה. דייב, הבעלים והמנהל בודק הרבה במחשב שלו ולבסוף אומר לנו להגיע בבוקר 10 דקות לפני הפתיחה והוא ינסה להשחיל את הטיפול. קמפינג בלב העיר בתוך חורשה, האוכלוסיה צעירה יותר- המון נוער מסביב…רק להבהיר- נוער זה בני ה 20-30, בחורים זה בערך בגילנו, ומבוגרים הם בני ה 60 ומעלה- בדרך כלל הם הרבה ומעלה… עשרה לשמונה אנחנו במוסך, ובאמת אחרי עשרים דקות זורו נכנס לטיפול- החלפת ברקס אחורי, שמן ופילטר אויר. בינתיים אנחנו יושבים עם המחשב והטלפונים לנסות לפתור את בעיות התקשורת שלנו בפעם המי יודע כמה. גם הפעם ללא הצלחה. 11 והאופנוע מוכן. על הדרך גם שטפו אותו, וכשאנחנו שואלים את דייב על ההתקנה שעשה באופנוע שלו לגו-פרו, הוא רץ להביא כלים ובעשר דקות מסדר לנו התקנה משובחת בצד האופנוע שתחליף את הפחות מוצלחת שאנחנו עשינו.

GREAT DAVE, BMW WEST KELOWNA
GREAT DAVE, BMW WEST KELOWNA
THE BRIDGE BETWEEN KELOWNA AND WEST KELOWNA
THE BRIDGE BETWEEN KELOWNA AND WEST KELOWNA

 

אנחנו בבגדי טיול- רק מעילים וקסדות, יוצאים ליום טיול. שתי ערים מחוברות כאן- KELOWNA וכמה מקורי- WEST KELOWNA. ביניהן גשר ענק שעובר מעל הנהר, והאזור משופע בכרמים ומטעים. בהתאמה- המון יקבים וגם- מצאנו מחלבה! אנחנו נוסעים אליה כמובן, עם הרבה תהיות. קוראים לה- CARMELI'S ובאמת מסתבר שעד לפני שנה היתה שייכת למשפחה ישראלית. הדיר מאכזב, הגבינות לא משהו- או שהבעלים החדש עוד צעיר בעסק, או שעבדו עליו… בדרך משם ליקב גדי נזכר שהיתה משפחה מכפר יחזקאל שעברה לקנדה ופתחה מחלבה מצליחה. ברור מהיר אצל האנציקלופדיה שלנו ענת גלבוע-רון מאשר- זו המשפחה וזו המחלבה! היתה בעצם.. בדרך חזרה לאוהל אנחנו נכנסים למגרש של קמפרים למכירה ועושים סיבוב בדיקה של הקטנים יותר. יש סוג אחד ממש מיניאטורי חמוד להפליא, אבל הגדולים יותר ממש מכוערים- ריהוט כבד וצבעים כהים שעושים את הכל צפוף ומעיק. הסתכלנו גם על אחד מה'אוטובוסים'- לא רק שהם באורך של אוטובוס, כשהם עומדים הם נפתחים עוד לצדדים והופכים למעין בית- מחריד. אין ספק שיצירתיות ועיצוב הם לא הצד החזק של הצפון- אמריקאים… בקבוק יין נקנה לארוחת הערב ונשתה לאיטו עם הגבינות שקנינו. מי צריך יותר מזה כדי לגמור את היום! בוקר חדש- אנחנו עוזבים את האזור החמוד הזה ומדרימים לכיוון הגבול. בעצירת המנוחה מישהו שמתפעל מזורו אומר שכל מעבר גבול שנבחר יקח אותנו בדרך יפה, עוברים ב MIDWAY, ותם פרק קנדה. מכאן רק דרומה.

LAST STOP IN CANADA
LAST STOP IN CANADA

IMG_6078

ויש מי שעושה את זה עם מזוודה וצמיג משופר..

GOOD WAY TO TRAVEL, TOO
GOOD WAY TO TRAVEL, TOO

 

יוצאים לגלות את אמריקה

לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר.היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

A FEW WORDS FOR ALL THE GOOD PEOPLE THAT WE MEET ON OUR WAY, AND CAN'T UNDERSTAND ANYTHING HERE

OUR ENGLISH IS A LITTLE BROKEN, (WE LOVED IT- IAN!) SO THERE ARE  NAMES UNDER THE PICTURES AND YOU CAN FOLLOW OUR WAY.

IF YOU WANT TO HERE THE WHOLE STORY YOU'LL HAVE TO FIND YOURSELF AN ISRAELY FRIEND. GOOD LUCK  –

אלסקה. ancorage המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה.מזג האוויר נעים- כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו- אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!
נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.

anchorage. zoro is ready. we too.
anchorage. zoro is ready. we too.

שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.

the road to seward,kenay
the road to seward, kenay

כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה  במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה. מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

IMG_4634

 

IMG_4580

seward fjord
seward fjord

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.

DENALY , ALASKA
DENALY , ALASKA

IMG_4734

 

IMG_4686

את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.

IMG_4752

DALTON HIGHWAY
DALTON HIGHWAY

להפתעתינו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של
עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.

YUKON RIVER
YUKON RIVER

על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל.

COLDFOOT, ALASKA
COLDFOOT, ALASKA

אנחנו ממשיכים בבוקר בדרכינו. לאט לאט הצמחיה משתנה- נשארו רק עצי אשוח והרבה שיחים. מסביב נחלים, אגמים ובינהם הרבה אדמה רכה ספוגה במיים. בחניות לאורך הכביש יש קמפרים שעוצרים ללילה- אנחנו חוששים מדובים אז כפי הנראה לא נעשה כמותם. הפסקה במחצית הדרך- הגענו לסימון החוג הארקטי.

THE ARCTIC CIRCLE
THE ARCTIC CIRCLE

חלק מהמטיילים נוסעים עד כאן וחוזרים, אבל אנחנו סימנו את דדהורס כנקודת ההתחלה,
חייבים להמשיך. מכאן צפונה אחרוני העצים נעלמים, נשארת טונדרה עצומה, ולאורך הכביש רואים את צינור הנפט מלווה אותנו, ברקע הרים שחלקם מושלגים, נהיה יותר ויותר קר- חובשים כובעים נגד הרוח, ועדיין קר מאד.

IMG_4853

MOSKITOES!
MOSKITOES!

IMG_4774

IMG_4854

 

36 המייל האחרונים. צריך לחכות ל PILOT CAR מאחר ונוסעים ממש בין מכונות ענק שעובדות על הכביש. הבחור שעומד ומכוון את התנועה מספר שבשבוע האחרון נפלו בכביש 16 אופנוענים, 3 פונו במסוק לבית חולים. אני מקבלת בשמחה את הצעתו לנסוע ברכב ליווי- גם לא מתחשק לי ליפול בבוץ וגם לגדי יהיה קל יותר לתמרן לבד… בעצם לא סוללים כביש אלא עושים שכבות של מצעים מהודקים עם בטון ומי מלח, ולפי מצב העבודה בכל קטע- גם סכנת ההחלקה. הנהג מספק לי הרבה מידע על העבודות בכביש, וגם על עצמו- בן 30, נשוי לבחורה יהודיה ויש לו חוזה לחמש שנים בחברה. חופש מקבלים כשמבקשים, אבל העבודה היא 24/7. באוקטובר שעבר לקח חופש כדי להתחתן, באוקטובר השנה יקח חופש כדי לצאת לירח דבש.. בין הדיבורים אנחנו כל הזמן עוקבים במראות שגדי מסתדר, עד ההחלקה.. 3 אנשים קופצים מהמכוניות שאחרינו, להרים אותו- הבעיה שהחלקה אחת לא בהכרח מונעת עוד החלקות.. אנחנו מגיעים לסוף הקטע, ועוברים לידיה של חברה אחרת. שוב רכב ליווי, הפעם עם נהגת מקומית.

WAITING FOR THE PILOT CAR. DEADHORSE
WAITING FOR THE PILOT CAR. DEADHORSE

השיחה הפעם סביב הנוף, והיא מצביעה לי על ציפורים מיוחדות, והנה גם ברבורים! מרחוק רואים כמה קריבו. יש חיים. אין דובים. הגענו סוף סוף לדדהורס. זורו מסמן לנו שקר, אנחנו מרגישים בעצמנו- 3 מעלות. סגרירי מאד. היום אין ברירה- נתפנק במלון. גם המלון הזה נראה כמו מקום צבאי, אבל מתוקתק להפליא. ג'ו מאיידהו שולטת ביד רמה בקבלה. תמורת 260$ היא מבטיחה לנו חדר זוגי עם מקלחת חמה, וארוחות בחדר האוכל של המלון.

PROHDOE BAY HOTEL, WITH JOE FROM IDAHO
PRUDHOE BAY HOTEL, WITH JOE FROM IDAHO

רב האורחים הם עובדים שישנים בחדרי דורם- כמה אנשים בחדר, החדרים הפרטיים משמשים מפקחים ומנהלים שמגיעים לאתר. בקיץ יש פחות פעילות, מה שמסתדר עם הגעת התיירים. חדר האוכל מפתיע- שפע לא יאומן של הכל, מסלט טרי ועד בשר מבושל, מקוקה קולה ועד גלידה ועוגות. אנשים גם לוקחים אוכל במיכלים ושקיות באופן מובנה. חדר האוכל הזה מאכיל 600 איש ביום, והוא לא הגדול בדדהורס. ווי פי חופשי מאפשר לנו לשבת בחדר החם בערב, והמקלחת מדהימה! בבוקר אחרי הארוחה יוצאים להסתובב קצת, אבל לא ממש יש איפה- הכל אתרים של חברות דלק ואין גישה לים. חוץ מזה- ערפל וקר מאד. ג'ו מספרת שהיא עובדת שבועיים שבועיים, לכל סוג של עבודה יש הסדרים אחרים, תלוי כמובן גם בחברה אליה משתייכים. היא מציעה שנשאר גם אחרי שעת פינוי החדר כדי לאכול צהריים. מאחר ואין סכנה שיגמר לנו היום באמצע הנסיעה, אנחנו נשארים לאכול וגם לוקחים משהו לעצירה בדרך חזרה.

20160723_104550

IMG_4879

הנסיעה באותה תרגולת- 36 מייל ראשונים עם רכב ליווי, אותם נהגים כמו אתמול, הפעם יש נוסע נוסף- בחור בלגי בן 28 שמתחיל את הטיול פה עם אופניים ומתכנן להגיע לאושואיה תוך שנתיים. אותו כנראה לא נפגוש שוב.. הפעם הנסיעה עוברת חלק, אין נפילות, גם בזכות קייטי- נהגת המכבש שנוסעת לפנינו ברוורס כדי לשבח את הדרך לאופנוע.. התרוממות רוח קלה כשחולפים מולנו אופנוענים בדרכם צפונה- אנחנו את זה כבר עשינו!

IMG_4774

BACK TO COLDFOOT
BACK TO COLDFOOT

שוב, ככל שהדרך יורדת דרומה הצמחיה משתנה ושוב יש עצים. לילה נוסף בקמפינג בקולדפוט- מזג האויר שוב מתחמם ומאפשר. הפעם יש לנו שכן שמטייל ברגל- יותר נכון בטרמפים. יום ראשון ואנחנו בדרכנו בחזרה לעיר.

IMG_4967

IMG_5006

ALL THE TIME SOUTH BEGIN NOW!
ALL THE TIME SOUTH BEGIN NOW!

 

פיירבנקס פתאום שיא הציויליזציה. האמת- לא חסר בה כלום. ישנים שוב באותו מקום- כל מה שהשארנו מאחור מחכה לנו, מזג האויר נעים, הכל טוב! האמת שלא ציפינו שיהיה כל כך נעים- בכל זאת- אלסקה, והצלחנו לעבור ימים שלמים בלי גשם אמיתי. יום שני אנחנו מחליטים להשאר בעיר כדי לפגוש את ורד ואסף שמגיעים. מחליפים קמפינג למקום מסודר יותר,

GADI IS MAKING OUR AIR-BED. EVERY NIGHT...
GADI IS MAKING OUR AIR-BED. EVERY NIGHT…

ויש לנו כמה שכנים מעניינים- זוג גרמנים שבנו בעצמם קמפר מדהים 4 על 4 ומטיילים כבר חודשיים בדרכם דרומה לארגנטינה, משחזרים טיול שעשו לפני 25 שנים על אופנועים. זוג נוסף מתורכיה שגרים כבר 15 שנים בארצות הברית ונוסעים על אופנוע במסלול שלנו- כבר קבענו שנתכתב לקראת הגעתינו לפנמה כדי לארגן חציה משותפת. רוברט מסקוטלנד שפעמיים בשנה מבקר את הבן שלו במונטנה ויוצא לטייל על האופנוע 'בסביבה'. אייפר ואנור התורכים הם היחידים שצעירים מאיתנו- רק בני 45…

WITH AYEFER AND ONUR, AND THE YELLOW SELF BUILT CAMPER. FAIRBANKS
WITH AYEFER AND ONUR, AND THE YELLOW SELF BUILT CAMPER. FAIRBANKS

אחר הצהריים נוסעים למפגש ישראלים. אל ורד ואסף הגענו דרך חברים של אבי ויעלי- שותפינו מהעבר. הם מרעות, נפטרו מכל חפציהם, קנו קמפר ויצאו לטייל. קדם לכך טיול באוסטרליה, והם יחזרו לארץ לכבוד הנכדים שיפרצו ויחזרו שוב לטייל. אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד ומחסלים 2 בקבוקי יין עד שהערב יורד. בעצם עד שמתעייפים כי הערב לא יורד.. למחרת צריכים להגיע לעיר גם רבקה וחגי. גם הם מרעות, אותו תהליך אבל לפני 5 שנים. אנחנו נשארים עוד יום, מבקרים במרכז המבקרים שיש בו תערוכות מעניינות על החיים בקנדה, נכנסים לפארק פתוח שגם בו תערוכות ורחוב עם בתים מתחילת ההתישבות שהועתקו לכאן, ובסוף הולכים לאכול פלאפל. על התפריט אחראי נדב, שעבד בג'נסיס באשלים כדי לחסוך לנסיעה לאלסקה, הכיר פה את אשתו ונשאר. נפגשים בשש בערב עם חבורת הישראלים במגרש חניה של וולמרט- מלא קמפרים שחונים ללילה. פותחים שולחן, רבקה מכינה פיצות בתנור שלה, ורד עושה סלט, אנחנו תורמים לארוחה גבינות ונקניק. יין ובירה, שיחה ערה, אנחנו מקבלים סדרת הרצאות מחגי למחשב, קצת טיפים לנסיעה, ובאחת עשרה וחצי מתארגנים לנסיעה.

