בפרק הקודם היינו בדרכנו למקסיקו. כבר יומיים שאנחנו בתיאומים עם אונור ואייפר- הזוג שפגשנו באלסקה- לעבור ביחד את הגבול. אולי את כל הבחה אפילו.

בשעה 11 בבוקר הם כבר מחכים לנו, וחצי שעה מאוחר יותר מתחיל סיבוב נוסח העולם השלישי. מחנים את הכלים. הולכים לפקיד ומקבלים טפסים למילוי. הוא שם חותמת ושולח אותנו לשלם. משלמים, חותמת, חוזרים לפקיד. עוד חותמת, בחזרה ל'בנק'. עכשו צריך לשלם על הכנסת אופנוע. את רב הכסף- כ 400$- נקבל בחזרה כשנצא ממקסיקו. יחסית עבר במהירות. יוצאים לעיר, קפה ותכנון מהיר של מסלול לעיר ENCENADA,  מאה קמ' דרומה. על טיחואנה, שאומרים שהיא כמו עזה- דילגנו כי שם המעבר מאד עמוס, אבל לא לדאוג- נקבל את רמאללה…

 

הדרך עוברת בין גפנים ויקבים, יש מקומות מדהימים שנראים חדשים למדי- חלקם אפילו לא גמורים. מרגישים שעברנו את הגבול- יש צבע ברחובות, מוזיקה בקולי קולות, הרכבים, השפה, הריחות. אנחנו נכנסים למלון שבו ידידינו הזמינו מקום- זול יחסית לארה'ב, אבל הכי יקר שנשלם בזמן הקרוב! ארוחת ערב- טאקוס ובירה. 4 אנשים-  25 דולר. ברוכים הבאים! אוכל רחוב טעים וזול מעתה ואילך!

אנחנו מסמנים נקודות על המפה- בערך שבוע עם עצירות במקומות המעניינים יותר. אiנור ואייפר מחליטים  להשאר עוד יום, אנחנו מתחילים להדרים. נחנו מספיק בשבוע האחרון. נוסעים על כביש מספר 1 שעובר לכל אורך הבחה. מקסיקו בהחלט שונה מכל מה שעברנו עד עכשו. לאורך הכביש עיירות, גדולות וקטנות, עמוסות בבתי מסחר מכל הסוגים והמון דוכני אוכל. ליד הכביש אין מדרכות- ממנו והלאה אדמה חשופה עד הבניינים, נהגים פותחים דרך מקבילה ליד הכביש…

דרך היין המרכזית קטנה יותר מזו הצפונית, המון כרמים וכמה יקבים גדולים. כמו אתמול, גם אלו שאנחנו רואים היום נראים חדשים, חלקם בתהליכי בנייה. נכנסנו לאחד מהם, בקבוק יין משובח עלה לנו 7 דולר, בחוץ יש חצר מוצלת ונעימה בה אנחנו נחים שעה, שותים קצת, מפטפטים עם זוג אמריקאים שמטיילים פה עם אורחת מפינלנד.

הרבה מקומות ארוח בנויים לקהל אמריקאי, וכמעט כולם מדברים אנגלית. הבחה היא אזור מפלט קרוב, נח וזול למי שגר בדרום ארה'ב, והיום כשאנחנו מגיעים למלון מסתבר שכל האורחים פה הם אמריקאים שבאים לכמה ימי דיג.

מצחיק שרק כשנכנסנו למתחם גדי נזכר שהיה במקום הזה בטיול לפני 15 שנים… נצטרך לבדוק את המשך הדרך כי כבר כמה ימים שמשתולל הוריקן באזור, והבוקר כל הכבישים המרכזיים שמובילים ללה-פס נהרסו כליל. יש סיכוי שתוך יומיים יהיה אפשר לעבור.

יומנו השלישי במקסיקו. בדרך האחת והיחידה דרומה ללה-פאס, ממנה יוצאת המעבורת ליבשת, אנחנו עוצרים בתחנת מידע ורואים תמונות של ההוריקן שפגע בפנינסולה- חצי האי בחה קליפורניה. הפגיעה המרכזית היא בין SANTA ROSALIA ו LA-PAZ. הכבישים נשטפו ואין מעבר, אבל כולם אופטימים. נעשו הכנות מוקדמות, יש רק 2 נעדרים ויחסית מעט נזקים. מקווים שהדרך תהיה ראויה למעבר כי אחרת נצטרך לעבור במעבורת בחצי הדרך. בכל מקרה זה עדיף על האופציה של לחזור צפונה ולרדת דרך היבשת- האזור שם לא כל כך סימפטי כנראה…

הכביש עוזב את החוף המערבי ונכנס פנימה, מטפסים קצת בגובה והנוף מתחיל להיות מדברי יותר. שדות קקטוסים אינסופיים, כל מיני סוגים בגודל עצום- זה מה שעולה בדמיון כשאומרים בחה- קליפורניה! מזג האויר ממש נעים- חם, אבל לא בלתי נסבל. אנחנו נכנסים לאזור שנקרא VALLE DE LOS CIRIOS הכל מסביב גבעות עם קקטוסים ובולדרים- מדהים.

