הטיסה מלאה עד אפס מקום, ארוכה כי עוברים דרך אל קלפטה, ובעשר אנחנו נוחתים- חם והביל- ברוכים הבאים לעיר הגדולה! ישר לדירה שהזמנו ליומיים הקרובים- מקווים שנצליח לסדר את כל מה שצריך ולראות איך ממשיכים. בואנוס איירס עיר ענקית ומסודרת להפליא- יש רחובות ארוכים וישרים, רחובות שמצטלבים איתם בתשעים מעלות, ושני דיאגונלים. אין גבעות, הכל שטוח לגמרי- מאד קל להתמצא בעיר ויש אוירה נעימה משום מה.. לא מעט חסרי בית וקבצנים, המדרכות תמיד במצב של תיקונים, וכל הזמן מרגיש שיורד גשם- רק שזה הניקוז של המזגנים.. למרות כל אלה- ההרגשה טובה- הנוף האנושי מזכיר את שלנו, מזג האויר כמו במישור החוף, השפה מוכרת ומובנת- נחמד פה.

חמישי בלילה הודעה מדרור- מזל טוב סבא וסבתא! נכד חדש הצטרף למשפחה והוא מתוק במיוחד! יקח זמן עד שנוכל להסניף אותו- אין דרך לשנות את כרטיס הטיסה שלי שנקנה לפני חודש- נתארגן על טיול קצר באזור- כאילו לא טיילנו מספיק השנה.. מטיילים בעיר- כל כך קל להעביר פה עוד יום ועוד אחד בלי לעשות כלום… חשבנו לפגוש את פטריק, אבל הוא הקדים ונסע חזרה לארצות הברית, פוגשים את אלברטו שהבוקר שלח את האופנוע ללונדון והוא ממש נרגש לקראת החזרה הביתה. הוא מתכנן חודש נסיעה מאנגליה לדרום ספרד, וכניסה של מנצח לעיר שלו… בשבת אנחנו מטיילים לשוק אמנים מקומי ולשוק הפשפשים, שניהם קרובים להוסטל שלנו. ביום ראשון אנחנו שוכרים רכב ליום אחד ונוסעים לבית סוף השבוע של לואיס ולאונור. שעתיים נסיעה דרומה מהעיר, אזור כפרי נעים. פעם היתה פה חווה לגידול בקר, היורשים חילקו את השטח ללמעלה מ 400 מגרשים- הקטנים שבהם כ 22000 מר'- פיתוח מלא יפה ומסודר, מבני החווה המקוריים מתוחזקים להפליא ומשמשים כמבני ציבור- מקום מדהים ביופיו! הבית שהזוג בנה לא גדול במושגים מקומיים, פשוט ומעוצב בטוב טעם, וכרגיל במקומות האלו- בין שני חלקי המבנה נמצא הגריל. אחר הצהריים באה לבקר יען קטנה- ניאנדו. לא חסרים פה גם שועלים ויש הרבה סוסים רועים. רב התושבים גרים פה רק בסופי שבוע וחופשות, ולמי שחי תמיד בעיר הסואנת זה באמת שינוי מבורך.

בערב כולנו נוסעים לדירה החדשה שלהם בעיר, הוזמנו לישון אצלם כי מחר מוקדם בבוקר צריך להחזיר את המכונית. הרפתקאת היום- חם מאד ולכן אנחנו מעבירים את הזמן במקומות ממוזגים עד שתגיע השעה לאסוף את המכונית הבאה. שתיים בשדה התעופה- אין דוכן של יורופקאר. בחברות האחרות אומרים לנו שהנציג מגיע עם שלט ואוסף. מחכים. מחכים. לקראת שלש מוצאים את המודיעין של השדה והם מאד יעילים לשם שינוי- מתקשרים לחברה, מתעקשים עד שמקבלים תשובה- יבואו לאסוף אותנו. שלוש וחצי אנחנו במקום הנכון ואז מתחילה שיחת הביטוח הרגילה, ואנחנו מחליטים ללכת על ההשכרה למרות הסיכון. כרטיס אשראי- איננו! הכרטיס שלי- פג תוקף בסוף החודש- הבחור לא מוכן לקחת אותו. אין מכונית וגם אין כרטיס! מנסים לשחזר איפה יכלנו להשאיר אותו- נראה לנו שבבנק בו משכנו כסף- צריך לנסות למצוא איפה הבנק ולקוות שמי שמצא אותו היה ישר… הבנק נמצא בקלות (הודות לזכרון שלי!) והוא סגור. מבעד לדלת אנחנו מדברים עם השומר שהולך לחפש בתא בכניסה- אין. אנחנו נשארים לעמוד מנסים לחשוב מה אפשר לעשות ומהיכן מתחילים, ואז חוזר השומר ומבקש תעודה. מסתבר שהוא קצת ריחם עלינו והלך לחפש במקום אחר, והנה הכרטיס האבוד שוב אצלינו ביד. מזל מדהים- רק לחשוב על הבלגן שהיה נגרם.. מחפשים מלון לשלושה ימים- ניקח מכונית יותר קרוב לסוף השבוע ונטייל בינתיים בעיר. המלון ממש במרכז, נחמד וזול, מנוחה קצרה ויוצאים לשיטוט ערב. בבוקר כמובן קמים מאוחר, היום חם בצורה קיצונית- 38 מעלות. יש סיור חינמי בשעה 3, עד אז נחליט איך נתמודד עם החם.. בשלש אנחנו בנקודת המפגש, עם עוד 40 איש- אם יהיה בלתי נסבל נפרוש בדרך. אנחנו עם המדריכה מרו- סיור בספרדית- פצצת אנרגיה שמדברת מהר יותר אפילו מאיך שהיא זזה מרגל לרגל… הסיור מתחיל בבית הקונגרס ונגמר ב casa rosada- בית הנשיא. בדרך שומעים קצת היסטוריה של העיר, של המדינה, ארכיטקטורה, תרבות- מאד מעניין. גם מי שמכיר את העיר נהנה. מרו מובילה אותנו מצל אחד לשני, ואחרי כמעט שעתיים מתחיל טפטוף, שמהר מאד הופך לגשם, ואת סוף הסיור אנחנו עושים במחסה של בניין תוך שהגשם מתחזק. רק אחרי 20 דקות אנחנו מגלים שיש תחנת סובטה (רכבת תחתית) ממש לידינו…