  1. IMG_4906
LAST DAY IN ALASKA. FOR NOW..
LAST DAY IN ALASKA. FOR NOW..

 

אור מלא- כבר ציינתי? את החניה ללילה אנחנו עושים אחרי שעה על שפת אגם עם נוף יפה של הרים מסביב. בוקר עם סנדוויצ'ים וקפה שאנחנו מכינים, צופים על סירת דייגים באגם, נהנים מהשקט ומתקפלים לאט. היום נחצה את הגבול לקנדה. הדרך יפה וטובה, התחלתי להתרגל לסיבובים… במעבר הגבול אנחנו קצת מרגיזים את השוטר הקנדי כי הדרכונים בתוך התיק ולא עלינו, אבל בסופו של דבר אנחנו מורשים להכנס. הוזהרנו מראש לא להתחכם עם הקנדים- הם לא אוהבים בעיות. נשתדל להיות מוכנים יותר- צפויים לנו כמה מעברים בין ארה'ב וקנדה בשבוע הקרוב. הדרמנו קצת, ובאחת עשרה כבר מתחיל להחשיך. עוצרים ללילה בקמפ קצת אחרי הגבול- מתחיל גשם שוטף ואנחנו מתרגלים פתיחת אוהל כמה שיותר יבשה. די הצלחנו. בוקר. כמו תמיד- אנחנו כמעט אחרונים לצאת, מחפשים מקום לארוחת בוקר, ואחר כך ממשיכים בנסיעה. אותם נופים, חוץ ממחיר הדלק שעלה ומחיר האוכל שירד, הכל אותו דבר. אחר הצהריים שוב עוברים גבול- שוב ארה'ב. השוטר בבקורת הגבולות אמנם נולד פה, אבל הוא מקולומביה.. מתרגלים קצת ספרדית, הוא מאד גאה בשם שלו- PEREZ ויודע להגיד בעברית את הפסוק הראשון בתנ'ך. אפילו לא מחתימים דרכון, והלאה. הדרך עוברת ליד אגם ענק, KLUANE הנוף מקסים. עוצרים ללילה בעיירה בדרך, קמפינג בלי מים אבל ווי פי משובח. למחרת- בדרך ל HAINES עיירה מנומנמת בדרך כלל, רק שנפלנו על סוף שבוע ארוך שיש פה יריד שנתי. מצאנו בדוחק מקום לפתוח אוהל ואנחנו מתמקמים ויוצאים ברגל ליריד- הליכה מדי פעם לא מזיקה! היריד חביב ביותר- מלא דוכנים קטנים עם מזכרות מקומיות, אוכל וגם דוכנים שמוכרים ביטוח בריאות… במרכז- בניין גדול עם תצוגת מתחרים בכל מיני תחומים- מסריגה ועד המלפפון הכי גדול… רחוב שלם שנשאר מסרט של וולט דיסני (פנג הלבן?) ולידו במה עם מופעים. אנחנו נהנים מאד מריקוד על חבלים תלויים, ג'אגלינג, והכי טוב- להקה של נגני קסילופון ברמה מדהימה.
SUMMER FESTIVAL- HAINS
SUMMER FESTIVAL- HAINS
גדי חוזר ליריד לאכול וזוכה להופעה משובחת נוספת. למחרת הולכים לקנות כרטיס למעבורת- זו הדרך היחידה לצאת צפונה בדרך הקצרה לכיוון WHITEHORSE יש מעבורת ביום שני ב 11, אנחנו מנצלים את היום לטיול על שפת האגם והנחל. הבטיחו לנו דובים- יש יער אבל אין דובים!  וכמובן שיש אגם..
IMG_4913
למחרת קמים מוקדם יחסית כדי להגיע בזמן למעבורת- זה משהו שלא קורה לנו הרבה.. ההתארגנות לנסיעה ארוכה ומייגעת ואותנו- האופנוענים- מעלים אחרונים. ההפלגה עצמה קצת יותר מחצי שעה, ואנחנו יורדים לעולם אחר.
THE FERRY TO SKAGWAY
THE FERRY TO SKAGWAY
SKAGWAY היא עיר תיירותית לגמרי- ספינות הטיולים הענקיות עוגנות בה, וכולה מכוונת אליהם. מבחינתנו- הפוגה קטנה בנסיעה. אוכלים טוב, רואים מופע שמספר את ההיסטוריה (הלבנה כמובן) של האזור, וממשיכים. עוברים שוב את הגבול לקנדה, הפעם ליותר זמן, מחליטים לא לעבור בווייטהורס ונוסעים דרך TAGISH. הדרכים טובות, מזג האויר נפלא, והעיירות בדרך דומות האחת לשניה להפליא. מדי פעם עבודות בכביש שמאטות את הנסיעה, הרבה שמות מאד לא יצירתיים למקומות, פה ושם שם אינדיאני- סך הכל מאד מזכיר את ארצות הברית. האנשים שאנחנו פוגשים חביבים מאד- האם זה בגלל האופנוע? אנחנו עוצרים במוזיאון שהוא מרכז מורשת של השבטים האינדיאנים שחיו- ועדיין חיים באזור. מלבד מקום יפה להפליא, ראינו סרט הסבר מעניין. נמצאים במקום גם כמה אנשים שעוסקים בעבודות 'כמו פעם'- הכנת עור לבניית תופים, הכנת נעלי סקי, רקמה ותפירה, והבנות שעובדות במקום כל כך נלהבות מהאורחים מישראל, ממש לא נותנות לנו ללכת.. הן מספרות שחלק מהחייאת המורשת זה גם ללמד את הילדים את השפה, את הריקודים והסיפורים המסורתיים. כל 3 שנים הם מקיימים מפגש גדול שכולו חגיגה כמו פעם.
NATIV MUSEUM AND HARITAGE CENTRE
NATIVE MUSEUM AND HARITAGE CENTRE
לילה ב TESLIN, ואנחנו נוסעים מזרחה ל WATSON LAKE. העיירה הזו מפורסמת בגלל אטרקציה אחת- יער השלטים. בשנת 1942, כש11000 אלף חיילים ועוד 16000 אזרחים עסקו בבנית הכביש 'אלסקה הייווי', חייל אחד הציב פה שלט עם שם העיר שלו, ובמשך השנים עוד ועוד אנשים הוסיפו שלטים משלהם. בפעם האחרונה שספרו, לפני שנים מספר, הכמות עמדה על 82000! כמובן שמצאנו פינה לשלט שלנו!
WATSON LAKE
WATSON LAKE
IMG_5165
הסיפור של הכביש מעניין- עוד בשנות ה 30 חשבו על הקמתו, אך רק בפברואר 42, אחרי ההתקפה היפנית בפרל הרבור האמריקאים והקנדים הבינו שהם חייבים להגן על צפון אמריקה ובמבצע מדהים שארך 9 חודשים בלבד סללו דרך באזורים פראיים כשהם מסתמכים על דרכי מסחר כשאפשר, והכביש בן 1500 מייל נסלל.

לקראת סיום

שוב בדרום אפריקה
החזרה לדרום אפריקה קלה וחלקה. מציגים דרכון, רשיון רכב ואנחנו בפנים. בלי ניירת מיותרת, בלי תשלום, בלי בזבוז זמן בין פקידים משועממים.
היום עדיין חג, המוני מטיילים בכבישים. בדרך ליוהנסבורג עוברים מקום הומה מאד- מרכז של אומנות אפריקאית- כולם מוכרים הכל. עבודות עץ, בד, פח, חרוזים, אבן. כל מה שראינו לכל אורך הטיול מרוכז כאן במקום אחד. צבעוני מאד, תוסס ומסודר להפליא. בהמשך- גשר מעל סכר שכולם עוצרים בו- פינת חמד אמיתית.

IMG_3679
החלטנו להקדיש כמה ימים לעיר הגדולה כדי לבדוק ולברר כמה דברים שמעניינים אותנו. ציוד קמפינג, אופנועים, עצים. לא הצלחנו למצוא קמפינג אז ברור שהלינה תהיה יקרה יחסית, לא לקחנו בחשבון שהיא עשויה להיות לא נעימה.. את הלילה הראשון עושים באכסניה שפעם היתה ללא ספק מבנה מדהים, אבל המקום בלוי משימוש בצורה מוגזמת. מחר נחפש אחר.
יוצאים להסתובב בין כתובות שאספנו. העיר ממש ענקית, וללא תכנון נכון אפשר לנסוע 20 ק'מ בין נקודה לנקודה. זה קורה באמת.. אבל אנחנו מצליחים לראות דברים שחיפשנו אז למי אכפת! מצאנו מקום לינה באכסניה קצת יותר טובה אבל הצוות מאד לא מסביר פנים. מסקנה- צריך מראש ללכת על משהו יותר ברמה… חלק מהנסיעות היום עוברות בשכונות שממש לא נעים להסתובב בהן, אנחנו מרגישים צורך לנעול את המכונית בנסיעה. אולי זו רק הרגשה, עדיף לא לנסות…

לא קשור, סתם הפסקה במלל..
לא קשור, סתם הפסקה במלל..

התחלנו עוד יום בשיטוט נעים, עוד חנות אופנועים, עוד בירורים, עוד קפה. אחר הצהריים הצטרפנו לסיור של שעה וחצי במרכז העיר. יש כמה מדריכים שמציעים סיור רגלי ללא תשלום, רק טיפים. המדריך שלנו מבוגר, (לבן- אם זה חשוב לציין) היה מהנדס מים עד לפני כמה שנים ועבר לתיירות. הוא לוקח אותנו- עם תיירת מגרמניה ושתיים מאורוגואי לסיבוב מבנים וגרפיטי. מסתבר שהזבל שמציף כל פינת רחוב נערם בגלל שביתה ולא בגלל החג. אנחנו לומדים שבאמת יש שכונות שלא כדאי להסתובב בהן, וכאלו שכבר כן. מרכז העיר ננטש מהעסקים בבעלות לבנים בתקופת קץ האפרטהייד, כולם התרחקו לשכונות הצפוניות יותר. בניינים ענקיים ננטשו והמוני שחורים פלשו אליהם- אנשים שנהרו לעיר בחיפוש עבודה. הצפיפות ותנאי החיים הלא מתאימים לא הרתיעו, והיום- יותר מעשרים שנה אחרי- הממשלה עדיין לא הצליחה להשתלט על כל העבודה. מה שעושים פשוט מאד- סוגרים שכונה, מארגנים אותה מחדש שתהיה ראויה למגורים- כולל הקמת גינות קטנות שלא היו בכלל באזורי המסחר והמשרדים- ואז מכניסים תושבים בצורה מאורגנת ועם שמירה שכונתית. המטרה היא לצמצם את המרווחים שבין השכונות עד להשלמת ה"טיהור" מפשיעה והשתלטות בלתי חוקית. לפני כעשר שנים הביאו אומני רחוב מכל העולם למבצע ציורי קירות במרכז העיר, ומעודדים מגורים של סטודנטים בשכונות האלו כך שהיום מרכז העיר הרבה יותר ידידותי למטיילים וגם לתושבים. אחרי הסיור נשארנו בשכונה לארוחת ערב. להגיד שלא חששנו קצת לחזור בחושך למכונית שלנו יהיה לחטוא לאמת.. היום אנחנו חוזרים לשכונה שבה היינו בתחילת הסיבוב. קצת יקר יותר, אבל שווה הרבה לישון בחדר נעים עם מקלחת ראויה.

פעם מבנה תבואה ענק, היום מגורי סטודנטים
פעם מבנה תבואה ענק, היום מגורי סטודנטים

עוד יומיים של הסתובבות בעיר, בשישי בערב ארוחה בפיאנו בר. על הבמה- 3 קשישים עם גיטרות וזמרת שכבר מזמן חגגה 50. גם אנחנו כבר לא ילדים, אבל בכל זאת זה מצחיק אותנו.. המוזיקה ממש בסדר, הקהל קם לרקוד- צעירים יותר וגם פחות, המון קבוצות נשים, והאלכוהול בהחלט משחרר מעצורים.. האוכל? בסדר. שבת בצהריים הולכים לשוק מקומי. שתי קומות בחניון במרכז העיר. קומה אחת- דוכני אוכל צבעוניים מכל הסוגים והמינים, אנחנו מצטערים שאכלנו בבוקר.. המקום מפוצץ באנשים, וכולם שמחים. בקומה השנייה עוד דוכני מזון, אבל גם דברים אחרים- עבודות יד, קשקושים ובגדים. סוף סוף שוק של עיר גדולה. אחר הצהריים ואנחנו בדרכנו לעיירה CLARENS. הנוף מקסים, הנסיעה נוחה. כיף להיות שוב בדרכים!

IMG_3699

עצירת קפה, אנחנו לבד ובעל המקום מצטרף אלינו לשיחה שהופכת לארוכה מאד, כשהוא מנסה להסביר לנו את מצבה העגום של המדינה. מסתבר שממש לפני שהגענו הנשיא זרק את שר האוצר כי הוא הפריע לו להכניס בדלת האחורית משקיעים גדולים מהודו שעל הדרך גם משתלטים על השוק המקומי. זה מה שגרם לנפילה גדולה של הרנד- המטבע המקומי. לנו זה כמובן עשה רק טוב- 4 שח' לרנד במקום 3, אבל המדינה נאנקת תחת עול כבד. היתה מחאה גדולה ותוך זמן קצר התחלפו כמה שרי אוצר, עכשו מנסים לייצב את המצב. כמו שכולנו יודעים- הרבה יותר קל לקלקל מאשר לתקן… למעלה משעה של דיבורים ואנחנו שוב בנסיעה. אחר הצהריים מגיעים לאכסניית תרמילאים, מקום מבולגן עם קבוצת תלמידים שעושה הרבה רעש ותופסת את המטבח כולו. לא נורא- קפה ואנחנו בדרכנו למרכז לארוחת ערב. בחזרה- זוג ישראלים, שחר ומור, גמרו תואר ראשון בפקולטה ברחובות וכבר כמה חודשים שהם ביבשת. 3 חודשים באתיופיה בארגון שנקרא מהנדסים ללא גבולות, שהוקם על ידי 3 ישראלים צעירים. מלמדים את החקלאים להשתמש במערכות השקייה ומנסים לקדם קצת את החקלאות הפרימיטיבית שלהם. הגיעו לפה אחרי טיול בדרך, והם ממשיכים לכמה חודשים לעזור לחבר בהקמת חווה אורגנית בשיתוף האוכלוסיה המקומית. טוב שיש אידאליסטים בסביבה!

כמה נשים אוספות משהו בנחל. ארוחת ערב?
כמה נשים אוספות משהו בנחל. ארוחת ערב?