אחר הצהריים עוצרים במסעדה מהסוג המקומי- מבנה עם רצפת חול שנראה שמשמש את המשפחה גם למגורים. תחנת הדלק היא טנדר עם מיכלי בנזין, והמכולת מוארת עם תאורת לד. כפר נידח. SAN ANTONIO DE LAS MINAS. ככל שהמקום יותר עלוב כך השם יותר מפוצץ.. יש מלון אחד שלא מתחשק לנו להכנס אליו- (דוקא נראה בסדר) והבחור במסעדה אומר שאנחנו יכולים לישון מאחור- יש שטח נקי ומסודר. עד שתגיע שעת השינה אנחנו יושבים שם, אינטרנט בתשלום- לא משובח, אוכל טעים, שתיה קרה. הכל טוב. את האוהל שלנו אנחנו מקימים בעיגול גדול שקקטוסים סביבו, ליתר ביטחון מוציאים מהאופנוע את הספריי נגד דובים- נראה שיש פה אנשים טובים אבל מי יודע. בבוקר נתעורר לגלות עד כמה המקום הזה יפה- אחלה קמפינג יכלו לעשות פה!

ממשיכים בדרך ששוב פונה לכיוון הים, קצת פחות צמחיה- קצת יותר חול. הקטע האחרון משעמם מדי- חבל שאי אפשר פשוט לדלג על חלקים כאלה.. לקראת ערב נגיע ל GUERRERO NEGRO. אויר קריר, רוח של ים, אנחנו מתמקמים במלון ואומרים שלום לבחור שדרכינו הצטלבו איתו לפחות שלוש פעמים היום. מרטין הוא מהנדס מהולנד שיצא לשנה וחצי של טיול- הביא איתו וולקסווגן ישנה של מטיילים לניו יורק, דרך קנדה לאלסקה, ומשם דרומה. מזמינים אותו להצטרף לארוחת ערב- גם אייפר ואונור יגיעו היום. אנחנו יוצאים לשיטוט בעיר עד שהכביסה תהיה מוכנה.

הרחוב הראשי הוא כביש, כמעט כל הרחובות האחרים- אדמה. רב המבנים ישנים אבל יש פה ושם מבנה חדש יותר- צבעוני יותר. המון דוכני אוכל, המון חנויות עם מבחר משתנה. בחנות הבגדים מוכרים גם כרטיסי סים, בבית המרקחת אפשר לקנות גם נעליים, ובקפה יש על המדפים גם חומרי ניקוי. האנשים כולם חייכנים ואדיבים, ואלה שמתעניינים מאיפה אנחנו לא ממש מבינים איך הגענו אליהם. ארוחת הערב במלון עוברת בנעימים- הרבה סיפורי נסיעות, כוונות ותכניות לעתיד. בבוקר אנחנו יוצאים לחפש את מכרה המלח. אי אפשר להכנס עם אופנועים, צריך לקחת מדריך עם רכב.

ארבעתנו (מרטין הקדים והמשיך בנסיעה) נוסעים עם המדריך לסיבוב של כשעתיים- 1000 איש מהעיירה הזו עובדים במקום- עיקר הפרנסה פה. 3 משמרות של 6 שעות, קוצרים, מעמיסים, קוצרים, מעמיסים… יש בריכות של מי ים שמתאדים במשך כשנתיים, וכשהמלח מתאים- עובר טרקטור עם מפלסת ועושה שורות ממש כמו בשדות, ואז כלי אחר עובר ואוסף את המלח, 'יורק' אותו לעגלות שמכילות 120 טון, וטרקטור אחר לוקח כל 3 עגלות כאלה לשטיפה והעמסה לאוניות. כשרואים את שיטת העבודה אפשר להבין למה התהליך נקרא 'קציר מלח'. למדינה יש 51% בעלות, השאר- חברת מיצובישי. באתר אחר מעמיסים אניות גדולות יותר שמפליגות ליפן- הקטנות מפליגות מפה לארה'ב, קנדה, דרום אמריקה. באתר הזה גם בונים את הכלים שצריכים לעבודה, מייצרים חשמל לעצמם, ממש מדינה קטנה..