שיטוט ערב ברחובות השטופים כשמזג האוויר קריר ונעים- סיום מוצלח של היום. בבוקר אנחנו משתדלים להקדים, ובעשר וחצי מצטרפים לסיור נוסף, הפעם בשכונת רקולטה- בעיקר בנינים ענקיים בסגנון צרפתי ששימשו משפחות עשירות וחוץ מאחד כולם היום מלונות, מוזיאונים ומבני ציבור. הסיפור על נקמתה של מתעשרת חדשה באחת הנשים העשירות מה'אצולה' משעשע ביותר- זה חלק מהקסם של הסיורים האלו. המדריך- פנצ'ו- מושיב אותנו בפינת זכרון במקום בו היתה שגרירות ישראל ומקדיש זמן ארוך לסיפור על הקהילה היהודית ושני הפיגועים שזעזעו אותה והדיהם ממשיכים עד היום. משם עוברים לגינת הזכרון לחללי מלחמת פוקלנד, או- המלבינס. מבחינת הארגנטינאים זה לא סיפור סגור- ראינו בכמה מקומות שלטים- los malvinas son argentinos. סוף הסיור בבית הקברות שהוא אתר תיירותי בפני עצמו.

ערב נוסף בטיול ברחובות- לא נמאס להסתובב בעיר הזו… בעיה קטנה עם ההתנהלות של גדי בכספומט- הוא שוב שוכח לקחת את הכרטיס בסוף הוצאת הכסף… למזלנו הבנק ממש ליד המלון, בבוקר אפשר ללכת לקבל את הכרטיס.. בוקר יום חמישי מתארגנים לתזוזה- קבענו להפגש עם בעל מחלבה שיש לו מרכז מבקרים- לפי הפרסומים יש לו מקום שיש מה ללמוד בו. מקבלים את המכונית בצהריים ויוצאים מהעיר לכמה ימים! המחלבה נמצאת באזור לא ממש תיירותי, ומתברר כשאנחנו מגיעים שמרכז המבקרים הוא עדיין בגדר רעיון. בסופו של דבר לאיש יש מה ללמוד מאיתנו.. אבל נחמד לראות עדר עזים, והשיחה קולחת- באמת איש חביב. משם אנחנו מתחילים להצפין- נכנסים למחוז entre rios- חבל ארץ בין נהר פרנה ונהר פלטה- מישורי לחלוטין, חקלאי מובהק, וממש אין מה לראות.. אנחנו בדרכנו לעיר הגאוצ'וס- san antonio de areca. זו עיר יותר תיירותית שמתבססת על מסורת הגאוצ'וס, ובעונה הזו קשה למצוא מקום לינה סביר, אבל אנחנו לא בררנים. בבוקר יוצאים לסיור במה שהיה פעם חווה חקלאית והיום מוזיאון ובניני חווה משוחזרים. בדיוק יוצאת מדריכה עם שני זוגות ואנחנו מצטרפים- מעניין ביותר, הבעיה היחידה היא החם- כמו תל אביב בשיא הקיץ- כולם מנפנפים במרץ…

 

מכאן אנחנו ממשיכים למלון שהשגנו בעיירה קטנה ליד הנהר- המקום היחיד בכל האזור אם לא רוצים להצפין 200 קמ'! ארוחת ערב במסעדה מקומית ליד הנהר- אוירה מאד משפחתית, אוכל טוב, וגם הקלה משמעותית בעומס החום. בבוקר מתקדמים קצת צפונה- יש לנו כרטיסים לקרנבל הכי נחשב בארגנטינה בעיר gualaguaychu. בצהריים עדיין ריק, אבל לקראת ארבע העיר מתחילה להתמלא- דוכני אוכל ומזכרות, קצת אנשים מחופשים, והרחוב ליד הנהר מלא במסעדות ובארים וכמובן- המוני מתרחצים. על הטיילת אנחנו פוגשים משפחה- הוא ארגנטינאי, היא מאורוגואי, שלושה ילדים, גרים בספרד. הם עם וולקסווגן ישן מטיילים כבר שנה וחצי בדרום אמריקה, וביום חמישי טסים הביתה. קצת היפים, אבל נחמדים ומעניינים- עוד כתובת בספרד! בתשע בערב אנחנו מוצאים חניה קרובה למקום הארוע ונכנסים למתחם- טריבונות ל 35000 איש שבאים להשתתף בקרנבל. המוזיקה מחרישת אזניים, וברמקול- בין ההודעות שקשורות לארוע גם הודעה שונה מאד. אם את/אתה ילידי שנות השבעים המוקדמות אתם מוזמנים לעשות בדיקת דנא- אולי אתם מאותם ילדים שנמסרו לאימוץ אחרי שאמותיהם נעלמו בתקופת משטר הרודנות הצבאית. עצוב. תהלוכת להקות הסמבה מרשימה בהיקפה- במות ענק עם פסלים מושקעים, תלבושות צבעוניות ומרתקות, אנשים בקהל מצטרפים לריקודים בטריבונות ולשירה, שמח. אבל האמת- קצת מאכזב- ציפינו לחגיגה הרבה יותר גדולה, ולא יכולים להמנע מהשוואה לעדלאידע של התיכון שלנו, שמרשימה כמעט באותה מידה!