העיניים של גדי בסכנה גדולה. היה באזור ארוע אופנועים גדול, וכל העיירה מלאה באופנועים מכל הסוגים והגדלים. מה שמעניין- אנשים משאירים את הכלים עם קסדות סתם ברחוב. העיירה עצמה תיירותית לגמרי, מלא חנויות קטנות עם דברים של תיירים- לאו דוקא אפריקאים, המון בתי קפה ומסעדות, כל בית שני יש חדרי ארוח. בקיצור- לא משהו שראינו הרבה פה. אנחנו עוזבים לכיוון דרום מזרח. הנוף מקסים עדיין, אחר הצהריים מגיעים ליעד- PIETERMARITSBURG, מחר נצא לבדוק עוד פרוייקט שגדי מתעניין בו.. פגישת עבודה שאולי יצא ממנה משהו, ואנחנו בדרך למוסך טויוטה המקומי- עברנו 10000 קמ' מהטיפול הקודם וצריך שוב להחליף שמנים, רק שאנחנו לקראת סופ'ש של חג ואין סיכוי שיקבלו אותנו. ממשיכים צפונה ונמצא מוסך אחר. בכל עיר קטנה יש מוסך טויוטה- זו המכונית השולטת בכבישים..

קודו זכר מפואר!
קודו זכר מפואר!

בדיקה במפה מובילה להחלטה- מוותרים על החוף הצפוני כי מזג האויר כבר משתנה ומתחיל להתקרר. במקום זה נעקוף את סואזילנד ונעלה למחוזות היותר צפוניים של המדינה- מפומלנגה ולימפופו. לילה בגסט האוס על שפת אגם, בעיר קטנה, ולפארק קרוגר המפורסם שנמצא על הגבול עם מוזמביק. מאחר שהכניסה אליו לא תעלה לנו כלום, נכנס לראות עוד קצת פילים… טוב, אולי עוד קצת נופים וחיות..

ברכת שלום פילית
ברכת שלום פילית

את הלילה אנחנו עושים בקמפינג בתוך הפארק. מתוקתק להפליא וכמקובל פה- מלא מטיילים מקומיים עם מכוניות מצויידות לגמרי. הקרוגר כל כך גדול, שגם הנוף בתוכו משתנה כל הזמן. הנסיעה בכבישים הפנימיים איטית ביותר- 50 קמ'ש בכביש ו 40 בשבילים. הנהג יוצא מדעתו, אז היום נצא מהפארק לסיבוב קצר בהרים ונחזור אליו בנקודה צפונית יותר.

סוף סוף באפלו מקרוב
סוף סוף באפלו מקרוב

רכס ההרים נקרא דרקנסברג- אותו שם כמו הרכס שעל גבול לסוטו- עוד לא הבנו למה. אולי יש איזו אות שונה בכתיב?.. כל כמה עשרות קילומטרים יש נקודת תצפית מעניינת, והנופים בהחלט שווים את הנסיעה!

IMG_3770

אנחנו שוב ישנים בקמפ, בכניסה מתנצלים לפנינו שאתמול היתה רוח חזקה ולכן קצת לא מסודר.. מציעים שלא נחנה מתחת לעץ כי ענפים נפלו והרסו אוהלים- נקודה למחשבה.. בבוקר נכנסים לחווה שמטפלת בחיות ומחזירה אותן לטבע. יש להם אריה קרקס שהצילו ממוות ברעב, כמה קרנפים ניצולי ציד- הקטע של מלחמה בציידי קרנפים חזק מאד כאן- הציידים רוצים רק את הקרן ומשאירים את החיה גוססת או מתה וגורים יתומים. בחווה מחזיקים כבשים כדי שלגורים כאלו תהיה חברה.. כלוב עם זוג מרבו מיוחד שמחזיקים כדי להדגיר ביצים ולשחרר את הצאצאים (הם מטילים 4-5 ביצים אבל דוגרים רק על אחת) כלבי בר חמודים שהם הטורפים הכי מפחידים, ולבסוף- גולת הכותרת- צ'יטות.

קבוצת כלבי בר
 כלבי בר

מאחר ולא ראינו אותן בכל הטיול הארוך שלנו, אנחנו משפילים את עצמנו ורואים אותן בכלובים.. יש הרבה מה ללמוד עליהן- למשל שהנקבה בוחרת את הזכר. למשל שיש צ'יטות שחורות יותר כתוצאה של גן רצסיבי- אותן לא משחררים חזרה לטבע כי יש להן פחות סיכוי לשרוד, אבל יש מצב שיהיו להן גורים רגילים. למשל- שבשונה מהליאופרד הן צדות ביום והן גם גבוהות ורזות ממנו. למשל שיש להן פס שחור מהעין לכיוון הפה בעוד שלליאופרד יש עגול לבן סביב העין. חלק מהצ'יטות שמגיעות לבגרות נשלחות לשמורות פרטיות וחלק לפארקים גדולים, יש חוקים מאד מסודרים אבל גם העדפות של בעלי החווה. בקיצור- פוליטיקה פנימית בין המגדלים..

IMG_3786

שוב לקרוגר. בגלל הזמן הארוך שלוקחת הנסיעה, החלטנו מראש להשאר יומיים בפארק. לילה אחד בקמפ גדול ומסודר והבא- בקמפ קטן יותר וכנראה גם פחות מאוכלס די בצפון.
אנחנו בולשים בעיניים- אולי בכל זאת נראה צ'יטה, אבל אין.. גם קרוקודילים טרם ראינו. מה שכן- גדי הוכתר כיקיר הצבים ומרבי הרגליים הענקיים. הוא מצליח תמיד לעקוף אותם על הכביש.. באחד הקטעים עוצרים לדקות ארוכות להסתכל על שני פילים ענקיים שמשתעשעים להם בבריכה גדולה. לא חם בכלל, ולפי הקולות וההתהפכויות שהם עושים ממש ברור שהם נכנסו למים כדי לשחק. מרתק.

IMG_3853

יוצאים מהפארק ומגלים שנכנסנו לאזור שונה לחלוטין- מזג האויר יותר טרופי, הנוף- גבעות מכוסות מטעי אבוקדו, בננות, אבל גם קני סוכר ותירס. יש יערות מחטניים אך בעיקר אקליפטוסים שמיועדים לתעשיית העץ. כשעוברים יער כרות רואים כבר את הנטיעות החדשות. העצים האלו גבוהים וישרים אבל כנראה שמורידים להם ענפים שלא עומדים בקריטריונים.. השורות צפופות מאד ומכונות לא יכולות להכנס בינהן, אבל אין פה בעיה של כח אדם.

IMG_3756

בעיר קטנה קיבלנו מידע על דברים באזור- יש חוות עזים אורגנית עם מחלבה. מחשיך בשש אז נלך מחר. דחינו את כל הפגישות והיומן שלנו ריק. סתם בדיחה פנימית.. ישנים בלילה בקמפ גדול ומטופח- אנחנו ועוד זוג מבוגר מאד, סביבנו 4 עובדים ועוד שניים במסעדה. כבר הזכרנו שכח אדם הוא לא בעיה? לפעמים נראה אפילו שהעבודות מזלזלות בעובדים.
אנחנו יוצאים בבוקר לכיוון החווה. בדרך נכנסים למטע תה ענק שהוקם לפני 50 שנה והתמונות של צבא הקוטפים בתוך המטע תופסות את העיניים. על הגבעה- "בית תה" שערוך להרבה מבקרים, על גבעה ליד- בית החווה, ז"א הבעלים, ובדרך למטה- אל הכביש- עשרות מבנים קטנים- מגורי העובדים. כבר דיברנו על כח אדם? עוד עצירה לקפה בהמשך הדרך- יש כניסה לאזור פיקניק מסודר ליד מפל יפה. אם היה חם יותר היינו נכנסים לכמה החלקות.. חוץ מאיתנו אין כאן אף מבקרים, אבל איך שהמקום נראה כנראה שבסופי שבוע מלא כאן.

IMG_3899

אה, כן, יש עובד שמגרף את השבילים מעלים. כבר אמרנו..?.. הדרך לחוות העזים עוברת באזור שכולו מחולק לחלקות, כנראה לא ממש גדולות, חלקן תיירותיות וחלקן חקלאיות בלבד. אנחנו נכנסים בשביל ישר למחלבה.. יש פה מחלבה פצפונת, חדר חליבה נקי וקטן, ליד- ערוגות ירקות ומחסות לתרנגולות. הרבה תרנגולות. בין 8-10 עובדים, (כבר אמרנו, נכון?) השניים שבמחלבה מכינים לנו פלטת גבינות. יפה וטעים- אבל למה זה צריך לקחת 20 דקות? צריך פעם להכנס למטבח ולראות מה הם עושים שם- בכל הזמן שאנחנו מטיילים, לא קרה שחיכינו פחות מעשרים דקות לאוכל. בכלל לא משנה מה- סנדוויץ', סטייק, סלט, עוגה, הכל כל כך איטי! ועוד אומרים שיש אצלינו זמן מדבר- אנחנו לא קרובים אפילו לזמן אפריקה! יש להם בחווה 18 עזים, חולבים- ידנית כמובן- פעם ביום. גן עדן. איך מצליחים לפרנס ממה שאנחנו רואים את העובדים ואת הבעלים? (שגרים בבית גדול ויפה כמובן) שאלות תם? כנראה.. אנחנו ממשיכים בנסיעה עצלה בין חוות קטנות יותר וגדולות יותר, הכל ירוק ובריא כל כך. נראה שהבצורת שעליה שמענו בחודשים האחרונים פסחה על האזורים האלו. עוצרים ללילה. היה יום קשה מאד… איך בדיוק נחזור לשגרה?

בדרך למכור עגבניות
בדרך למכור עגבניות

עוד יום טיול נינוח. אם כבר אז נשפיל את עצמינו עד הסוף- נכנסים לחווה שמגדלת תנינים. יש פה למעלה ממאה תנינות, זכר לכל 10 נקבות, והם מגדלים לבשר ועור. תנינה מטילה פעם בשנה, בין 20 ל 80 ביצים. לכל אחת יש תא חול והיא שומרת על הביצים. בשיטה פרימיטיבית למדי מרחיקים אותה מהקן כדי לאסוף את הביצים ואז שמים באינקובטור. הטמפרטורה תקבע אם יצא זכר או נקבה, ואחרי 3 חודשים הם אכן בוקעים! התנינים מגודלים עד גיל חמש ואז משווקים- הזנב למאכל, העור לתעשיית התיקים, וכל השאר- חוזר בצורת אוכל לתנינים הבוגרים. בדרך כלל 2 ארוחות בשבוע של 5-7 קילו כל פעם מספיקות להחזיק אותם מרוצים.. הבחור שעשה איתנו את סבוב ההסבר היה כל כך מאושר לשמוע שאנחנו מישראל, וכל הזמן חזר להגיד כמה הוא שמח שבאנו. הזוג ההולנדי שהיה איתנו בטח לא נהנה מזה…

ככה מאכילים תנינים
ככה מאכילים תנינים

ממשיכים בדרכנו לכוון יוהנסבורג- צריך לסגור קצוות שנשארו פתוחים, ואין ברירה- צריך גם להתחיל להתארגן לחזרה! כרטיסי הטיסה הוקדמו בשבוע- פתאם נראה לנו חסר טעם למשוך עוד קצת את החופש ולהיות במקום זר במקום עם המשפחה בליל הסדר. עוד קצת לטייל בעיר, קניות אחרונות, ולילה נוסף בקמפינג מחוץ לעיר כדי להפרד כראוי מהאוהל שלנו- התאהבנו בו..

תמונת פרידה..
תמונת פרידה..

את הלילה האחרון בדרום אפריקה אנחנו ישנים בגסט האוס קרוב למקום ההחזרה של הרכב, תהליך ההחזרה פשוט ומהיר, מונית מחכה לנו לנסיעה לשדה התעופה. 19 באפריל, יום ג'.
תם פרק א'. ממחר נתחיל בסדרת מפגשים משפחתיים, נעדכן ונתעדכן, נתידד מחדש עם נכדינו- יעלה וראם, שגדלו מאד בארבעה חודשים, ננסה לעזור בהכנות לחתונה (אביתר ואביגל), בגיוס לצבא (ניצן), ונעריך עד מאד את מה שיש לנו פה. וכמובן- נתכנן את פרק ב'!!

בוטסואנה

14/3

לילנו הראשון בבוטסואנה עבר בשקט, השכנים שלנו- ברובם גברים- קצת הרעישו בשעות הערב אבל אחר כך הכל היה שלו למדי. בבוקר אנחנו מציצים לטריילר של אחד מהם- איש מבוגר, שחור, שיצא לפנסיה והוא מטייל מדי פעם באפריקה הדרומית. אשתו מצטרפת אליו ליומיים שלושה ואז פורשת, אז הוא פה לבד. הוא מסביר לנו בגאווה רבה על כל פרט בטריילר שלו. שווה בהחלט! בעל המקום שואל למה אנחנו מטיילים בעונה הזו. לך תסביר.. הרבה עצות לא קיבלנו בכל מקרה.

קפה מתחת לבאובב
קפה מתחת לבאובב

אנחנו יוצאים לדרך- מערבה ל MAKGADIKGADI (מחדיחדי). אחת מהשמורות הגדולות של בוטסואנה. הדרך עוברת בכמה עיירות, המרחקים גדולים, בין לבין כפרים מסודרים. שלא כבארצות האחרות, רב היישובים לא מתפרסים לאורך הכביש הראשי אלא בצידו, והכבישים טובים, כך שמלבד קצת פרות וחמורים שום דבר לא מפריע לשעוט קדימה.

IMG_3193

אחר הצהריים אנחנו נכנסים לקמפ חמוד ביותר, מקבלים אזהרה שמגיעה קבוצה של 15 איש לקמפ ועלול להיות רועש. מקבלים זאת בשמחה- סוף סוף אולי נפגוש מטיילים שלא מהיבשת!

שקיעה מדהימה יש גם באפריקה
שקיעה מדהימה יש גם באפריקה

15/3

הקבוצה בקושי הורגשה, גם לא יצא לנו לפגוש אותם ובבוקר הם נעלמו לפני שהתעוררנו… אבל יש עוד זוג לידנו- שוויצרים שמטיילים כבר 13 שנים בעולם, בעיקר על אופניים. לפעמים הם עובדים בדרך, נכנסים לחוות שמקבלות מתנדבים תמורת לינה ואוכל, עושים בערך 100 קילומטר ביום ונחים כשמזג האוויר לא מאפשר להתקדם או כשמוצאים מקום נחמד במיוחד. הם מספרים שהאופניים פותחים דלתות- אם זה לצורך ביקור או- יותר חשוב- כשאין מקום קרוב ללינה. כבר ישנו בכנסיה, בבית חולים, או סתם מקומות לא של מטיילים. היום יישארו כאן כי מתחיל גשם רציני.. הם ממשיכים צפונה, ואם הכל יהיה בסדר וכל המדינות יהיו פתוחות לכניסה יגיעו גם אלינו כדי לחזור באניה לאירופה. רוצים לבנות חווה עם לינה למטיילים כמו שראו כאן, וכמו בשאר העולם. עוד נפגש… צהריים ו

חיה נדירה בפארק
חיה נדירה בפארק

אנחנו מגיעים לאחת הכניסות של השמורה NXAI, משלמים את דמי המעבר הרגילים, והבחור החביב בכניסה אומר שאין סכנה להתקע, אבל יש הרבה מים. יש דרך אחת שאין אפשרות לעבור בה אז נבחר אחרות! יש פה שני אזורים נפרדים, באחד יש חורשה של עצי באובב ובשניה- נסיעת חיות. אנחנו עולים קודם לאזור החיות, משייטים לנו בשבילי חול ואחר כך בשבילי בוץ, מופתעים מחבורת פילים שחוצה פתאום את השביל, ומפתיעים בהחלקה יפה עדר של ווילדביסט וזברות.