צהריים ואנחנו יוצאים לדרך- יש 210 קמ' עד סנטה רוסליה, ולפי מצב הכביש שם נחליט אם ממשיכים דרומה או עוברים עם המעבורת. אנחנו מובילים- גדי קצת מודאג מהקצב של אונור ביום הראשון. עצירה ראשונה אחרי 70 קמ' לארוחת צהריים- עוד עיירה, אותו סגנון, טאקוס טעימים, שתיה קרה, שיחה קצרה עם זוג צרפתים שרוכבים על אופניים כפולים מאלסקה. נגמר להם הכסף- יגיעו רק עד מקסיקו סיטי ויחזרו הביתה. הם נראים מותשים, אבל אולי זה רק בגלל החם היום.. עוד 70 קמ' ואנחנו בתחנה הבאה- SAN IGNASIO

נווה מדבר אמיתי- המוני דקלים, גם תמרים וגם אחרים, מבנה גדול ויפה, רחבה גדולה ומוצלת. תענוג. רואים קצת עקבות סופה, כמה עמודי חשמל נפלו, עצים קרסו, שטחים מוצפים מיים, אבל לא נזק נוראי.

זוג שמכבד אותנו בתמרים מקומיים מספרים שפגשו אנשים שבאו מדרום ואומרים שהדרך פתוחה. הם גם נוסעים דרומה- גרים במונטריאול, יצאו לסיבוב עד פוארטו ריקו וחזרה. שתי נשים שמנסות לשכנע אותנו לקחת חומר הסברה על הכנסיה לא מצליחות לנחש מאיפה אנחנו- גדי תמיד אומר ארץ הקודש, אבל רק אחרי שהוא אומר- בית לחם, ירושלים, אחת מהן אומרת- זה נורא רחוק! אנחנו נוטפים זיעה עם החליפות שלנו, מקווים שיהיה קריר יותר כשנגיע שוב לים- רק עוד 70 קמ'! הרוח חמה, השמש דופקת, והדרך לא ממש מעניינת, עד שמתחילות הירידות.

לא רק יפה- אלא גם מסוכן. באחד הסיבובים תקועה משאית וסביבה מכוניות ואנשים מתרוצצים. מבט מקרוב מגלה שהמשאית חולצה מתוך הואדי, הקבינה שרופה, ולמטה- כמו נמלים- אנשים אוספים דברים. מסתבר שכבר יומיים מאז שהמשאית התדרדרה, לנהג שלום, וכל תושבי האזור עטים על התכולה- פחיות מיץ.

עוד כמה סיבובים וכבר רואים את הים- כל כך כחול, יפה ומבטיח! אבל תקוותינו להקלה בחם מתבדה. SANTA ROSALIA חמה, ולשם שינוי- גם מסריחה. יש פה נזקים מההוריקן- בעיקר נזקי מים. הכבישים ברובם כבר פונו מבוץ כבד, אבל עדיין זורמים מים ברחובות וכנראה שגם מערכת הביוב ניזוקה קצת.. אנחנו בכל זאת מלאי הערכה למקסיקנים- העיר מלאה ברכבי פינוי, משאבות, טרקטורים וציוד- עובדים במרץ כדי להחזיר את הכל לקדמותו. לא שהמקום היה מפואר לפני כן, אבל לפחות הכל עובד! מהמלון שלנו לארוחת הערב אנחנו מדלגים בין השלוליות. הכל נסבל, אבל החם והלחות איומים. גדי אומר שזה מה שהוא הבטיח, והוא תמיד מקיים הבטחות. לפחות בחדר יש מזגן- מאוורר לא היה מועיל היום!

אין ספק שהעיר הזו נחמדה. פשוט פגשנו אותה ביום לא טוב! יש פה רחוב ראשי עם בתים קטנים צבעוניים, ככרות עם עצים וספסלים, מוזיאון מכרות שנראה מעניין (פספסנו- סגור ביום ראשון), וכנסיה ממולצת לביקור. אחרי ארוחת בוקר במרכז אנחנו מפלסים את דרכנו אליה, ומגיעים בזמן לסוף המיסה. הכומר מדבר ברמקול, בצד יש שני נגנים ושתי נשים- כולם שרים כשהכומר מתעסק בדברים הטקסיים- הקהל עכשו עומד כולו. לא צפוף, אבל המאווררים המיושנים לא מספיקים..