באחת בלילה אנחנו פורשים- חלק מהקהל נשאר לרקוד, לנו זה הספיק- ועוד יש לנו שעה וחצי נסיעה חזרה למלון. בבוקר יוצאים בתשע כדי לעמוד בלוח הזמנים שלנו- צריך לעבור אצל גדי- הבן של לואיס שאצלו נשאר הציוד שלנו, בשעה שתיים צריך להחזיר את הרכב ואז נפגשים עם קארן ודיטר. האופנוע שלהם כבר נשלח לאוסטרליה, הם טסים עוד שבוע. הטיול שלהם ממשיך, אבל קצת שונה מהתכנון, ובאוגוסט כבר יהיו בגרמניה לחתונה משפחתית. דיטר מתעקש שאחר כך הוא צריך לרכב קצת במרוקו כדי שיוכל להגיד שהיה בכל היבשות. מבחינתם זה טיול של פעם בחיים, לא יוכלו לצאת שוב למסע כזה- הם חוזרים הביתה לספרד לעבוד עד הפנסיה- 10 שנים, לא רחוק כל כך… בערב אנחנו נוסעים לפגוש את המשפחה- הם מבקשים תאור של כל המסלול שלנו, והדודה סליה תורמת מידע מהנסיעות שלה בעולם- אשה מדהימה! שני בבוקר מוקדש לאריזה וחלוקת ציוד- מאחר ואנחנו טסים לכיוונים שונים ובימים שונים זה מאד משמעותי. זהו. נגמר. רגשות מאד מעורבים- מצד אחד יש כבר 'הרגשת סוף קורס' ורוצים לחזור- רוצים לראות את המשפחה, מתגעגעים, נכד חדש, שניים שגדלים בלי שנריח אותם, יש המון רצון לממש תכניות ולהכנס במרץ לעבודה בחווה. מצד שני- לא שבענו, ויש עוד כל כך הרבה לראות בעולם! אין ספק שעוד נגיע למחוזות חדשים!

סוף פרק בחיים!

ארץ האש- tiera del fuego- חבל הארץ הדרומי שהוא בעצם אי, או קבוצת איים. מפה יוצאים לאנטארקטיקה, אבל לא אנחנו- לא הפעם. כמעט 7000 דולר לאדם לשיט של 9 ימים. (גדי מתחרפן רק מהמחשבה על 9 ימים בספינה..) קודם כל צריך לעבור את הגבול בחזרה לצ'ילה, נסיעה קצרה ואז מעבר מהיר במעבורת, וזהו- אנחנו שם!

על שלטי הכביש כתוב- camino fin del mundo- כביש סוף העולם. נוסעים כמעט כל הזמן באלכסון בגלל הרוח, קר אבל במידה, והנוף מעשי ידי אדם מזכיר את צפון אלסקה. רק חבל שזו צ'ילה, אחת האכזבות הגדולות של הטיול שלנו. יש לנו תערובת רגשית מסוימת- מצד אחד שמחה שעשינו את כל הדרך, מצד שני עצב שזה נגמר. קשה לעכל שעבר כל כך הרבה זמן- כבר 7 חודשים שאנחנו על זורו בלי שימאס לנו, כאילו רק התחלנו… אבל זה עוד לא זמן לסיכומים- יש לנו עוד שלושה ימי רכיבה ועוד כמה ימים באושואיה, ועד החזרה הביתה נבלה גם קצת בבואנוס איירס היפה. הלילה אנחנו ביישוב מוזר (וכרגיל פה- מכוער) CERRO SOMBRERO ישנים בסוג של מגורי עובדים, במיטות נפרדות, ומשלמים בכאב גדול 75 דולר. בולעים את הצפרדע בשקט- מחר עוברים בפעם האחרונה גבול יבשתי ונהיה שוב בארגנטינה! 50 קמ' אחרונים של rupio- דרך עפר, לשם שינוי ממש טובה, והנה אנחנו קמ' אחד לפני הגבול עוצרים לקפה אחרון בצ'ילה- יש פה מלון נחמד, מקבלים כרטיסי אשראי, יש דברים מפתיעים- חבל שלא ידענו עליו לפני- היינו מתאמצים עוד קצת אתמול…

מעבר הגבול כרגיל בין שתי המדינות האלו- קצר ויעיל. זהו. עוד קצת מגיעים לנקודת הסיום! הרוח לא נוראית- אמנם גדי צריך להפעיל כח ולהיות מרוכז מאד, אבל בשביל זה הוא פה. לפנינו 3.5 שעות נסיעה, 2 הפסקות התרעננות, האוקינוס האטלנטי כבר לצידנו- מאז החופים של פנמה וקולומביה לא ראינו אותו- מרגיש יותר קרוב הביתה.. אושואיה במרחק, יותר יפה מהעיירות שעברנו בזמן האחרון, והבניה בפח ועץ שכבר ראינו קודם שולטת פה כמעט באופן מוחלט- נחמד ביותר.

אנחנו מגיעים להוסטל שהוזמן מראש- המחירים פה גבוהים מהרגיל, ולכן פנינו לערוץ שונה- הזמנו דרך airbnb חדר בבית שהוא בעצם מין הוסטל- 7 חדרים, המטבח משמש את כולם- כולל בעלי הבית. זורו נכנס למחסן שלהם, עוד לא נתחיל לפרוק אותו- כשנדע שהמכירה סגורה נתארגן גם על זה. אנחנו מניחים שנהיה פה עד ה 15 לחודש- לא בטוח שיש מה לעשות כאן כל כך הרבה ימים, אבל זה תאריך שאם נצטרך להגיע ברכיבה לבואנוס איירס הוא טוב לנו, ועד אז יש מצב שנמכור את זורו פה. בוקר שבת- קמים לאט, מאוחר, ארוחת בוקר בעיר, ואנחנו יוצאים לטיול אחרון- הפארק הלאומי סוף העולם. נסיעה אחרונה בסיבוב הזה בדרך עפר, הנוף כבר מוכר, גם מזג האויר. הכביש נגמר פה. אבל זה ממש לא סוף העולם- לארגנטינה יש בעלות על קטע מאנטארקטיקה עד הקוטב הדרומי, והנקודה הזו היא בדיוק אמצע השטח שלה. כביש אין, אבל סוף העולם הזה הוא רק התחלה של דרכים אחרות, ובהחלט יש עולם גדול- לכל כיוון שנסתכל! המשימה האחרונה היא חותמת גדולה ויפה בדרכון, בסניף הדואר הדרומי ביותר בעולם. ילדותי אבל מתבקש..