חורשת הבאובב
חורשת הבאובב

מפה עוברים לשביל שמוביל אל הבאובבים, גם כאן יש כמובן חיות מסתובבות, בכלל, השמורה לא מגודרת, כך שגם ליד הכביש הראשי בדרך אליה ראינו פילים וג'ירפות. רק לחשוב- נוסעים בכביש 40, בין קסטינה לקרית גת, ופתאום רואים אריה רודף אחרי צבי צעיר. יכול להיות משעשע, לא?  החורשה מתגלה כמקום נעים ליד אגם עונתי, הפסקת קפה קצרה ואנחנו בדרכנו אל מחוץ לשמורה.

IMG_3255

ביציאה מראים לנו את הברז- חייבים לנקות לפחות את החלונות הקדמיים של המכונית והמראות מכל הבוץ שיש עליהם כדי לנסוע בבטחה, המכונית נראית כמו היפופוטם שיצא עכשו מטבילת בוץ. גם המצרכים במקרר הפכו לעיסה אחרי הנסיעה הזו. מגעיל. אנחנו מוותרים על החלק הגדול של השמורה, נראה אחרות, וממשיכים ל MAUN ללילה. אם עד עכשו נסענו בכבישים מסודרים- העיר הזו נראית כמו אזור השוק של רמלה לפני 40 שנה. מדהים איך מרכז תיירותי לכל השמורות הגדולות של המדינה כל כך לא מתוחזקת. בורות בכבישים, שלוליות ענק בכל מקום שהמכוניות והולכי הרגל מדלגים בתוכן וביניהן, מעט מאד בניה חדשה, אבל המון מקומות לינה, משרדים שמוכרים סיורים ברכב, בסירות ובמטוסים, וגם- כמה מפתיע- תיירים!

IMG_3210

אנחנו מתמקמים בקמפ נחמד שיש בו גם כמה חדרים ומין פאב- מסעדה שכנראה משרתים גם את המקומיים.  העובדים כולם שחורים, הבעלים לבנים, והאורחים מגוונים. היום הגיע גם זוג מצ'ילה שעושה מסלול הפוך משלנו, מספרים שקנו אישורים לקלהרי לחמישה ימים ויצאו אחרי יום אחד כי הכל מוזנח וריק. נצטרך לחשוב מה עושים הלאה.

IMG_3304

16/3, 17/3

מאון- אילת, או אולי נתניה, לפני כמה עשרות שנים. אנחנו מסתובבים קצת בעיר, רואים את כל מה שיש לה להציע- שזה כאמור מעט מאד, נכנסים למקומות הלא תיירותיים, מרחרחים וסופגים אווירה. כששאלנו את ניק, בעל הקמפינג, מה יש לעשות כאן בסופ'ש, הוא אמר- כלום. הוא מסביר לנו שהם והחברים כשרוצים לבלות יוצאים לטייל ב 'BUSH'- האזורים הירוקים מסביב. כמו שאצלינו אנשים נוסעים 'לטבע'. טיול בסירה בנהר בלתי אפשרי- המים נמוכים מדי. אמנם זוהי העונה הגשומה, אבל הדלתא מקבלת את מימיה מהגשמים שיורדים באנגולה, ופני המים עולים רק כמה חודשים אחרי, כלאמר- בעונה היבשה.

שמירת חפצים ליד שדה התעופה
שמירת חפצים ליד שדה התעופה

שכנים חדשים מצטרפים- הוא אוסטרלי שמטייל כבר כמה שנים בעולם, הביא את הרכב לאירופה ועכשו כבר שלוש שנים שהרכב פה, הוא נוסע וחוזר, היא באה מגרמניה- פעם ראשונה כאן, לא צעירים, כמו הרבה מטיילים 'מקצועיים'. הוא עוזר לנו בכמה עצות טובות על האזור, מחר נצא לטיול יומי בשמורה. אחר הצהריים מתחיל גשם שנמשך בלי סוף. הבאר מתמלא כי אי אפשר להיות בחוץ, וכשהגשם מתגבר, גם שם צריך להצטופף כי הרוח מכניסה גשם פנימה.. ניק ניגש אלינו ונותן מפתח לחדר- הוא 'מתנצל' על הגשם ואומר שאם האוהל שלנו רטוב נוכל לישון בחדר- ללא תשלום כמובן. המשך הערב- שהייה עצלה בפאב עם שאר האורחים. הברמן עושה סבוב בין האורחים- מחלק שוט של אייריש קרים מקומי כדי לחגוג את הגשם.. האוהל דווקא יבש וחמים. בהחלט עדיף מאשר חדר.

18/3

7 בבוקר אנחנו כבר בדרך. פנינו ל MOREMY N. P., בדלתא של האוקוואנגו. שני נהרות גדולים מגיעים לפה מצפון, יוצרים דלתא גדולה ו'נעלמים'. האזור תמיד ירוק, יש הרבה מים, ובשל כך- המון חיות וציפורים. הנסיעה נמשכת כשעה עד הכניסה לפארק, בכביש לא סלול ומשובש למדי. בגלל הגשם של אתמול- שנמשך עמוק לתוך הלילה, אין יותר ממאה מטר בלי שלולית ענק. הבחור שנותן לנו את הפרמיט- אישור כניסה לפארק- אומר שנוכל לנסוע בלי בעיה עד הגשר השלישי מתוך הארבעה שיש במסלול הזה. אחר כך הנסיעה עשויה להיות בעייתית יותר. ממילא לא תכננו יותר- זה מה שאפשר להספיק ביום אחד.

IMG_3242

הפילים והג'ירפות מלווים אותנו בדרכנו פנימה, הנסיעה מאתגרת ורטובה, שלולית אחת מציפה אותנו בגל גדול שהופך את השמשה הקדמית לשכבת בוץ. השבילים הם חול שמתחתיו אדמה קשה מאד, אז כל עוד לא מנסים לעקוף את המים, יש סיכוי סביר לצאת מהם בבטחה. רב הדרך מכוסה צמחיה משני צידיה, אבל יש מקומות שהנוף נפתח ורואים רק עשב מסביב. לפעמים העשב הזה ממש בתוך ביצה, יש מקומות שהמים עמוקים יותר ואז רואים גם צמחי מים.

IMG_3406

 

 

 

 

 

IMG_3356

IMG_3367

 

אנחנו עוצרים לסנדוויץ' וקפה כשהבטן מתחילה לקרקר. אין מקום מסודר- פשוט חונים כשהשביל קצת רחב יותר ויש איפה לעמוד..  הגשר הראשון לפנינו- זה גשר שבנוי מעצים כמו שמשתמשים פה לגדרות, ומצבו כזה שאנחנו שמחים לגלות שיש שביל שאפשר לנסוע ולעקוף אותו. הגשר השני גם מעלה חשש מסוים, אבל אם כולם עוברים אותו, כנראה שגם אנחנו נצליח.. לא שהמים עמוקים למטה- אבל יכול להיות לא נעים להתקע באמצע הגשר.. הגשר השלישי נמצא ליד הקמפ היחיד באזור, מתחיל לטפטף, ואנחנו מחליטים להתחיל לחזור כדי לא להתפס בגשם שוטף בנסיעה. השעה כבר 12 וממילא לא תכננו להמשיך מעבר. את הגשר לא נעבור- שלוליות ענק לפניו ואחריו- ראינו, נהנינו, מספיק. מנופפים לשלום לשכנים המטיילים שבדיוק עוברים פה, ומתחילים לחזור.

השכנים. מדבקה מאחור- YOU CAN DRIVE FAST, I CAN DRIVE EVERY WHERE
השכנים. מדבקה מאחור- YOU CAN DRIVE FAST, I CAN DRIVE EVERY WHERE

הגשם הולך בכיוון הפוך, כך שאפשר לנסוע בנחת, רק להזהר לא לדרוס איזה אוכל עשב- זברות, ספרינגבוק, כמובן עוד ג'ירפות.

IMG_3327

עדר פילים עומד לצד הדרך, ואחד מהם מנופף באזניים, מניף חדק, דורך במקום- הוא נראה עצבני למדי. אנחנו מחכים בשקט שירגע ויתרחק קצת- לא פשוט לברוח מפיל כועס בשבילים האלו!

IMG_3315

מכוניות כל הזמן חולפות על פנינו בדרכן פנימה- כנראה מטיילי סוף שבוע, רובם מדרום אפריקה. שביל באזור פתוח יותר- יש כמה מכוניות עומדות. ברגע הראשון חשבנו שמישהו נתקע ואולי צריכים עזרה, אבל מבט נוסף מגלה את פשר העמידה- ליד השביל שתי לביאות יושבות בנחת וצופות בנו.

IMG_3469

דקות ארוכות עוברות עד שהחיות המדהימות האלו מחליטות לקום ולהתרחק לאיטן ומפנות לכולם את הדרך. אנחנו שואלים את עצמינו אם זה בטוח לעצור סתם בצד כדי להכין קפה. אם הן לא רעבות בטח יסתפקו בנהימות אזהרה, אבל אם כן- אין לנו סיכוי מולן. בלי שנרגיש אפילו- זינוק של חתול לצואר וזהו. מפחיד. אולי זה הזמן לגמילה מקפה… אנחנו כבר אחרי 8 שעות נסיעה, יוצאים מהפארק. עוד שעה ונגיע חזרה- עייפים, מטונפים (המכונית בעיקר), אך מרוצים. בחנייה של הקמפ עשרות מכוניות, זה בגלל שהיה ארוע של אופנועים לכל המשפחה וכולם באו לחגוג את סיומו. אז כן יש פה התרחשויות מעניינות! פספסנו. מחר ננוח מהיום המפרך שהיה לנו, נחפש פנצ'רמאכער שיחליף לנו צמיגים כי מצבם עלוב, ננסה לברר על טיסה מעל הדלתא ולקבל אישורים לצאת לקלהארי.

20/3

אחרי יום מנוחה עצל, (אנחנו מתרגלים לקצב הזה בלי בעיה) והיום יש לנו טיסה אחר הצהריים. חיכינו לשותפים כדי להוזיל קצת- משלמים על מטוס שיש בו 6 מקומות, בחברה שבדקנו היו 3 שחיכו גם לשותפים, אז מחיר המטוס מתחלק ונהיה הגיוני יותר..  עד הטיסה נטפל קצת במכונית.

IMG_20160317_124806

פאנצ'ר מאכער אופייני..

שטיפה חיצונית ופנימית, הכל כמובן ידני. אנחנו מרוקנים את הארגז אז אפשר לעשות קצת סדר בערימות שהתהוו אחרי הנסיעה בפארק- הכל קפץ וזז והתהפך, כולל המקרר שתכולתו הפכה לעיסה של עגבניות, חמאה, לחם ומיץ. את המקרר ננקה בעצמינו.. כל הכביסה נאספת מכל הפינות ונשלחת לשכנה, הפחם שהתפזר נזרק ואנחנו מכינים לנו קפה ויושבים בצל לראות סרט עד שהמכונית תנוקה. הכביסה אורכת הרבה יותר זמן- המייבש לא כל כך חזק- ברור לנו שהכביסה שלנו תלויה בין העצים עד שהשמש תייבש אותה כמו הכביסה של כולם בעיר. רק מקווים שאף אחד לא יחליט לקחת משהו, וששום בגד לא יתפס באיזה ענף ויקרע.. אנחנו קופצים לאכול משהו לפני הטיסה. הכביסה תחכה.

IMG_3303

כיכר בעיר
כיכר בעיר

שותפינו הם 3 גרמנים- זוג שיצא לטיול של שנה וחברה שהצטרפה לשבועיים. הטייס נראה כמו ילד וגם מתלוצץ על אופי הטיסה, אבל ברור לנו שזה חלק מההצגה, מקווים שהטיסה לא תהיה קופצנית מדי בגור מטוסים הזה. לטוס בערך באותו מקום שבו טיילנו לפני יומיים יכול להיות מוזר, וזה אכן כך. מהאוויר רואים איך באמת בנויה הדלתא וזה כל כך אחר ממה שראינו מתוך המכונית! יש הרבה יותר שטחים פתוחים משחשבנו, רואים ממש את קווי הנהר ואת האזורים שבהם הוא הופך לביצה.

IMG_20160320_164113

IMG_3491

העיר נראית טוב מלמעלה..
העיר נראית טוב מלמעלה..

גם החיות אחרות. הרבה היפופוטמים, שאתמול הסתתרו לנו. מלמעלה הם נראים כמו החיפושיות החומות שמתרוצצות במטבח שלנו בערב, חמודים ביותר.

IMG_3505

עוד אנחנו רואים- כמה עדרים של בופאלו- אלו עדרים עצומים- כמה מאות בכל אחד, והם רועים בשטחי ענק פתוחים שאתמול נסתרו מעינינו בגלל הצמחיה. הצבעים והמראות מקסימים מלמעלה- איזה כיף שהחלטנו לבזבז על טיסה!

IMG_3485

בכל אופן, אחרי שעה זה כבר מתחיל לשעמם, מזל שנגמר. זוכרים לאסוף את הכביסה ונוסעים לקמפ אחר, יותר קרוב ליציאה מהעיר, וגם חמוד ביותר.

21/3

ממצב שבו היינו לבד כמעט בכל מקום, היוצרות התהפכו. לא רק שסוף השבוע היה מעט יותר עמוס, עכשו חופשת הפסחא. בקלהארי אין מקום לינה. במשרד האחראי הפקידה אומרת לנו שאנשים עושים הזמנות שנה מראש.. אנחנו לא נחכה שנה, נמשיך בנסיעה, נשנה קצת מסלולים. יוצאים לדרך לכיוון RAKOPS, שם נחליט אם להמשיך הלאה או לעצור. העיר מתגלה כעוד עיר עייפה, אפילו סופר אין פה, אבל התכנסות גדולה תחת סככה מושכת את תשומת ליבנו. המון אנשים מסתובבים מסביב, כולם בלבוש חגיגי, הרבה משטרה וגם רכב צבאי עם 3 חיילים עם מקלעים. מסתבר שהנשיא בא לביקור. השוטר לידנו לא מרוצה מהמצלמה- הוא אומר שאסור לצלם את הנשיא. גדי מנסה להסביר שבדמוקרטיה אפשר לצלם מה שרוצים. מאוחר יותר נסכים שיש מקומות שבהם אי אפשר להבין אמירה כזו. אז יש כמה תמונות של הנשיא בתוך ההמון- גדי לא הצליח ללחוץ את ידו לפני שהכניסו אותו למכונית..