אחרי שכולם מתייצבים בתור ללחם הקודש וחוזרים למקומם, הכומר מסיים בבקשה לעשות שלום ואחדות עם השכנים שלנו, ופתאום כולם מתחילים ללחוץ ידיים או לנשק את אלו שלידם. אשה אחת תופסת אומץ ומסתובבת אלינו, ומיד מתחילים להגיע עוד ועוד שבאים ללחוץ יד לאורחים. הם לא יודעים כמובן, אבל אותי זה מאד משעשע- זוג יהודים, זוג מוסלמים, וכל הנוצרים המאמינים שמברכים… ההוריקן שעבר פה היה כנראה חלש- דרגה 1- והרוח עשתה נזק קטן יחסית. הבעיה העיקרית היא המים והסחף מהגבעות מסביב. טרקטורים מפנים בוץ מהרחובות, לפעמים בגובה של 20 סמ'. המסעדה שאכלנו בה היתה עם 10 סמ' מי גשם.

בהמשך הדרך נגלה שהכבישים די בסדר- קצת שוליים שהתמוטטו, פה ושם בורות, אבל במקומות הנמוכים היו הצפות של בוץ ואבנים וזה מה שגרם לסגירת הכביש לתנועה. חששנו שהדרך תתארך מאד אבל המצב לא נורא. מה שכן נורא- החם… כמעט 40 מעלות, כולנו פשוט נוזלים בתוך החליפות שלנו..

 

עוד כמה סיבובים ומרחוק רואים ים. המליצו לנו לעצור להתרעננות באחד החופים. איזו המלצת זהב! החוף חולי ונקי, האוקינוס מזמין, קרלוס מביא לנו בירה קרה, גן עדן. כולנו ממהרים לעבור לבגדי ים ולהשטף- תענוג צרוף.

כמה שעות של רביצה, ים, אוכל, ופטפוט עם המלצר קרלוס שלשם שינוי יש לו ידע כללי עצום, ואנחנו יוצאים לכוון LORETO.

קצת פחות חם, מגיעים לקראת ערב. מחפשים מלון. קלרה היא ילדה בת 10 בערך, מסתובבת ליד המלון שאנחנו בודקים עם שני אחיה הקטנים- כנראה גרים ממול. הם מטונפים ברמה, ביחוד הקטן- פבלו- שמסרב להצטלם עם גדי, אפילו לא על האופנוע… הם מאד מתעניינים- איך נוסעים שני אנשים ביחד, מאיפה באנו, איך שותים מים מהשקית שבמעיל, למה אנחנו צריכים לישון במלון. אולי יש להם עתיד.. אבל הם מספרים ברצינות רבה שאת האופניים קיבלו ממלאך… גדי מנסה לעשות סיבוב אבל האופניים קצת קטנות עליו!

לורטו יותר עירונית מכל מה שעברנו עד עכשו. אפילו סופר יש פה. סוף סוף אפשר לקנות יוגורט ופירות לארוחת בוקר! המלון שלנו נחמד מאד, ממש במרכז העיר. מהמרפסת בקומה השניה אנחנו רואים את המכונית של מרטין. בירור אינטרנטי קצר- הוא בדרך ללה-פס..  אנחנו יוצאים לטייל- הכנסיה הראשונה שנבנתה בכל הבחה בשנת 1697 על ידי הישועים, וממנה יצאו כל המסיונים שרואים בדרך. (הספרדים שהגיעו אחר כך גרשו את הישועים..)

הטיילת היפה, רחובות מרוצפים ושמורים. בהמשך נראה שלט שמסביר הכל- בזכות הכנסיה הראשונה אונסקו תרמו כסף לשימור המרכז הישן. יפה פה. ממשיכים דרומה- אין דברים מעניינים עד לה-פס, נתאמץ ונגיע עוד היום.

360 קמ' עם הפסקות קצרות אבל הרבה זמן כי הכבישים בעבודות. אין קשר להוריקן- פשוט מרחיבים ומשפרים כבישים וגשרים. אנחנו מלאי הערכה- הם עובדים בקצב, מאד מסודר, הרבה כלים, רק בענייני בטיחות יש להם מה ללמוד… לקראת ערב אנחנו כבר בעיר. זו עיר גדולה מאד עם אזורים מודרנים ומערביים לגמרי, אבל אין לה הרבה מה להציע- מסעדות, בתי קפה, ברים. הטיילת- עם מסעדות, בתי קפה וברים. בעיקר עוברים פה בדרך לאתרי תיירות באזור. בעל המלון לוקח אותנו למסעדה שהוא אוכל בה- הוא מבין שאין לנו כח לעוד נסיעה היום… הוא מספר שהיתה הרבה רוח אבל מעט מאד מים ולכן אין הרבה נזק בעיר. היו אזורים שהיו מנותקים יומיים מחשמל אבל לא כל העיר. עיקר הנזק לדבריו דוקא בצפון המדינה כי ההוריקן עבר בבחה, ומעל הים צבר עוד כח ואז פגע שוב ביבשת. מזל שחלפנו בדרכים מנוגדות ומקבילות!