בחזרה לעיר, הערב יש לנו ארוחה חגיגית עם אריק וסטפאנו! אלו שהקדימו אותנו כבר עזבו צפונה, לבואנוס איירס, הרבה חברים חדשים מהדרך עוד עושים את דרכם ויגיעו בסוף החודש לאושואיה, יהיו להם חגיגות משלהם… ארוחת הערב במקום חביב ביותר, האוכל ממש טוב וכך גם שני בקבוקי היין שחיסלנו.. אנחנו נפרדים בשמחה וכבר מתגעגעים- הם יוצאים מחר לאנטארקטיקה, אולי עוד נספיק להפגש בבואנוס איירס, גדי שוקל להמשיך לסיבוב קצר איתם לאורוגואי- רק אם לא נמכור פה את זורו אחרי הכל! יש לנו קונה פוטנציאלי- פט מדנמרק וחברתו הצ'כית אדלה. המחיר נקבע, ותאריך אחרון גם, אבל יש בעיות טכניות בהעברת הכסף- אנחנו רוצים את הכסף אצלינו- פה או בארץ- לפני שמוסרים לו מפתחות, הוא מתקשה לארגן העברה בדנמרק מפה, מקווים שזה יפתר- האיש כבר קנה ציוד לנסיעה והוא עם חשק גדול להתחיל! בלילה אנחנו מקבלים הודעה- הם הגיעו לאושואיה. בבוקר מאוחר אנחנו יורדים למרכז לאכול, וכשמעמידים את זורו ניגש אלינו בחור- שלום, אני פט.. היה סביר שנפגוש אותם- המרכז לא גדול וזורו בולט בשטח. הם יושבים בקפה ממול, מנסים לפתור את הבלגן עם העברת הכסף. הוא מראה לנו את כל ההתכתבויות שלו שמובילות כולן בחזרה לאותה נקודת התחלה. אנחנו שולחים הודעה לכל צאצאינו, אולי מישהו יעלה איזה רעיון.. נפרדים מהזוג ויוצאים לנמל לראות אם יש משהו מעניין שמאד מתחשק לעשות. אין. שבענו נופים, אריות ים ופינגווינים. עוד תמונה ליד שלט של סוף העולם, אנשים מבקשים להצטלם איתנו, היינו צריכים לגבות כסף על הצילומים… אחר הצהריים אנחנו מעבירים לפט פרטי חשבון של דרור בארץ, מאוחר יותר הוא מודיע שהכסף עבר. עוד לא חוגגים- רק בעוד 24 שעות זה יהיה סופי! למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לברר על משלוח ציוד הקמפינג בחזרה לבוליביה- יקר בטירוף. ננסה אופציות אחרות. שני משרדים של נוטריונים פתוחים, אבל בשניהם הגברת החותמת בחופש. נותנים לנו 2 משרדים אחרים, אבל שעת הסייסטה הגיעה- הכל סגור עד השעה חמש.. נראה שנוכל לגמור הכל עוד היום- הולכים לארוז! אחר הצהריים במשרד הנוטריוני אנחנו מוסרים את כל הפרטים הנחוצים, מקבלים הסבר מקיף על מהות המשרד- בארגנטינה לנוטריון יש תפקיד אחר ובעצם אנחנו אצל ה'רשמת' בתרגום חופשי. מחר ב 11 בבוקר המסמך יהיה מוכן לחתימה- רואים את הסוף! הימים באושואיה ארוכים מאד ויקרים מאד- כל קפה או ארוחה מחוררים לנו את התקציב, ובמקום שאנחנו נמצאים המטבח לא ממש נח לבישול, ובלי רגשות אשמה אני מצהירה שאין לי חשק לבשל- כבר למעלה משנה שלא בישלתי ולא מדגדג לי באצבעות! בבוקר אנחנו נפגשים עם פט ואדלה במשרד, מוודאים שכל הפרטים במסמך נכונים, הפקידה מדפיסה על נייר יפה, גדי חותם, אבל זה לא סוף התהליך- אחר הצהריים היא תיקח את הנייר לבית הספר לרשמים ושם ישימו את החותמת האחרונה. יום חמישי הכל יהיה מאחורינו. אחר הצהריים אנחנו אצל הזוג- מעבירים מידע- על האופנוע, על הדרכים, נותנים עצות- הם לא תכננו כלום וצמאים לכל מידע. רביעי בבוקר, ההודעה מדרור משמחת אותנו- הכסף אצלו בחשבון. אורזים את כל הציוד, גם התיק החדש שקנינו מלא עד אפס מקום, שיחה אחרונה עם הרשמת לוודא שמחר פט יכול לבא לקחת את המכתב לבדו, ואנחנו בדרך למרכז לקפה אחרון- יש לנו טיסה לבואנוס איירס אחר הצהריים. פט ואדלה מצטרפים, מקבלים את המפתחות של זורו ועוד כמה עצות אחרונות. הם מבקשים רשות להמשיך לקרוא לו זורו- מצא חן בעיניהם… תמונות משותפות, נשיקות, וזהו. אנחנו בלי גלגלים יותר!

שוב ארגנטינה. לא חשבנו שכל כך נשמח- בסופו של דבר גם זו לא המדינה הכי מוצלחת, אבל בהשוואה לשכנותיה- היא מנצחת ובגדול! יש כמובן שכנות שלא ביקרנו בהן, אז יש לסייג את האמירה הזו. צמוד לגבול יש עיירה קטנה, אבל אין סיבה להשאר, ממשיכים לעיירה הבאה. מדהים איך ברגע שעברנו את הגבול הנוף השתנה לגמרי- אנחנו נוסעים בשטח פתוח לגמרי, נוף וצמחיה מדבריים- ממש עולם אחר. כביש 40 הארגנטינאי ידוע לשמצה בגלל הרוחות החזקות, אבל בגבול אמרו לנו שהיום משום מה אין רוח, אז כדאי לנצל זאת. אנחנו על אספלט, הדרך רצה.