IMG_3522

ממשיכים בנסיעה- הכביש ממש טוב, הדרך רצה, גם הקילומטרים. נכנסים לשמורה שמפורסמת בקרנפים שלה- יש פה גם קרנף לבן וגם שחור. זו שמורה צעירה יחסית, יוזמה מקומית, והיא מלאה במקומות לינה כמו השמורות הגדולות בדרום אפריקה. יש לפחות 10 מתחמי קמפינג שבכל אחד כמה מקומות, ולפחות חצי מהם מלאים לגמרי. הלינה יקרה מאד יחסית למקומות דומים, וגם על מפה של השמורה צריך לשלם…

IMG_3589

היום כבר מאוחר מדי- מהשקיעה ועד הזריחה אסור לצאת ממתחם הלינה בגלל שיש גם טורפים בשמורה. מחר נשכים ונצא לראות!

IMG_3581

22/3

שש בבוקר, אור ראשון, האוהל כבר מקופל ואנחנו נוסעים. יש פה בהחלט אוכלוסיית קרנפים מרשימה. יש ביניהם כאלו שלא ברור איך הם מצליחים לסחוב את הקרן שלהם- אורך אין סופי ממש!

IMG_3592

 

IMG_3606

 

 

IMG_3450

יש גם לא מעט קודו- ראינו רק נקבות שהן קצת מצחיקות כי אין להן קרניים, אבל זו חיה יפה ביותר גם ככה. שלוש שעות הספיקו לנו, חוזרים להתארגנות וארוחת בוקר ויוצאים לדרך. היום ניסע מעט כי הדרך לעיר הבירה ארוכה מדי ואין אפשרויות לינה לאורכה, אז נעצור בעיר שלא רחוקה מפה כדי לקצר מרחקים ליום הבא.

IMG_3621

עוברים בדרך עיירה שמתחילה להיות ראויה להגדרה הזו, ועוצרים בקמפ ב PALAPAYE. המתחם ממוקם מאחורי תחנת הרכבת, אבל אין חשש למהומה- תנועת הרכבות דלילה עד חסרה… המקום גדול, מטופח, ראש טוב, אבל די ריק.. אחת העובדות מראה לנו את המקום וכשהיא שומעת שאנחנו מישראל היא שואלת אם אנחנו לא צריכים אישה לבית. לדבריה היא מרוויחה סכום של 1000 פולה (שזה כ 500 שח') על 30 ימי עבודה בחודש. היא אלמנה עם שני בני עשרה, והיתה שמחה שנסדר לה דרכון… אין חופשה שבועית ומאחר והיא נוצרייה זה מאד קשה לה שהיא לא יכולה ללכת לכנסיה ביום ראשון. לא נראה שהיא חושבת שבלי קשר לדת היא צריכה יום חופש בשבוע! קשה לנו להאמין שזה השכר ואלו התנאים,אבל הכל אפשרי. עלובי חיים יש בכל מקום. וחוקי עבודה כנראה רק במקומות מתוקנים- וגם זה לא תמיד עובד. לא נצליח לפתור הכל.

23/3

את היציאה בבוקר מלוות צפירות ארוכות ורבות של הקטר. בתחנה עומדת רכבת חדשה למדי, אבל מסביב- כמו הסיפור של בייגה שוחט שהיה קופץ מהרכבת כי לא היתה תחנה.. אנשים חונים ליד הפסים, מסתובבים בכל מקום- ליד ועל הפסים, רק במקרה לא היו שם גם חמורים ופרות. תמיד צריך לזכור שמה שיש לנו בארץ לא מובן מאליו! חבורת נשים עם סירי פויקה ענקיים ליד הכביש. אנחנו עוצרים לצלם, הן רוצות כסף. גדי מראה את התמונה של הנשיא- שהן מזהות בשנייה, ואומר שהוא לא ביקש כסף… אנחנו קונים תירס- תרומתינו לכלכלה המקומית.

IMG_3577

אנחנו עולים על הכביש הראשי, פחות מ 300 קילומטר ונגיע לעיר הבירה- GABORONE או חבורונה, או גאבס. רק 30 הקילומטרים האחרונים הם עם שני נתיבים לכל כיוון, אבל לאורך כל הדרך רואים שמתקרבים לעיר גדולה. הבניה, הפיתוח, המכוניות והאוטובוסים- הכל משודרג לעומת קודם. גאבס היא באמת עיר. כמו הערים הגדולות של דרום אפריקה, יש פה בניה חדשה ורבה- מרכזי קניות, אזורי תעשיה, יש שכונות עם בתים של אנשים אמידים. לצד כל זה- גם שכונות צפופות בלי כבישים, אנשים שיושבים ליד הכביש עם דוכן קטן או סתם ערימת גרוטאות ומדורה. בשונה מעד עכשו- דוכני אוכל רבים מסודרים, גזלנים, והנה חוזרים גם כל עוזרי החנייה כמו בעיר גדולה..

IMG_3629

IMG_3630

יש פה לשכת תיירות אמיתית, שלא מנסים למכור לתייר אטרקציות אלא באמת מסבירים מה יש ומה האפשרויות בעיר. יש מפה מסודרת (!!), יש הבנה שתייר צריך מידע. יש גם סוכנות ימאהה, אין אופנועים של BMW, ראינו אפילו חנות גדולה של ברנינה! ויש בית קפה חדש אמיתי. הידד!  הצלחנו למצוא מקום בקמפ בקלהארי בצד הדרומי, מחר נסתובב בעיר וביום שישי נצא שוב לטיול שטח עד שבת אחר הצהריים. מקווים שבחרנו ימים טובים- גם חופשת חג, גם סוף שבוע ארוך, אולי לא נהיה לבד עם האריות.. הקמפינג היחיד בעיר סגור לשיפוצים, נאלץ לצאת מהעיר אבל לא רחוק מדי. יש קמפ קטן ונחמד מדרום לעיר, יש טיילים, יש בריכה, הכל טוב!

24/3

הקמפ נמצא ליד שמורת מוקולודי, קטנה וראויה לוויתור. המקלחת והשרותים הכי טובים שהיו עד כה בכל הקמפים שהיינו. רק בשביל זה שווה להיות פה… אנחנו מתפצלים היום. גדי נוסע לעיר לחפש חנויות ציוד לאופנועים. לאה נשארת עם המחשב, הספר והברווזים בבריכה. בצהריים מגיעה משפחה שוויצרית. שתי אחיות, מעט צעירות מאיתנו, שני בעליהן ובת של אחד הזוגות. הבת אחרי טיול של חודש בניו זילנד, ועוד חודש התנדבות בשמורה של צ'יטות בנמיביה. המשפחה הצטרפה אליה לחודש טיול בבוטסואנה. מסתבר שהאחיות נולדו בזמביה ועברו לשוויץ בגיל צעיר- 16/18. עדיין יש להן משפחה גדולה שם, וכמו כל ילידי אפריקה- הלב שלהן שם. הם כבר בסוף הטיול, החוויות דומות לשלנו. אין הרבה תיירים, אין למדינה הרבה להציע, אין מה לראות בעיר.

 

גדי וחברים
גדי וחברים

ארוחת ערב מוקדמת- מחר יוצאים לשמורת KUTSE בחלק הדרומי של הקלהארי! אולי נראה אריות עם רעמה שחורה!

25/3

מכאן ועד הכניסה לשמורה יש שעתיים וחצי נסיעה, כביש טוב בהתחלה, ובהמשך דרך עפר בשלבים מתקדמים לקראת סלילת כביש. תענוג. בכניסה לשמורה נותנים לנו דף מצולם עם מפה של המקום, שזה יותר ממה שמקבלים בדרך כלל, ולדרך. הנסיעה בסדר, שטחי שיחים בצדדים ומדי פעם שטח גדול פתוח ובו אוכלי עשב שכבר נקעה נפשנו מהם, טעינו במיקום של המקום שלנו אבל ככה לפחות עשינו את כל הסיבוב.. זוג יפנים עם ילד עוצרים לשאול אותנו אם ראינו משהו- גם הם משתעממים.. הקמפ מחולק לעשרה מתחמים, כל קבוצה במתחם, אנחנו נחשבים קבוצה אבל כמעט בכל המתחמים יש 3-4 מכוניות, רובם מדרום אפריקה, מצויידים למשעי. כנראה שזו דרך מקובלת לבלות סוף שבוע ארוך בשבילם. כמו שהישראלים נוסעים 'למדבר'. מזג האויר מזכיר לנו את הבית- חם, רוח, יבש. אפילו הירוק פה יותר דומה לשלנו בגוון.. רק 2 הרטביסט שמסתובבים לידנו מזכירים לנו שאנחנו לא בנגב.. השרותים נחמדים- שני מעגלי עץ- אחד עם אסלה על בור עמוק, בשני דלי עם דוש מלמטה. יש שלט גדול עם הוראות שימוש בקמפ, בהתחשב בעובדה שלא מקבלים כלום- מים למקלחת ועצים למדורה צריך להביא- המקום נקי וחמוד. כשהערב יורד- חושך. מזל שהירח מלא ושיש אנשים באזור. יותר נעים לעשות בשר על האש ולשתות יין כשאתה לא לגמרי לבד. ואם יבוא אריה?

26/3

אריה לא בא. גם לא צ'יטה ולא צבוע. רק הרטביסט מלחך עשב בשלווה. אנחנו יוצאים לסיבוב מוקדם בבוקר כדי לנסות 'לצוד' משהו. מעונן, קר, ואין שום חיה מעניינת. כבר הבנו שזה עניין של מזל. אתה עובר בשביל ולא רואה כלום, 10 דקות אחר כך יכול להיות שנמר צד זברה באותו מקום, ואחרי 10 דקות נוספות- שוב כלום. אפשר גם לשוטט כמה ימים ולא להצליח לראות כלום..  בשעת צהריים מאוחרת אנחנו כבר שוב בעיר, מחפשים מקום לאכול ו'נופלים' על מסעדה שיש בחצר שלה שוק איכרים. איזה כיף! בכל זאת יש פה משהו! זה לא השוק בנמל תל אביב, אולי טללים..

27/3

יום ראשון. החלטנו להשאר עוד יום, ואנחנו נחושים בדעתינו לגלות בעיר הזו סימני חיים! קיום מצאנו- אנחנו רוצים גם סיבה לקיום הזה. בגלל שזה סוף שבוע ארוך של חג, חנויות פשוט סגורות אבל בעצת בעל הקמפינג אנחנו נוסעים לארוחת צהריים במשתלה שנמצאת קצת מחוץ לעיר. בדרך לשם אנחנו מגלים מגרש של תחרויות אופנועי שטח. היום יש כמה ילדים ונוער שמתאמנים שם, בעוד 3 שבועות תחרות. במסעדה שבמשתלה מלא. אלו רק ניצוצות אבל יש סיכוי שגילינו סימני חיים בעיר… מחר חוזרים לדרום אפריקה. יש בה עוד הרבה שלא הספקנו, ויש לנו כמה שבועות לטיול. נספיק?

זימבבואה

 

חלק ממעבר הגבול
חלק ממעבר הגבול

3/3

מפלי ויקטוריה, VIC FALLS, הם הגדולים באפריקה באורכם ובכמות המים העוברת בהם למרות שנהר הזמבזי הוא הקטן מבין 5 הנהרות הגדולים של היבשת. בעולם- הם השניים אחרי האיגואסו. הכניסה למפלים לעומת זאת, לא מזכה בשום ניקוד. בחניה הלא גדולה- עשרות דוכנים ומוכרים די עלוקות שמציעים ממעילי גשם (בצדק, מסתבר..) ועד חיות מפוסלות בעץ או אבן בכל הגדלים, וכמובן- כל שאר מיני האומנות המקומית. השומר בשער שבודק את הכרטיסים לא שוכח להציע לנו את מבחר הפעילויות שיש לתיירנים המקומיים להציע- טיסה בדאון או הליקופטר מעל המפלים, שייט בנהר, ביקור בשמורה שמגדלת אריות למטרת החזרה לטבע, טיול פילים. הכל פרטי, המציע עובד רשות הטבע של זימבבואה… שביל שאורכו 1.7 ק'מ מאפשר נקודות הצצה אל המפלים, רסיסי מים מפיגים את החם ששורר פה, ואחרי הנקודה השישית הם הופכים לגשם של ממש.

IMG_2549

IMG_2563

מי שלא הצטייד במעיל מעדיף להתפשט וללכת בבגד ים. אין דרך להמלט מהמים. הרעש מפחיד ממש, מה גם שהשביל לא עומד בשום קריטריון בטיחות כמו שהורגלנו. אין ספק שהמראות מרשימים ביותר, אבל הכי טוב ומתגמל הוא בית הקפה שביציאה. סוף סוף קפה הפוך כמו שצריך!

גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!
גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!

אנחנו יוצאים מזרחה, קריבה היא היעד, אבל יקח כמה ימים להגיע. לא שזה כל כך רחוק- פשוט הדרכים קצת, איך להגדיר, אומללות. הכביש הראשי, 2 דולר עמלה בנקודות אקראיות, שלם יחסית, אבל רק שני נתיבים, הסימנים עליו דהויים עד מחוקים, והשילוט, כשרואים מה יש בו, נראה כאילו צוייר ביד. חלק באמת נכתב ידנית…

שלט בכביש
שלט בכביש
תחנת אוטובוס אחת מני רבות
תחנת אוטובוס אחת מני רבות

קבוצות בתים ליד הכביש- כמו במדינות השכנות אבל הבניה יותר מעניינת, והכל מאד נקי. החלטנו לא להכנס לפארק HWANGE, אבל כן נכנסים לראות את העיר. אחת ההמלצות שקיבלנו נכתבה כ-WENKI, ואכן הג'י פי אס לוקח אותנו ליד העיר למקום שנקרא כך, אבל בזה זה נגמר- לא מופיעה מפה של המקום למרות שיש רחובות ובתים. אנחנו משוטטים המומים- אין ספק שפעם המקום הזה פרח. יש פה בתים מאד גדולים, מאד ישנים ומוזנחים, ורואים בברור שזה היה מקום מקסים. באחד הרחובות בנין גדול שפעם שימש כקולנוע ומועדון- יש עדיין במה, מעט רהיטים, גרם מדרגות עם מעקה עץ- היום יש פה בר למטה ובר בקומה השניה. תופסים אולי 10% מהשטח של הבניין. החלטנו שכנראה זה היה ישוב של לבנים (לא גזענות- פשוט בגלל סגנון הבנייה..) והיום חיים פה שחורים שאין להם תקציב לתחזק את המבנים. איש חביב עוצר אותנו ושואל אם הלכנו לאיבוד. לשאלתינו הוא עונה שפעם גרו פה עובדים של תחנת הכח אבל התחנה נסגרה, (רואים. גם החורבה הזו מרשימה מאד) והאנשים נשארו בלי פרנסה וחיים רק ממה שהמדינה נותנת. הוא גם מנצל את ההזדמנות לנסות לשכנע אותנו שחשוב ללמוד את התנך. בכרטיס ביקור רשום שהוא שיך לקהילת JEHOVA WITNESSES. תמיד נחמדים.. לא קנינו את הסיפור שלו, אבל גם לא הצלחנו למצוא שום מידע אחר על המקום. נישאר בתהייה. כמה קילומטרים אחרי העיר אנחנו עוזבים את הכביש הראשי לטובת נסיעה לאורך אגם קריבה. בכל נקודת עצירה אפשרית יש אנשים שעומדים ומוכרים משהו. תירס טרי או על האש. בוטנים. כסאות עץ. כלי עבודה בעבודת יד (לא לקישוט- לעבודה באמת), ואם מדובר בצומת של שני כבישים- אז כבר יש גם בר או 5, חנות כללית, מתקן פנצ'רים, מספרה, קצביה ועוד כיד הדמיון.