בבוקר אנחנו נכנסים לעיר. למשרד של המעבורת. אין שם אדם אחד שיש לו את כל המידע לגבי הנסיעה! הפקידה הראשונה אומרת שאין פרי ללוס מוצ'יס עד אוקטובר, רק למזטלן. השניה אומרת שיש, אבל רק למטען- מכונית עם נהג אחד בלבד. אדם בתור אומר לנו שיש, אבל לא מעלים נשים וילדים. חזרה לפקידה הראשונה- מזטלן רק ביום ראשון. השניה- כן, מזטלן לא תהיה מעבורת עד ה 15 לחודש. (אנחנו ב 13, כן?). גדי מבקש לדבר עם אחראי. מסביר שאנחנו רק צריכים לעבור- אופנוע עם שני אנשים. הולכים לברר. יש אישור מיוחד למחר בצהריים! קונים כרטיס ויוצאים מהר לפני שמישהו יזכר אולי שלא לוקחים נשים. אף אחד לא יודע להגיד אם יש אוכל על המעבורת, אם אפשר להצטייד מראש בנמל, כאילו הם לא עובדים בחברה הזו..  יש לנו פחות מ 24 שעות, נוסעים לעיירה קרובה תיירותית. כולם מהללים את יופיו של האזור הדרומי של הבחה, אונור ואייפר מחליטים להדרים עד הסוף כי יש להם יומיים למעבר, ואנחנו נפרדים. נפגש שוב בפנמה למעבר אל דרום אמריקה. היום הוא יום הנישואים ה 34 שלנו, אנחנו מתפנקים במלון קצת יותר טוב ממה שאנחנו מרשים לעצמנו בדרך כלל, מתרחצים בבריכה, אוכלים ארוחת ערב במסעדה אמיתית. העיירה כמו עיירת רפאים- התיירים חזרו הביתה ברובם, אבל בהחלט נחמד מאד פה.

הבוקר יש נסיעה של שעה וחצי למעבורת. שעת היציאה 14:30, אנחנו רוצים להגיע ב 12 ליתר בטחון. עוקפים את לה פס- הכבישים שם עמוסים, ובנוסף המון רמזורים וצמתים שיש בהם שלט עצור. זה היה בסדר אם היינו בעונה אחרת, אבל חליפות הנסיעה שלנו גם ככה כבר דביקות ומטונפות, וחם!!! החופים באמת יפים- אלו שריקים וגם המתוירים.

 

נסיעה חלקה, מגיעים בזמן, תור אינסופי של משאיות, אבל את המכוניות הפרטיות מכניסים לנמל בלי תור. בשער בודקים דרכונים, רשיון יבוא של האופנוע, כרטיסים למעבורת. בסוף לוקחים אותנו לרמזור קטן ואומרים לנו ללחוץ על כפתור. אם ירוק- נכנסים, אם אדום- פורקים את כל הציוד לבדיקה. שיטה נחמדה לבדיקה רנדומלית של המכס.. אנחנו חונים ליד הטרמינל ונכנסים למזגן. איזו הקלה. השעה 2 ועשרים, בדיקה מגלה לנו שיש לפחות עוד שעה וחצי עד ההעמסה. זמן עולם שלישי. בארבע מודיעים שמעמיסים- גדי עולה עם זורו, לי אומרים לחכות בטרמינל. עוד חצי שעה. כשסוף סוף אנחנו שנינו בחדר הנוסעים, מתחילים להעמיס את המשאיות. לא ספרנו, אבל נראה שיש על המעבורת כמה מאות משאיות! באמת רב הנוסעים הם נהגים, אבל יש גם נשים וילדים, ארוחה מוגשת לכולם בחדר האוכל, יש מזנון עם שתיה קלה, ויש קפה כל הזמן. בפנים, יש סרטים עם דיבוב לספרדית, וחם. מה שכן- גם בחוץ חם. בשש בערב סוף סוף אנחנו נפרדים מהנמל. קצת אויר, ויופי של מראה של לה פס המתרחקת.

בשתיים בלילה עוגנים. בשלוש, אחרי שכל המשאיות ירדו, גם אנחנו בחוץ- סוף סוף יורדים, דביקים ועייפים, ולפנינו חצי שעה נסיעה- לוס- מוצ'יס מחכה!