חמש וחצי וצריך להחליט לאן. העיירה הבאה במרחק 130 קמ', יש אור עוד 4 שעות, מצד שני קצת מטפטף וצפויה רוח כל הדרך. אני בעד לזוז- אם אנחנו בדרך משעממת ועיירות שאין בהן עניין, לפחות להתקדם מהר- זמן מיותר אפשר לאגור בסוף הטיול. אבל זכות ההחלטה אצל גדי- בסופו של דבר הוא על ההגה ועושה את המאמץ האמיתי. גדי לובש כפפות ואומר- שלא ארצה להשאיר אותך באמצע… האמת- לא ברור מה יהיה. המקום הבא קטן מאד ואי אפשר לדעת מה נמצא בו. לוקחים סיכון- מקסימום- יש לנו שקית אורז לבישול וציוד קמפינג- WILD CAMP תמיד אפשרי! ברקע המשעמם יש נקודת אור- בעצם הרבה נקודות אור- הנוף השמיימי מדהים- המשחק של העננים והשמש, הצל שמלווה אותנו, שקיעה מדברית במיטבה- והשקיעה פה אורכת המון זמן! הרוח חזקה אבל בגבול הטעם הטוב- אנחנו יודעים שעוד מחכות לנו שעות קשות. אריק שלח דיווח מפורט- איפה יש דרכים קשות יותר, מתי הרוח נוחה יותר, איפה כדאי לעצור לישון- בחור טוב. תשע בערב מגיעים- CAJO CARACOLES. 'עיירה' של 50 תושבים, שלט גדול בכניסה- יש אוכל, מלון, קמפינג, משטרה, מרפאה ועוד ועוד. אנחנו מתגלגלים מצחוק כי רב השרותים נמצאים בבנין בכניסה. פה נמלא דלק, נאכל, נישן, ונקבל מידע. קומפקטי וחוסך זמן. בעל המקום בדלפק עסוק במשחק קוביה עם העובד ושני אורחים, אבל הוא ידידותי ויעיל. כמו שגדי מגדיר את הארגנטינאים- הם זזים, הם חיים. בהחלט שינוי מרענן באוירה. החלטנו שאנחנו אוהבים את המקום.

 CAJO CARACOLES

יוצאים, כהרגלנו, מאוחר, אבל יש אור עד 10 בלילה, והרוח רגועה. הדרך עושה עיקוף כי בכביש הקצר יש 160 קמ' בדרך עפר, ובקטע החדש של כביש 40 יש 'רק' 70 קמ', שכבר קיבלנו דיווח שהם לא פשוטים. מתחילים בכביש והנוף מדברי, פתוח ויפה. הצבעים משגעים- משחק של השמש עם העננים והשדות, פה ושם עדר קטן של גואנקו, יען קטנה, שועל בגודל של חתול. אין פומה. כמה עשרות קמ' ומתחיל העפר. הרב ממש נח לנהיגה, מדי פעם חצץ עמוק שמצריך ריכוז כדי להשאר בקוליסים, מאחר ואין רוח זה הולך די מהר וטוב.

בחצי הדרך מתחיל קצת בוץ, והוא נהיה יותר ויותר דביק. מכוניות שבאות מולנו מלאות בשאריות בוץ, וכשאנחנו עוצרים לחשוב על ההמשך יש כאלה שעוצרים להגיד לנו שלא נוכל לעבור… התלבטות קשה. אנחנו באמצע הדרך, 35 קמ' בוץ וחצץ, אחר כך עוד 40 אספלט- לקחת סיכון או לחזור? גם בחזרה זה סיכון מסוים- אם ירד גשם שוב הדרך לא תהיה עבירה כמה ימים ונשאר תקועים בעיר עלובה. אם נמשיך, גם אם נתקע בהמשך בבוץ, יש לנו ציוד קמפינג וקצת אוכל, הטענה של המקומיים היא שכמה שעות של רוח והכל יבש. אבל אין רוח… שמש יפה וקר. אתמול אחר הצהריים הטמפרטורה ירדה לשש מעלות, עשוי להיות קר מאד בלילה.. גדי נוטה לחזור, אני מעדיפה להמשיך. עושים במאמץ עוד קטע קטן להגיע לחתיכת אספלט ולהחליט שם סופית. אחרי הקטע הזה שוב יש אופטימיות, מחליטים להמשיך. ההחלטה הזו מתבררת מהר כלא נכונה- הבוץ נתקע בגלגלים ועוצר אותם, ביחוד הגלגל הקדמי, וגדי- שסומך יותר מדי על הכח של זורו- בעצם גומר את הקלאץ'. אין ריח כי הטכנולוגיה חדישה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים לצד הכביש, המפלצת שלנו כבדה מתמיד, נותר לנו רק לחפש מקום מתאים להקים אוהל ולקוות שהערב או מחר נצליח לעצור מישהו עם טנדר שיקח אותנו הלאה. אנחנו לא לבד, בהמשך הדרך עוד מכונית עם משפחה שהחליטו לישון במקום להתאמץ לשווא, יותר רחוק קמפר גדול עם שני זוגות. אנחנו יודעים שיש עוד כמה אבל לא רואים אותם- הם הצליחו להתקדם קצת יותר. מקימים אוהל, מכינים מרק, וכשהחושך יורד אנחנו זוחלים לשקי השינה עם בגדים חמים נוספים למקרה ש, אבל לא כל כך קר, והרוח- שעכשו אנחנו מייחלים שתגיע ותייבש את הדרך, לא מגיעה.

הבוקר עולה מקסים, הדרך במצב קצת יותר טוב, ואנחנו שוקלים אופציות- לעלות שנינו לרכב עם הציוד עד העיירה הקרובה ולמצוא חילוץ, או שאני אשאר וגדי יסע, או לחכות עוד כמה שעות ולנסות להגיע בעצמנו אחרי שנעמיס אותי ואת הציוד על רכב. בינתיים מכינים קפה בשארית המים, מסדרים כסאות מהמזרנים שלנו, ונחים. תיירים שעוצרים משאירים לנו מים- לפחות נוכל לשתות קפה או לבשל אורז אם נהיה פה הרבה שעות.. הרכבים שעוברים מנפנפים לנו לשלום- נראה כאילו אנחנו בפיקניק! אם נצטרך לעצור מישהו זה יהיה רק בעמידה באמצע הכביש. לקראת 11 אנחנו רואים רכב גדול מתקרב לכיוון הנכון. גדי מחליט שאלו ההולנדיות שפגשנו בצ'ילה. צודק. הן עוצרות בצחוק גדול- מה אתם צריכים? היום אנחנו נעזור לכם! אנחנו מעמיסים עליהן את כל הציוד ואותי, וגדי נוסע לפנינו בשארית הקלאץ'. זה מכריח אותן לנסוע לאט מאד, אבל הכל בסדר- הן לא ממהרות לשום מקום.