IMG_2598

 

האנשים בדרך כלל חביבים- מנופפים לשלום, שואלים אם הכל בסדר, יודעים אנגלית- רובם ממש טוב, והפלא הגדול- הם יודעים לרוץ! ממש ראינו אנשים ממהרים! הדרך שבחרנו התגלתה כדרך משובשת מאד, הנסיעה איטית עד מסוכנת, מדי פעם חמורים על הכביש, ומשעת סיום בית הספר- המוני ילדים בכל מקום. אנחנו נוסעים למקום ליד האגם ללילה, שוב ההרגשה שפעם זה היה מקום חי ומטופל- עכשו הכל מוזנח- אבל זה לא הזנחה של לא מטופל אלא יותר תחושה שאין איך לתחזק. ברזים שלא עובדים, רשתות קרועות, דברים בלויים ושחוקים. הבסיס טוב וגם היה יפה, אבל כנראה שאין אמצעים לטפל- אולי מחסור בכסף או בחומרים? בכל מקרה- אנחנו האורחים היחידים, וזה מוזר. אמנם זו לא עונת הטיולים, אבל היינו מצפים שתהיה קצת תנועת תיירים, בייחוד כשיש פה תשתיות להמוני מטיילים באזור. ונזהרים מהיפופוטמים.

שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.
שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.

4/3

הדרכים מזרחה וצפונה מאד משובשות. בנוסף לכבישים שבחלקם סלולים ובחלקם לא, יש תמיד התרחשות שמחייבת נסיעה זהירה- פרות, עזים וחמורים, המון ילדים- אפילו ממש קטנים, והמוני אנשים צועדים. מאין ולאן? לא ברור. כמובן- בכל מקום דוכנים קטנים עם משהו למכירה. זה יכול להיות מישהו שעושה עבודות עץ וזה יכול להיות מישהו עם כמה קופסאות עם סוכריות.. נסיעה של 200 קילומטר יכולה לקחת 4-5 שעות. עוד דבר שקצת מכתיב את הקצב זה נקודות ביקורת של המשטרה. הזהירו אותנו שכשעוצרים אותך לביקורת מחפשים תרוץ לקחת כסף. היום עברנו 4 נקודות כאלו (חבית באמצע הכביש, 3 שוטרים עם אלות, ספר ענק לקנסות) אבל בכולן השוטרים היו חייכנים מאד ולא ביקשו כלום. המפות שיש לנו לא ממש נוחות לשימוש- אבל אפילו בתחום הזה הקידמה נשארה מאחור. אי אפשר להשיג מפה אמיתית וטובה. בשלב כלשהו של הנסיעה אנחנו מחליטים לוותר על כבישים ממש קטנים ולהגיע לדרך הראשית גם אם במרחק זה הרבה יותר- מן הסתם זה ייקח אותו זמן. מגיעים לעיר KAROY, העיר יושבת על הציר הראשי בין דרום אפריקה שבדרום לזמביה שבצפון, יש בה כמה תחנות דלק וכמה בנקים, כמו גם חיי מסחר פעילים.

רוצה תירס? בוטנים אולי?
רוצה תירס? בוטנים אולי?

השוק המקומי צפוף ומלא אנשים. הם נראים קודרים עד שאומרים להם שלום, ואז הם הופכים לחייכנים ונעימים. בשוק בין הכלים החקלאיים הקטנים מוכרים גם יצולים לשני שוורים. מאד שימושי.

דוכן סלולר
דוכן סלולר

סיבוב ב'אחוריים' של העיר תורם לנו את התמונה המוצלחת של היום- בדרך כלל הגברים הולכים מקסימום עם מקל ביד או שקית קטנה, והנשים- עם  מבחר יפה על הראש. או ערימת עצים למדורה, או שק קמח, או דלי מים- כל מיני דברים שאם בטעות ייפלו יחסלו את הילד שבדרך כלל קשור להן על הגב. הפעם- זוג לא צעיר, הוא כדרך הגברים, והיא עם משהו קטן על הראש לשם שינוי- גדי מצלם לא מאמין, ובבדיקה אחר כך של התמונה מאמת את המחשבה- אלטרנטור! הישר למרכז החלפים של טויוטה…

שרות חלפים אקספרס
שרות חלפים אקספרס

אנחנו נכנסים לישון בקרוי במקום שגם היה פעם מפואר, היום הגינה מאד מטופחת ויפה, החדרים זועקים את עליבותם- הכל נקי ומסודר אבל פשוט עלוב. ארוחת ערב במקום- לפי כל כללי הטקס במסעדות, אך בברור איש לא השתמש בכל מה שיש פה כבר שנים רבות. יש אפילו מקרר בר גדול. הוא כל כך ישן שלא ברור איך עדיין מתפקד.

5/3

בבוקר אנחנו קמים ומגלים שמישהו רחץ לנו את המכונית בלילה. השומר השתעמם.. מקווים ששני הדולר שהשארנו לו יגיעו ליעדם. היום לפנינו 160 קילומטר. הג'י פי אס אומר 4 שעות. הכביש דוקא במצב מאד טוב, וההתקדמות יפה. הדבר היחיד שמפחיד קצת זה כל המשאיות שבדרך.

IMG_2689

כביש ראשי דרום אפריקה- זמביה

הכביש שנכנס לקריבה קצת פתלתל אבל בהחלט טוב, בניגוד לציפיות אנחנו מגיעים בזמן סביר של שעתיים וחצי. העיר יושבת על אגם גדול שנוצר בעקבות בניית סכר על הזמבזי. הסכר מספק את החשמל לכל האזור הצפוני של זימבבואה ועכשו יש פה חברה סינית שעוסקת בחיזוק והרחבה כדי להגביר את התפוקה. הסכר הוא גם נקודת מעבר מרכזית לזמביה ויש אפשרות לצאת 'מעבר' לגבול כדי לראות יותר. לראשונה אנחנו רואים פה תיירים! לא להתרגש- רק זוג אחד.. בביקורת הגבולות כותבים את כל הפרטים שלנו, משאירים דולר ואת הדרכון, ועוברים לחצי שעה לזמביה. על הסכר- קבוצה של צעירים זמבזים בטיול. הם שייכים לצבא הישועה, וכולם מבקשים להצטלם איתנו. התהפכו היוצרות.. מתחיל לטפטף ואנחנו ממהרים לחזור למכונית. השוטרים במעבר הגבול כל כך רוצים לפטפט עם אנשים שהגיעו מהארץ המבורכת…הם מכירים פרטים מסיפורי התנך, אבל לא ממש מקשרים אותם לדת זו או אחרת- זה קורה בכל פעם שמדברים איתנו על ישראל. במרינה של קריבה אפשר לשכור סירה לטיול באגם וגם לשינה, אבל מזג האויר לא מתאים.. נוסעים למקום ארוח בהמשך האגם. חם ולח, אבל יש וי פי, ויש בריכה קטנה להתרעננות. יש גם קבוצת לבנים שמסתובבת פה- כנראה דרום אפריקאים שעובדים באזור. אסתר שמנהלת את המקום קוראת לנו לפנות ערב- יש זברות בשער! מאוחר יותר היא שוב רצה אלינו- הפעם יש היפופוטמים. קשה לראות כי כבר חושך, אבל מעמיסים אותנו ואת השכנים על טנדר- יוצאים 'לצוד' היפו במצלמות. ראינו קצת, שמענו, הצילום לא משהו.

6/3

בדרך ל MANA POOLS. זוהי שמורה על שפת הזמבזי, פראית לחלוטין, ומומלצת מאד. הדרך על הכביש הראשי די קצרה. עצירה בבניין של רשות הטבע של המדינה כדי לקבל אישור כניסה. שוב סצינה שאופיינית לזימבבואה. בנין גדול ומרשים, גינה יפה, בכניסה- חדר עם שולחן ואדם אחד שנותן לנו למלא את הפרטים שלנו. יש לו מחברת גדולה ממולאת בכתב יד, כל דף הוא אישור עם נייר קופי. מה עושים כשיש הרבה מטיילים? או שאולי פשוט אין? יורדים מהכביש לדרך עפר, בשער בחור מבקש טרמפ. הוא עובד במנה פולס, וכל הדרך הוא מנדב לנו מידע על החיות, הדרך, המקום. נראה לנו שהנהיגה של גדי קצת מפחידה אותו- מדי פעם הוא מצייץ שכדאי לנסוע לאט יותר, אבל גדי מעדיף לעבור את הבורות ושלוליות הענק כמה שיותר מהר. מעולם הוא לא הגיע מהר כל כך לעבודה.. הוא מדריך אותנו למשרד הראשי של השמורה. שם מתברר שאנחנו שוב לבד, שאי אפשר להגיע לנקודות הרחוקות יותר בגלל מצב הבוץ ושהלינה פה יקרה להחריד. שילמנו כמעט 100 דולר על חנייה בקמפ שיש בו רק נקודת מים. זה זול יותר ממקום ממש ליד המים כי העדפנו קרוב למקלחות. בפועל אנחנו 50 מטר מהמים, העשביה מגיעה לברכיים, ויש עשרות קופים על העץ שמשמש כציליה, רק מחכים שנשאיר משהו בשבילם.

IMG_2846

משום מקום מגיע איש עם חרמש קטן ומתחיל לנקות את השטח. הוא מסדר לנו שביל מהמכונית אל ברז המים ואל המקלחות. עבודה של שלוש שעות אבל נראה נפלא בסוף. אנחנו יוצאים לטיול קטן, מנסים בכל זאת לראות קצת מהשמורה הזו, אבל די מהר שוקעים בבוץ.. הנהג לא השכיל לעבור בהילוך הנכון, טעות, ואנחנו תקועים. נסיונות סרק מביאים אותנו להחלטה לחזור למשרד ולבקש חילוץ. זה מסתבר לא כל כך רחוק- נסענו בסיבוב ואנחנו ממש בדרך שבאנו בה אתמול. במשרד מספרים לנו שאין אף נהג באזור, המפתחות של הרכב שבחוץ נסעו עם בעליהן, אבל כולם יחזרו עוד היום, לא נצטרך לישון בשלולית. אין ברירה. חוזרים למכונית להביא את המחשב- לפחות נעביר את הזמן בצפיה בסרט. (בראוו יהל!) אחרי שעתיים או יותר כולם מגיעים- הבוס, הנהגים, השומרים של הפארק שמסתובבים עם רובים כדי להבריח מבריחים שמגיעים, איך לא, מזמביה. הטענה היא שהם באים להרוג פילים בשביל לקחת את השנהב. אחד מהשומרים סוחב על הגב שני שנהבים. אנחנו מניחים שהפיל לא שרד. מקווים שגם לא הציידים. בחור אחד הולך להביא טרקטור- יש להם פה מבחר טרקטורים ומשאיות מסין. חדשים. החילוץ לוקח דקות ספורות, אבל בזה נגמר היום שלנו.

סוף סוף נתקענו בבוץ...
סוף סוף נתקענו בבוץ…

בשש בערב אסור כבר להסתובב מחוץ למחנה, בשש וחצי כבר חושך מוחלט. אנחנו מכינים ארוחת ערב, מקלחת, ודי מהר עולים לאוהל. הקופים אמנם הלכו לישון, אבל עכשו ההיפופוטמים עולים מהנהר, מי יודע איזה עוד חיות מסתובבות פה- חושך מוחלט, קולות לילה מפחידים, והמוני מעופפים שנכנסים לתוך הבגדים. האגדה מספרת על תייר שהלך להתקלח אחרי החושך והותקף על ידי אריה. באוהל- חם אימים. וגם מלא חרקים. עובר עלינו לילה מפרך עם יקיצות רבות, אבל התגמול יגיע בבוקר.

7/3

זריחה במנה פולס
זריחה במנה פולס
שחיית בוקר בזמבזי
שחיית בוקר בזמבזי
תצטרף לקפה?
תצטרף לקפה?

אחת הזריחות היפות ביותר, היפופוטמים משחקים בנהר לרגלינו, פיל עובר ליד העץ, והקופים עדיין לא מנסים לגנוב את הקפה. החלטה משותפת שאין מה להשאר כאן לבד, ואנחנו בשעה מוקדמת מתחילים לצאת מהשמורה. יש כאן שתי מכוניות עם תיירים שגם מחכים לחילוץ. מסתבר שלא כדאי לטייל שלא בעונה הנכונה.. אנחנו בדרכינו להררה הבירה. כשיוצאים מהשמורה עולים שוב על כביש סביר שיביא אותנו ליעדנו. מחסום על הכביש- בודקים שאנחנו לא מבריחים זבובי טסה טסה. המלחמה במלריה דרכים משונות לה…

בלי מלים
בלי מלים

מחסום נוסף של המשטרה. הפעם אכלנו אותה. השוטר מודיע לנו שיש 2 בעיות- המכונית מכוסה בוץ ולכן לא רואים את פסי האור מאחור וגם לא את הפנסים הקדמיים. 25 דולר קנס. הוא מחזיר לנו 10 דולר כשאנחנו מספרים לו שעכשו יצאנו ממנה פולס ובהררה נרחץ את המכונית. קבלה כלשהי? אפילו לא ביקשנו… ככל שמתקרבים להררה הכל נהיה צפוף יותר- תנועת מכוניות, בתי מגורים ומקומות מסחר. בכניסה יש אפילו רמזור! רחמים עליו.