סוף סוף מגיעים לאספלט, ועדיין בנסיעה איטית- לעיירה. TRES LAGOS כל כך קטנה, שהדרך היחידה לצאת מפה היא לעבור בין כל בעלי הטנדרים עד שנמצא מישהו שיקח אותנו לעיר הגדולה- 170 קמ' מפה. זה רק עניין של כסף… מוצאים מישהו שאבא שלו יכול לקחת אותנו, מו'מ עקשני מוריד את המחיר מ 4000 פסו ל 3500, ובשלש וחצי אנחנו יוצאים לדרך. האבא נהג זהיר מאד- לא מגיע למאה קמ'ש, שעתיים לפחות. מזל שהמכונית חדשה ונוחה. הנהג שתקן, אנחנו נרדמים.. לקראת שש בערב- עיר. EL CALAFATE. עיר גדולה יחסית, תיירותית לגמרי, מכאן יוצאים לטיולים בקרחונים- PERITO MORENO הוא המפורסם ביותר אבל יש עוד. המוסך של האופנועים סגור- שבת אחר הצהריים ואין עם מי לדבר. מתישבים במסעדה עם וי-פי ומשחררים הודעה בפייסבוק. תוך שעה כבר יש תגובות מכל רחבי הגלובוס, שמות של מכונאים (כולם ממליצים על זה שאליו רצינו להגיע), שמות של אנשים ומקומות ללינה (כולם כמעט שולחים אותנו לאותו אדם), עצות איפה לקנות חלקים, בקיצור- החברים מוכיחים את עצמם! אנחנו פוגשים את סטפאנו שעדיין בעיר, כנראה יזוז דרומה. אנחנו נשארים כאן- מקווים שעד סוף שבוע הבא נוכל להמשיך. הודעה מאלברטו- היום הגיע לאושואיה, מחר מתחיל לעלות צפונה לכיוון בואנוס איירס. הבן אדם הצהיר כמה פעמים שהוא עושה את הנסיעה לשם נסיעה, אבל זה נראה מטורף. הוא אומר- אני רוכב, אני לא תייר!… ההוסטל שאליו אנחנו נוסעים נמצא בצד השני של האגם, זורו נגמר 500 מטר לפני הבית- עליה מטורפת- אפילו ברגל קשה לעלות. קרלוס, המארח, בא עם הטנדר שלו וגורר אותנו עד החניה. בלי ציוד ובכביש ישר עוד אפשר לנסוע קצת, אבל זה באמת הסוף..

מחר ניסע למרכז ונתארגן על המחשבות, המידע הרב, נצטרך להכין אופציות לפעולה- אנחנו 1000 קמ' מהסוף- אין מצב שלא גומרים! יום ראשון- יש בעיר ארוע גדול עם סוסים, בצהריים תחרויות ריצה ובערב רודיאו בסגנון גאוצ'וס. יש מה לעשות בעיר. על תחרויות הריצה ויתרנו- עברנו מקפה לכוס יין ולמסעדה, תוך כדי איסוף נתונים מכל ההודעות שקיבלנו ובחינת כל האפשרויות שלפנינו. לשכור רכב ולטייל באזור, לצאת לטיול מאורגן, והכל כמובן תלוי בתשובות שנקבל מחר במוסך. הרודיאו מתחיל ואנחנו כמעט מתחרטים שחיכינו- זה נראה נורא. שיטת האילוף היא במכות ובעיטות, קושרים לסוס את הרגליים וכשהוא על הרצפה מקימים אותו באלימות- ממש לא נעים לראות. אנחנו קמים לעשות סיבוב, המון סוסים במכלאות, אנשים מוכרים ציוד של גאוצ'וס, דוכני אוכל- יריד אמיתי. לא ברורה לנו צורת הלבוש- בגדי גאוצ'ו כמובן, אבל נעלי הבד- אלפרגטס- ממש לא נעל מתאימה לעבודה בשדה. לפני שהרוכבים עולים על הסוס הם מחליפים את הנעליים למשהו שנראה כמו גרב מעור שאותה קושרים לרגל וסביבה מהדקים דורבנות. יש הרבה טקסיות בכל ההתארגנות.

הרבה אנשים חובשים כובעי גאוצ'ו, הרבה רוכבים סתם מסביב- כולל ילדים שרואים שזו לא הפעם הראשונה שלהם על סוס. השלב הבא הוא הרודיאו עצמו- הגאוצ'ו עולה על סוס לא מאולף וזה מנסה להפיל אותו- כמו בארועים כאלה בארצות הברית, רק שזה בספרדית… על הבמה שני אנשים- אחד מכריז מי הרוכב ומאיפה הוא, והשני, עם גיטרה, מלווה את כל העסק בשירה. אימפרוביזציה במיטבה- הוא מכיר כמעט כל אחד, את ההורים והדודים, ומעודד את הרוכבים בשירה. ארוע 'קמפו' במיטבו. אחרי שעה מספיק לנו, מה גם שמתחיל לטפטף, הגיע הזמן לחזור לחדר שלנו. יום שני, עשר בבוקר אנחנו במוסך. אמרו שפותחים בעשר? אז אמרו! הג'ינג'י מגיע, אפילו לא מתנצל על האיחור- אם לא היינו מקבלים כל כך הרבה המלצות עליו היינו בורחים- לא עושה רושם של מישהו רציני.. הוא אומר שיפתח את זורו רק אחר הצהריים כשבעל הבית יגיע. יש לנו את כל הבוקר לעשות טלפונים בעניין. העניינים מתחילים להסתבך- לא מוצאים את החלק. עד הצהריים כבר יש לנו עשרה טלפונים של מוסכי BMW בכל ארגנטינה, ויש שתי אופציות- בסלטה, וקצת יותר זול במוסך קטן בבירה. הבחור בבואנוס איירס מאד אוהד- מסתבר שכבן של דיפלומט הוא גר בארץ 3 שנים, אומר שצריך לחזור.. עוד סיבוך קטן- אי אפשר לשלם באשראי, חייבים מזומן, הכספומט נותן 2000 פסו כל פעם, ולא בכל בנק. אנחנו מתחילים לטייל בין הבנקים לאסוף מזומן… אחר הצהריים במוסך- כבר רצו להגיד לנו שהם לא עושים את העבודה- מסתבר שבדגם הקודם היה צריך לפרק את האופנוע לשניים כדי להגיע לקלאץ'! גדי מתעקש- בררנו וצריך לפתוח מקדימה- עבודה של שעה וחצי. הם ניגשים לעבודה, ובאמת פחות משעה וחצי והכל בחוץ. עכשו ברור מה צריך להזמין, מחר יוצאים לדרך. אצל קרלוס- המארח שלנו, יש אורח נוסף מברזיל, מטייל כבר חודשיים ועדיין הוא בוכה על הבדידות… שלישי בבוקר אנחנו בסיבוב בנקים נוסף- צריך להפקיד 17000 פסו, אנחנו אוספים עד 8000 ביום, בסוף נצטרך להשאר עוד יום רק בשביל להוציא כסף לשלם על החדר ובמוסך… ברחוב שומעים פתאם הרבה עברית- קבוצה של מבוגרים בטיול מאורגן של חברת דרכים. מחליפים חוויות, למרות שזה סוג אחר לגמרי של טיול. אחרי ההפקדה קופצים למוסך כי גדי חייב לוודא שהכל מחכה במקום, ובצהריים אנחנו סוף סוף יוצאים בראש שקט לטייל.

הקרחון הגדול- PERITO MORENO- הוא הקרחון ה'מתפוצץ'. מדי פעם נופלת חתיכה לאגם ברעש אדיר- נשמע ממש כמו פיצוץ וכשמנסים להבין רואים שזו ממש חתיכה קטנה. בעצם אלו חתיכות ענקיות, כי לקרחון יש גובה של 50-70 מטר, אורכו כ 5 קמ', וכשעומדים ממול לא קולטים את הגודל.. אנחנו מטיילים בנחת בשביל שמאפשר נקודות תצפית על הקרחון, מדי פעם שומעים קולות פיצוץ ומנסים לזהות איפה נפלה חתיכת קרח, מראה מרשים.

בשעה די מאוחרת אנחנו שוב בבית, הערבים כל כך ארוכים.. עשר ורק מתחיל להחשיך! עוד יום- היום צריכה להגיע החבילה עם הקלאץ' ואנחנו קמים מאוחר, יושבים לשתות קפה במרכז, ולקראת שתיים הולכים לבדוק. מזל- המשרד כבר היה אמור להסגר להפסקת צהריים אבל עוד לא גמרו לפרוק את כל החבילות שהגיעו, ועוד מזל קטן- החבילה שלנו גם ביניהן. אנחנו מודיעים לקולו (colorado) ולמונו שעוד שעה אנחנו אצלם והולכים לחגוג על ארוחה. שש בערב אנחנו כבר יושבים על זורו שלנו, התיקון עלה חצי ממה שהיינו משלמים במוסך המורשה, כולם מרוצים. אפשר להמשיך. עכשו צריך להחליט- האם נוסעים מחר לפונטה ארנס, סבוב קטן, או ישר לאושואיה כדי להפגש עם סטפאנו ואריק לפני הפרידה הצפויה. למה תמיד צריך להיות בכאלו דילמות הרות גורל?.. יש זמן להחליט בבוקר, שכן החלק הראשון של הנסיעה בכל מקרה עובר באותו כביש, ככל שמתקרבים לנקודת ההחלטה פחות בא לנו להסתובב בדרכים- עוד נופים, עוד הרים, עוד רוח פראית. יאללה- לאושואיה!

צ'ילה. חוזרים אחורה לעולם השלישי? רק קצת- זה בפרוש לא ארגנטינה, אבל משהו באמצע.. שבע וחצי בבוקר אנחנו כבר בגבול, תורים עצומים מחכים להכנס אבל מעבר הגבול מסודר וקל וזה הולך די מהר. יש תנועת תיירות רבה מארגנטינה- חלקה תיירות קניות- צ'ילה הרבה יותר זולה ואנשים מנצלים את העובדה כדי לעשות שופינג. קר מאד- 10 מעלות בערך, אבל הנסיעה מביאה אותנו די מהר לגובה של 1500 מטר ומתחיל להתחמם. בעיר הראשונה כבר מתחילים להתקלף מהשכבות, ולקראת צהריים אנחנו בסנטיאגו- חם ולח. העיר מסודרת, מודרנית, וההוסטל שלנו נמצא בבית ישן וגדול כמו כל הבתים בשכונה. קסה מטה CASA MATTE הוא מקום של אופנוענים- יש חצר עם כל כלי העבודה כך שאנשים יכולים לטפל באופנועים שלהם וזה מקום מפגש למטיילים. רב האורחים כרגע רק מתחילים את הטיול, אבל הגיע היום זוג אנגלים מבוגרים מאיתנו שכבר מסתובבים ביבשת שנה וחצי, ולהפתעתינו אנחנו פוגשים פה גם את דוד. הבעיה הגדולה- בעלי ההוסטל בחופשה ואין עם מי לדבר- יש מישהו מטעמם שיושב כל היום במקום אבל אפילו לא יודע איפה יש מכבסה באזור.. ללמוד ולהפנים. אחר הצהריים נסיעה למוסך לקנות חלק למחזיר שמן של הבולם שמזיע, וארוחה קלה באזור הבוהמי. גם בערב יוצאים לאותו אזור לאכול- רחוב מלא במסעדות והמון רעש. בבוקר מקרה מדכדך- צרפתי שעובר למלון אחר אבל לא גמר לסדר את האופנוע ובעל ההוסטל לא מוכן שישאר בחנייה עוד יום. הרגשה לא נעימה. את היום הבא מקדישים לסידורים- גדי נוסע למוסכניק מומלץ לעשות את העבודה, אני אחראית על נקיונות- כביסה וניקוי הארגזים שלנו- צריך לצלם את זורו במיטבו בשביל המכירה הצפויה! אכזבה גדולה כשמתברר שאין להשיג כרטיס טיסה לאיי הפסחא. כבר שבועיים שלא ניתן להזמין באתר האינטרנט, רק להתקשר, ועכשו שסוף סוף הצלחנו להתקשר מסתבר שיש שם פסטיבל בסוף החודש ופשוט אין כרטיסים. עוד משהו נוסף לרשימת ה'נצטרך לבא שוב'.. בערב אנחנו נפגשים עם לילך, שכבר שנה וחצי גרה בעיר ועובדת בחברה שמחפשת נחושת. קצת לשמוע על החיים בעיר הזו וההתמודדות עם הצ'יליאנים- לא פשוט- כמו בכל אמריקה הלטינית! בהוסטל אנחנו פוגשים 2 אופנוענים שהגיעו מקולומביה, זוג בגילנו שהכירו פה- היא מהעיר, הוא אמריקאי- התאהבו והחליטו לחלק את חייהם בין 2 מדינות, חוץ מהם יש פה 3 בחורים צ'כים ויפני שקנו אופנועים חדשים ויוצאים לטייל ביחד, בינתיים, בחור אמריקאי מטקסס שכבר פגשנו באויוני ועכשו הצטרפה אליו החברה המקסיקנית שלו, אנגלי בודד וזוג האנגלים, אוסטרלי אחד ועוד אמריקאי שבא לחפש אופנוע לתחילת טיול. ודוד, שעובר ממסיבה למסיבה. ערב רב… סנטיאגו לא מפתה אותנו להשאר יותר, בבוקר מתארגנים בנחת ובדרך החוצה מהעיר נוסעים לרחוב של חנויות האופנועים לקנות לגדי מגפי רכיבה חדשים- הישנים כבר מפורקים לגמרי. שוב אנחנו נתקלים באזלת היד של המקומיים, כמו בכל דרום ומרכז אמריקה- הם פשוט לא אוהבים לפתור בעיות..