IMG_2901

יש בעיר אכסנית תרמילאים- נוסעים לשם בעיקר כדי לא להיות לבד וכדי לנסות להשיג קצת מידע להמשך. החדר נחמד, המקום נעים, החלטנו שנשאר פה יומיים אז אפשר לעשות כביסה ולתת לבחור פה לנקות את המכונית. חבל רק שמזג האויר קצת סגרירי- לא נוכל להכנס לבריכה שלהם. אנחנו עייפים מדי להסתובב- מזמינים ארוחת ערב במקום, קצת עבודת מחשב במרפסת עד שמגיעים היתושים. מחר נכבוש את הררה!

8/3

החלטנו להעביר את היום בנחת. החבר'ה במשרד נותנים לנו מפה של העיר ומסמנים מקומות שכדאי לבקר בהם.  אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת במקום נחמד ומערבי יחסית, רואים קצת לבנים, שחורים שנראים מכובדים- כנראה שבגלל שהשלטון והמרכז הפוליטי פה יש גם שכבה של אוכלוסיה יותר אמידה ומסודרת. הנתונים במפת התיירות שקיבלנו אומרים שיש בעיר כמליון וחצי תושבים, אחוז אחד צבעוניים, פחות מאחוז לבנים, כל השאר שחורים. סביר שיהיו פה כמה עשרות אלפים שצריכים שרותים ברמה גבוהה, צורכים תרבות ומקומות בילוי, העניין הוא רק למצוא… אכלנו, חצי שעה נסיעה למקום הראשון שאנחנו נוסעים אליו. אתר שנקרא BALANCING ROCKS. אי אפשר להבין מה משמעות המקום- ואם בכלל יש לו משמעות.., מגיעים לאזור שיש בו סלעי ענק כמו שכבר ראינו בנמיביה. זה בכל זאת מרשים! בכניסה לוקחים מאיתנו תשלום מופקע של 10 דולר לאדם, ובפנים- שערורייה. הסלעים, כבודם במקומם מונח, אבל ההזנחה של המקום נוראית. אי אפשר לראות שבילים מרב עשבייה, אשפה זרוקה בכל מקום. ושוב- ריק. 3 יפנים יצאו כשהגענו, לא נראה שמטיילים אחרים היו פה לאחרונה..

בפנים
בפנים

מה שמחוץ לאתר מעניין הרבה יותר- עוד שכונת פחונים כמו בכל מקום, רק שהיא בנויה בין הסלעים העצומים האלה וזה הופך אותה לציורית.

ובחוץ
ובחוץ

חזרה למרכז העיר- עוברים דרך שוק ענק אבל יורד גשם שוטף ואנחנו לא מעיזים להסתובב בכל הבוץ שנוצר ברגל. נעבור שוב מחר? עוצרים לשתות קפה וקצת קניות במרכז שנראה קצת יותר מערבי, סביבנו רואים קצת פנים לבנות אחרי ימים שלא ראינו. הקפה מצויין, עוגה זוועתית, הסופר ליד כמעט כמו אצלינו מבחינת השפע והסידור. חוזרים להרגיש קצת בנח, אבל אליה וקוץ בה. בחזרה למכונית שנמצאת בחניה מסודרת והומת אדם, רואים ששני המנעולים בדלת של הארגז עברו התעללות. חיפוש מהיר מגלה שתיק עם ציוד חילוץ של המכונית נעלם. למזלנו- את דלת הנהג לא הצליחו לפרוץ- אבל המנעול הלך. קצת נפילת מצב רוח שמונעת מאיתנו לצאת לאכול בחוץ הערב, אבל לא ניתן לזה לשבור את רוחנו- מחר יום חדש!

9/3

המכונית מבריקה, יש ערימת בגדים נקיים, אפשר להמשיך. זוג צעיר מהולנד שמטייל כמה חודשים כבר מתקפלים גם הם. אנחנו מחליפים איתם טיפים לנסיעה- הם בדיוק בכיוון ההפוך מאיתנו. אולי עוד נראה אותם בארץ- אם לא יהו בעיות הם מתכננים לעלות צפונה באפריקה וממצריים להגיע לאירופה בחזרה. מאחר וכנראה שאי אפשר דרך הים (?) אולי יגיעו לישראל. מאחר ומראש אנחנו מוותרים על גנים בוטניים ומוזיאונים רציניים, םארקים עם חיות יש בשפע מחוץ לעיר, נשארנו עם מקום אחד לבקר בו בהררה- שוק מקומי שיש בו גם אומנות מקומית, משום מה הוא נקרא 'מברה מוסיקה'. הבחורה במשרד קצת מעקמת את הפרצוף כשאנחנו מבקשים שתראה לנו את המקום על המפה- זה לא בשבילכם, מאד צפוף שם.

mbare
mbare

 

אנחנו מתקרבים לאזור, באמת צפוף… הנסיעה איטית כל כך שאפשר ללכת במקום, אבל אין מקום להשאיר את המכונית, וחוץ מזה- זה באמת לא מקום בשבילנו… אולי אם היינו בלי שום תיק וכמובן- בלי מכונית! קשה לתאר את כמות האנשים, הדוכנים, כי קשה גם לתפוס את זה- מי שזוכר את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב- צריך לדמיין את המקום הכי צפוף בה- ולהתחיל להכפיל אותו בגודל. זה בעצם השוק היומיומי של האוכלוסיה הענקית מהמעמדות הנמוכים- סביר להניח שמעל מליון איש נזקקים לשרותים שיש פה, ובלתי אפשרי לנסות לתאר את המגורים שיש מסביב, את הלכלוך, העזובה וההזנחה. אפילו התמונות לא יעבירו את מלוא הרושם. אם מדברים על מספר חולי האיידס בזימבבואה- אין ספק  בכלל ששמונים אחוז מהם נמצאים בסלמס הזה. בעקבות חווית האתמול ובגלל הדוחק אנחנו עם דלתות נעולות, אבל מדי פעם פותחים חלון, מחליפים מילה עם מישהו- והאנשים שמחים ונחמדים. יוצאים מהררה ברגשות מעורבים, פנינו דרומה. הכביש כנראה טוב מדי, כי השוטר הבא שעוצר אותנו מראה לנו במכשיר שלו שנסענו על כמעט 100 קמ'ש, כשהשלט האחרון הראה שמותר רק 60. מאחר ולא היתה שום סיבה נראית לעין להגבלה הזו, אנחנו חושדים שזה מכוון. בכל אופן- גדי מספר לו שזה לא היום שלנו כי פרצו לנו את המכונית, מראה לו את המנעולים השבורים מאתמול, והקנס יורד מ 20 דולר ל 10. כמובן שלא טרחנו לבקש את הקבלה…

שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!
שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!

בשעת צהריים אנחנו מגיעים ליעדנו- GREAT ZIMBABWE. זהו אתר היסטורי שמור ובו שרידי ארמון ששימש את המלכים המקומיים בין השנים 1200 ועד כמעט 1600. הקמפינג במקום נראה נחמד, אבל למרות שנאמר שיש בו הכל חוץ מוי פי- אין חשמל, ואף ברז- כולל בשרותים ובמקלחות לא פועל. מחליטים לעשות הפסקת צהריים בכניסה לאתר ואחרי הביקור לנסוע לחפש מקום לינה אחר בהמשך הדרך. בשער יש שני אנשים. האחד תפקידו לפתוח את השער ולהראות למבקרים לאן לנסוע, השני- מגיש את ספר הרישום, גובה כסף ונותן קבלה. השוער שואל אותנו מאיפה אנחנו, ומאד שמח לראות מבקרים מהארץ המבורכת. הוא מסביר לי שמי שחי בה חייב להיות מבורך גם הוא והוא שמח לדבר עם אנשים מבורכים. כשאני אומרת לו שלא בהכרח כולם כאלה הוא עונה לי ברצינות רבה שיש אנשים רעים וטובים, הרעים לא יודעים שהם מבורכים והטובים כן. מחשבה נבונה. השני שואל אותו על מה מדובר והוא מסביר לו- הם באים מישראל, זה העם שיצא ממצריים והלך לקדש ברנע. כשאנחנו נפרדים הוא מבקש מספר טלפון שלנו כדי שנוכל לפטפט בווטס אפ. הוא ישמח להיות בקשר עם אנשים מישראל… שילמנו 6 דולר יותר בכניסה כדי שילך איתנו מדריך, ומצמידים לנו את מוניה. בחור שעובד במקום עד תחילת הלימודים באוניברסיטה. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה והוא עומד להתחיל תואר שני. האוניברסיטה נמצאת בהררה כך שהוא עוזב את הבית כדי ללמוד. מסוף בית הספר היסודי הוא בעצם לומד עם מלגות. כנראה בחור מוצלח! הוא לוקח אותנו לסיבוב של שעתיים באתר שהיה הארמון של מלכי שבט השונה. היו 8 כאלו לפי הממצאים הארכיאולוגיים, כל מלך שמת ביתו נהרס והמלך החדש קיבל בית חדש. המתחם מחולק לבית של המלך ואחיותיו (שהיו אחראיות על הטקסים ועל בריאותו של המלך), חלק אחר במתחם שימש למגורי המלכה הבכירה שהיתה גם המורה של ילדי האזור, וחלק נוסף שימש למגורי המלכות האחרות. למלך האחרון בשושלת היו ככל הידוע כמאתיים מלכות!

קישוט בחומת האבן
קישוט בחומת האבן

יש גדר אבן כמעט הרוסה לגמרי שהיתה החומה החיצונית של המתחם, וחומה נוספת שבחלקה עוד קיימת שהיתה הפנימית יותר. בכל מקרה- הגובה הוא של כמה מטרים, הבניה יבשה- כך שיש לה גם רוחב רציני, ובתוך המתחמים השונים יש קירות גדולים נוספים שסימנו חלוקה לאזורי פעילות שונים. מה שמעניין פה זה שאף אחד לא גר בין קירות אבן- בתוך האזורים התחומים היו בנויות בקתות קש כמו שרואים גם היום בכפרים הקטנים. כל בניית האבן הזו נועדה רק להגנה. בין החומות יש היום גם מבנה חדש שבו שוכן המוזיאון. מוניה עובר איתנו בגאווה על כל פרט במוזיאון. כנראה שמעולם לא ראה מוזיאון ראוי לשמו..

חלוקת קמח תירס
חלוקת קמח תירס

הפסקת תמונה בגלל שיש הרבה מלל… לא קשור לסיפור. סתם אזור כפרי בצפון המדינה.

אנחנו שואלים על החינוך בזימבבואה- בכל חור רואים בית ספר יסודי אבל ממש מעט תיכונים. הוא אומר שנבנו הרבה בתי ספר יסודיים כחלק מתכנית רחבה כדי שילדים יוכלו ללמוד כמה שיותר קרוב לבית- שלא יצטרכו ללכת למשל 6 ק'מ פעמיים ביום. (כמה כן? 2 ק'מ?) בית ספר יסודי הוא 7 כיתות, אחר כך חטיבה ותיכון. לטענתו היו צריכים להיבנות גם כאלו יותר- אבל נגמר הכסף. הוא חושב שכשבעים אחוז הולכים לבית ספר- (אנחנו חושבים שיותר לפי מה שרואים ברחובות) וכמחציתם לא ימשיכו ללמוד. או בגלל המרחק הגדול, או בגלל בעיות כספיות, או- אם מדובר בבנות- הן נכנסות להריון ושם נגמר החינוך הפורמלי שלהן. לעומת זאת- כנראה שיש מימון רציני מהעולם הגדול לאוניברסיטאות והיום אין תנאי סף וקבלה ללימודים גבוהים- מי שרוצה יכול ללמוד באוניברסיטה. משונה לנו- אבל אין איך לאמת או להפריך את המידע. השאלות של מוניה נוגעות לישראל- איזה שפה מדברים, מה היום הקדוש, כמה ישראל גדולה. אין לו מושג מה קורה אצלינו ואיך הנצרות משתלבת בסיפור. תחי התמימות. שאלנו מה קרה שהמקום הזה ננטש והוא מספר שבשיא חיו פה כ 25 אלף איש- התברואה, הצמחיה, המים- כבר לא התאימו, אז השונה עברו למקום אחר על נהר הלימפופו. לשאלתנו הוא מסביר את השם- זי= גדול, מבה= בית, בואה= אבן. כשהמחתרת של מוגבה תפסה את השלטון הם החליפו את כל הסממנים של המשטר הישן- והשם רודזיה (על שמו של רודס האנגלי) הוחלף לשם האתר הקדום הזה. סמל המדינה נלקח גם מסמלי העבר של מלכי השונה. אנחנו נפרדים ממוניה בברכת הצלחה, והטפטוף שהפך לגשם שוטף מונע מאיתנו קפה של אחר הצהריים. לא נורא- נגיע לקמפינג ונעשה. רק מה- אין קמפינג. לא שם, לא בעיר הקרובה- רק 2 מלונות מגעילים ואחד יקר להחריד, גם לא בהמשך הדרך, גם לא אחרי החושך, גם לא למרות שיורד גשם בלי הפסקה. 8 בערב, אין ברירה. צריך לעצור. לא רק שאנחנו עייפים (ביחוד הנהג) אלא שהנסיעה בחושך ובגשם לא נעימה. לנהגים המקומיים יש מנהג מצויין- כשהם חולפים על פניך הם מאותתים ימינה- למרכז הכביש. ככה אתה יכול לדעת בברור איפה נמצאת המכונית שבאה מולך גם אם יש לה רק פנס אחד… עוצרים בתחנת דלק ומבקשים רשות לחנות שם עד הבוקר. החנות אמנם נסגרת אבל מתדלק ושומר יש כל הלילה. אין בעיה- 5 דולר והכל מסודר. זו חניית הלילה הזולה ביותר בזמן האחרון, ואנחנו ישנים נהדר. הגשם נמשך כמעט עד הבוקר אבל באוהל שלנו על הגג חמים נעים, ויבש.

10/3

שש בבוקר השכמה. אנחנו רוצים להתקפל לפני שתתחיל תנועה רבה מדי בכביש ואולי מישהו לא יאהב את המאהל שלנו.

שש בבוקר, הולכים לבית הספר
שש בבוקר, הולכים לבית הספר

השמש זרחה לא מזמן, אבל קבוצות של ילדים בתלבושת אחידה כבר עושות את דרכן בין השלוליות. אגב תלבושת- הדבר הזה עושה חסד רב עם כולם. גם במקומות העלובים ביותר, כל הילדים נראים אותו דבר, כמעט תמיד הם מצוחצחים, נקיים ומסודרים- לפחות בתחילת היום… הבנים תמיד עם מכנסיים קצרים, הבנות תמיד בחצאית או שמלה (תלוי בבית הספר), הבגדים נעימים לעין, מגוהצים- זה לא חולצת טריקו- זה בגד אמיתי. בעיר בדרך כלל נעליים סגורות וגרביים עד הברך הן חלק מהתלבושת. בכפרים גם הולכים יחפים או עם נעל אחת. מה שיש. ילדים מברכים אותנו בבוקר טוב, מחייכים, להם לא נראה משונה שישנו כאן. גם הבחורה מהחנות מתיצבת מוקדם לעבודה-מי יודע איפה היא ישנה- היא מצחצחת שיניים בכיור של השרותים של התחנה… בגלל הנסיעה הלילית הארוכה אנחנו ממש קרובים ליעד שלנו. מרחוק כבר מתחילים להריח עיר. רואים מעט בניינים גבוהים (פעם אחרונה שראינו היתה במלונות בסווקופמונד- מרגיש כאילו שנים עברו מאז…) הכביש מתרחב לשני מסלולים, ופתאום- רמזורים! הם עומדים ישר, כולם עובדים, ממש אחרית הימים! אפילו יש שלטי פרסום גדולים, ושלטים ירוקים כאלו- שכתוב עליהם שמות של ערים עם חצים ברורים- כאלה כמו שיש לנו בכבישים שלנו-  ממש עולות לנו דמעות בעיניים מהתרגשות.. BULAWAYO. הגענו חזרה לציביליזציה. כשנחזור לחיים הרגילים נצטרך לזכור תמיד שפעילות תקינה של מערכות היא לא מובנת מאליה, ולהודות על מזלינו ששפר… המקום הראשון שאנחנו עוצרים בו לחפש ארוחת בוקר לא מספק את הסחורה, אבל כן מספק הפתעה- 2 חנויות שבהן הבעלים שעומד מאחורי הדלפק הוא לבן. אחד מהם מספר לנו שרב חייו הוא חי פה- הוא עבר בשלב מסויים לדרום אפריקה, לא אהב את זה, ואחרי 12 שנים חזר לכאן. הביתה. קונים משהו קטן לאכול בסופר- בעייתי קצת כי אם לא רוצים מתוק- אין שום מאכל שלא מכיל בשר. ממשיכים למקום שמצויין בו מקום לינה, אבל יש פה רק משתלה, חנות מזכרות יפה ובית קפה/ מסעדה. חוץ מהמוכרת בחנות- כל מי שמסתובב פה לבן. המלצרית שולחת אותנו למקום של חברים, אבל שם מלא, והבחורה האדיבה במשרד מתקשרת עבורינו לכמה מקומות אחרים, מוצאת לנו מקום במחיר סביר ובסוף גם לוקחת אותנו לשם. דוקא שחורה. עם אנגלית מצוחצחת. אנחנו מתמקמים, נהנים ממקלחת טובה, ויוצאים לעיר לחפש מקום לאכול. מעט הבניינים הגבוהים שראינו הם כנראה כל מה שיש, ומקרוב- נו- נעזוב אותם.

עיר מודרנית אמרנו?
עיר מודרנית אמרנו?

העיר נוסדה בשנת 1905 והרחובות המרכזיים רחבים, הרבה בתים גדולים שהיו פעם מכובדים או מפוארים, חלקם הקטן שמור או משופץ, יש בה משהו נעים- בתחילת דרכה העיר בולאוויו היתה עיר משגשגת, מרכז חברתי, כלכלי, פוליטי. הקרבה לדרום אפריקה לבטח עשתה חלק מהעבודה. היום העיר יותר מנומנמת, השלטון המרכזי עבר צפונה, אבל היא עוקפת את הררה מכל הבחינות! באמצע השיטוט מתחיל גשם זלעפות, שלא מפסיק גם אחרי שגמרנו לאכול. חוזרים לחדר. מחר נחקור את העיר.

11/3

ארוחת בוקר ב'מלון', קצת זמן עבודה על המחשב, ובשעה 11 יוצאים לעיר. הפעם החלטנו כן ללכת למוזיאון- לא טבע והיסטוריה- מאלו יש לנו מספיק. הולכים לגלריה הלאומית! הבניין מרשים ביותר- כנראה נבנה למטרה זו לפני 100 שנים, הגלריה מעניינת. יחד איתנו גם קבוצת תלמידים צעירים- בדיוק קיבלו ארוחת צהריים באחד מחדרי המוזיאון… בחוץ- מבנה של שתי קומות ובו חדרי סטודיו שמושכרים לאמנים. אנחנו עושים סיבוב ארוך ביניהם- יש כמה עם עבודות מרשימות, סגנון מעניין, כולם שמחים לשתף ולספר על עצמם. באחד החדרים- שלושה צעירים ששוכרים ביחד. אחד מהם כבר עובד ומוכר, השניים האחרים רק גמרו ללמוד. יש בעיר בית ספר גבוה לאמנות, לימודים של שנתיים, וכמו אמן בכל מקום אחר בעולם- אחר כך אתה צריך לדעת למכור את עצמך. כולם מדברים אנגלית משובחת (מתחילים ללמוד אנגלית מכתה א'- יש עוד שתי שפות רשמיות של שני השבטים הגדולים). הם שייכים לגמרי לעולם המודרני- אם זה שימוש בטכנולוגיה, הבנה שצריך לנסות לעבוד עם אירופה, אחרי כל מה שראינו בזימבבואה, זה מרענן.  בחנות המוזיאון יש חנות מעניינת עם עבודות אומנות מקומית מרשימות, בינהן סלים קלועים יפהפיים. האחראית אומרת שזה שאריות מתערוכה מלפני שנה והיא נורא מצטערת, אבל היא לא יודעת איפה עושים אותם. אחרי שהיא מגלה שאנחנו מישראל- לוחצת את ידינו בהתלהבות גדולה, ועושה כמה טלפונים שנותנים כיוון. היא שולחת אותנו לבית הפר לאומנות לא רחוק ממרכז העיר. צריך להיות באמת חדור מוטיבציה כדי ללמוד פה. הכל כל כך עלוב ודל- ממש מעורר רחמים. אבל בעצם אולי זה מה שמוציא אמנים טובים… יש 4 מחלקות פה- ציור, קרמיקה, קליעה, אריגה. מחלקת הקליעה מורכבת מקבוצת נשים מבוגרות ובחור ובחורה צעירים. אנחנו מציגים את עצמנו, והם בינתיים קוראים למנהלת. זו לוקחת אותנו למשרד ופותחת בהרצאה ארוכה על מה שקורה פה. הקולעות הן נשים שחלקן לא עם נסיון, הן לומדות פה כדי שיוכלו לעבוד וליצור גם בבית, וכשיש הזמנות מביאים להן חומר ואחר כך אוספים את העבודות. במחלקת האריגה אישה מבוגרת מלמדת צעירים את כל התהליך של טוויה ואריגה על נולים גדולים. גם כאן העבודות מקסימות. בקיצור- ביקור עצוב ומשמח כאחד. כל הזמן גשם, הולכים שוב לקפה של אתמול, מקבלים המלצה למסעדה, וחוזרים לחדר- הערב נצא למסעדה אמיתית. ארוחת שישי. חבל שפנסי הרחוב היפים לא פועלים. היה יכול לעזור קצת אור. טוב. יש כמה נקודות להבהרה. מאחר וברור לנו שבעיר של כמעט מליון תושבים- (יש גם טענה שרק 400 אלף- לא משנה לטובת ההגיגים.) בשונה מהררה- 2 אחוז לבנים- יש שכבה, גם אם מצומצמת, אפילו מאד, של אנשים שצורכים תרבות, צורכים אוכל טוב, צורכים ביגוד איכותי. (לא רק לבנים כמובן!) אז איפה כל זה??? הרי אם לא היתה קבוצה של גברים לבנים, בערך בגילנו, כנראה במצב כלכלי טוב, ממליצה לנו לבא למסעדה הזו, היינו ממשיכים לחפש, לא? אנחנו היום נזכרים איך נראתה רשת אל גאוצ'ו בתחילת דרכה ורואים איזה דרך ארוכה עשינו בשלושים שנים האחרונות. בכלל, ובפרט מסעדות בישראל. כאן קיבלנו המלצה לאותה מסעדה של אז. העיצוב, האור, הרהיטים, גישת העבודה. אז נהיינו שחצנים? עדינים מדי? אבל הרי האמידים יותר שגרים כאן יוצאים לעולם הרחב גם הם- איך זה שאין למידה? (תכל'ס- דרום אפריקה גם לא מבריקה בתחומים האלו…) לא יתכן שהם קונים בגדים בחנויות שאנחנו רואים פה ברחוב- אז איפה החנויות שהם כן קונים בהן? איך זה שלא רואים פרסום של שוק איכרים, של הופעה, של קונצרט? מליון איש! גם אם ניקח לא את העשירון העליון, אלא אפילו אלפיון עליון- יש פה כח קנייה וצרכנות! איפה הם? בגלריה היה פרסום על יריד קיץ מחר. נבדוק את הענין לעומק. האוכל היה טעים.

12/3

היה ברור שאם היריד נפתח בשמונה בבוקר אין טעם להגיע לפני 11- עד שכל המציגים יגיעו ויתארגנו ייקח זמן. זה לא מרכז הירידים- זה משהו הרבה יותר עממי ואנחנו רוצים לבא כשכולם כבר שם. עושים לנו בוקר עצל, עוד עבודה על המחשב, שיטוט ברחבי האינטרנט, עוד קפה. מגיעים לקראת 12. לא יותר מעשרים דוכנים- 2 של אוכל, כמה של קוסמטיקה, אחד עם כלי פלסטיק ושניים עם שמיכות וכלי אוכל, היתר- בגדים, תכשיטים, תיקים. הקצבנו לעניין חצי שעה במקום שעתיים שהיינו נותנים ליריד כזה בארץ, יצאנו אחרי 7 דקות. כולל המבורגר לרעב. על מה דיברנו אתמול? שיטוט ברחוב מכניס אותנו לחנות אופנה, בעלת המקום נראית ומדברת על רמה. היא מספרת די בכאב על כל אלו שיכולים ועוזבים לטובת מדינות אחרות בעולם. הקושי לדבריה כלכלי, אבל אם היא אומרת שלפחות חיים בשלום ובשקט- היא בטח מתכוונת למה שהרבה מרמזים פה- מחכים שהרודן הזקן ילך לעולמו ומקווים שיהיה יותר טוב אחריו. שוב גשם. נוסעים לחפש דברים שעוד לא ראינו.

IMG_2598

שוב תוהים איפה מבלים האנשים כמונו בסוף שבוע בעיר הזו.לא יתכן שיש רק בית קפה אחד, וגם הוא- חמוד- אבל מיושן לחלוטין. הג'י פי אס מגלה לנו שיש פה סניף של סופר שכבר ראינו בעבר- דומה בתפיסה לטיב טעם- רואים שם את בעלי האמצעים. אנחנו מתמלאים תקווה שנמצא שם גם בית קפה. זהו. כנראה מצאנו לאן מתנקזת האוכלוסיה שיש לה. ליד הסופר- מסעדה די אמיתית, עם אוכל שנראה טוב, ספא בקומה השנייה, ועוד חנויות שלא הסתובבנו לראות מה הן בגלל הגשם. מדהים איך כולם מסתובבים פה- אם זה שמלות קלילות וסנדלים עדינים (או כפכפים) ואם זה חליפות ונעליים חצאיות (או גם בגדי ספורט), גשם שוטף, אנשים או עומדים ומחכים שיחלוף או פשוט מדשדשים במים כאילו הם לא נרטבים. כמעט ואין מטריות, וכולם שווי נפש לחלוטין- אלא אם נופלת טיפת גשם לעין ואז ממצמצים קצת.. מזלם של כל המסכנים והעניים כאן שגשם יורד בקיץ…

ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.
ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.

13/3

היום ניפרד מבולאויו. לפני שעוזבים אנחנו חייבים לעצמנו בדיקה נוספת. נוסעים למקום שהיינו בו אתמול כדי לראות איך מבלים פה את יום ראשון, מסתבר שליד הסופר והמסעדה יש עוד בית קפה נחמד שבו נשתה את הקפה שלנו ונעבוד קצת על ניירת שאנחנו חייבים לאביתר ואביגל. מסביב- מרכז 'שכונתי' אמיתי. חנויות- ציוד משרדי, כלים, בגדים- הכל אמיתי! כמו אצלינו לפני עשרים שנה, אבל לפחות הכיוון מוכר… על לוח המודעות רואים גם את מה שהיה חסר לנו- הזמנה לחוג יוגה, רסיטל בגלריה, וממולינו- ילדים יוצאים מחוג קרטה. ממש חיים נורמלים. אפשר להמשיך בשקט. הגבול די קרוב, לפני שנעזוב בצער את זימבבואה אנחנו עוברים בשמורה בדרך. פארק מטובו, או מטופוס (השילוט מאד מבלבל וכך גם הסימון במפות. ייתכן שזה אזור אחד שמכיל אזור אחר..) הוא אזור יפהפה, ירוק, וכמובן- ריק. הכביש מוביל גם לקברו של רוד'ס, ששלט בדרום אפריקה הרחבה לקראת סוף המאה ה-19, ובחר את מקום קבורתו פה. לצידו- קבר נוסף של השליט שהחליף אותו ואנדרטה גדולה לגיבורים שנפלו באזור במלחמה עם השבט השחור שחי פה. סיום נאות לסיבוב הקצר מדי שלנו במדינה הזו. יש עוד הרבה מה לראות- נצטרך לבא שוב בעונה היבשה, ויש גם הרבה מה ללמוד על מה שקורה /קרה פה.  אבל אנחנו כבר בדרכנו למעבר הגבול- בצד הזה הכל הולך די חלק- הם לא תמיד ברורים במה שרוצים ממך, אבל חצי שעה ואנחנו בחוץ. עכשו מגיעים לחלק המסובך יותר- הכניסה לבוטסואנה. קודם כל הניירת, שאחרי שבודקים את הדרכונים צריך גם לרשום במחברת גדולה את כל הפרטים. אחר כך- הרכב שצריך רישום משלו, ובסוף- התשלום. לא גבוה, אבל במטבע מקומי בלבד. צריך ללכת להחליף כסף. אחר כך- ביקורת חקלאית. מרססים את הגלגלים, זורקים פירות (למדנו מהנסיון והמקרר שלנו כמעט ריק..), ולסיום- טובלים את הנעליים, גם אלו שבמכונית ועוברים עם המכונית בבריכת חומר ריסוס. כמו פעם בכניסה לקיבוצים.. אנחנו בפנים. הכביש מצויין, יש שילוט אמיתי, הכל נראה מתקדם מאד. דרכנו מערבה, למגדיגדי, אחד הפארקים הגדולים. אחר הצהריים נכנסים לקמפ- מרגישים כאילו אנחנו שוב בדרום אפריקה- הכל נקי, מסודר, נעים לעין, ובעיקר- יש עוד אורחים! ארוחת ערב במסעדה המקומית, ושוב לאוהל שלנו- עם שכנים!!