אנחנו יוצאים לדרך בשמחה, אם כי בחשש מסוים. כבר כמה ימים שכל אזור מרכז צ'ילה אפוף עשן- כ 90 שריפות ענק משתוללות ואף אחד לא יודע בוודאות אם אפשר לנסוע דרומה או שהכבישים יהיו חסומים. לקראת ערב מגיעים לעיר שממנה אם יהיה צורך נוכל לנסוע מזרחה ולחזור לארגנטינה- הכביש הראשי עמוס מכוניות של מטיילים- סוף שבוע בשיא העונה. השעתיים האחרונות של הנסיעה באובך קל- זה לא ממש עשן, אבל האויר מלוכלך. בסוף הנסיעה יש גם ריח קלוש חרוך. עוצרים לקפה במרכז העיר כדי לנסות למצוא איך להגיע למלון שהזמנו, ושני אחים אמריקאים בגילנו מתחילים להפציץ אותנו במידע- הם חוזרים מהדרום עם אופנועים, ולטענתם 150 מייל דרומה מכאן כבר אין זכר לשריפות ועשן. המידע בהחלט מרגיע- לחזור לארגנטינה ולרדת דרומה בכביש 40 כדי להכנס שוב לצ'ילה בהחלט לא בא לנו- גם טיילנו כבר באזור הזה לפני שנתיים וגם הסבוב הזה מוסיף עוד 3 ימים לזמן שקצת קצר לנו. בבוקר חוזרים לכביש הראשי ומתחילים להדרים. אם אתמול ליוו אותנו האויר העכור וריח החריכה, היום מלווה אותנו ריח מנסרות. כמות העץ המעובד אין- סופית, וזה מתבטא מאד בבניה- כאילו אנחנו שוב בצפון אמריקה.

יש רוח חזקה כל הזמן, אנחנו עוצרים להרבה הפסקות ובכל אחת פוגשים עוד אופנוענים. גם ממול יש תנועת רוכבים ערנית- זה סוג של משפך די הכרחי, ובין האופנוענים יש גם כמה מצחיקים. בחורה שנוסעת על וספה עמוסה ומאחריה כמו כלב שמירה בחור עם אופנוע רציני- היא מבוגוטה והוא מפיורה- נפגשו בדרך, התאהבו ועכשו מטיילים ביחד. איש עם אופנוע כמו שלנו שלא מצליח לתקן פנצ'ר וכשגדי מראה לו תופס את הראש- איך טעה ככה. גדי צוחק- כל מי שיש לו אופנוע וקשר מאחור שק שינה מרשה לעצמו להגיד שלום… אחרי נסיעה ארוכה אנחנו נכנסים למקום שיש בו בקתות וגם מסעדה ממש על הכביש הראשי- מצוין שמחר נוכל מוקדם בבוקר להמשיך בנסיעה ואפילו להגיע לתחילתה של הקרטרה לפני סוף היום. הצלחנו להקדים ביומיים את התכנון מה שמאפשר נשימה בהמשך. הודעה מפטריק- הוא הגיע לסוף העולם! אנחנו מזכירים לו שהוא חייב לנו ארוחת ערב וזה לא נגמר עד שנפגש. מקווים בשבילו שהוא בסדר ויוכל להמשיך אם ירצה! בבוקר ממשיכים עד PUERTO MONTT שער הכניסה לכביש 7- CARRETERA  AUSTRAL מפה והלאה זהו כביש שחלקו סלול וחלקו דרך עפר, עובר ליד החוף הפסיפי ובין אגמים. אורכו כ 1200 קמ', אבל לא נעשה את כולו כי אחרי 800 קמ' בערך נעבור לארגנטיה לכביש 40.

אחרי שעה נסיעה מגיעים למעבורת, חצי שעה נוחה של שיט ואנחנו יוצאים לעוד שעה רכיבה עד המעבורת הבאה. את הלילה עושים בעיירה שהיא תיירותית לגמרי אבל לא ממש מזמינה להשאר. הכל נראה לא מטופל, אבל התושבים, כמו גם התיירים, לא עושים עניין משום דבר.. לא ידענו שהצ'ילאנים לא כל כך חכמים- תרבות של 'יהיה בסדר' ותשובות מטופשות שהן חלק מההתנהלות. למשל- הולכים לקנות כרטיס למעבורת אבל התעודות נשארו בחדר. שואלים אם אפשר לשמור מקום ולבא מאוחר יותר עם התעודות. לא, הם סוגרים עוד רבע שעה. אבל היא יכולה לרשום אותנו ושנביא לה בבוקר את התעודות.. זה הנוסח המקובל של תשובות. לא, אבל כן..

שבע וחצי בבוקר אנחנו בירידה למעבורת, אבל אופנועים עולים אחרונים- יש לנו כמעט שעה לשתות קפה בינתיים. סוף סוף כולם נדחסים פנימה, נשאר קצת מקום בשבילנו ועוד אופניים. מלא רוכבי אופניים בדרך הזו- אירופאים והרבה ארגנטינאים. בכלל יש תנועת תיירים ערה מארגנטינה גם בחלק הזה של צ'ילה. הבוקר גשום אחרי לילה גשום, אריק אמר שכל בוקר יורד גשם, רוכב גרמני שפגשנו בפוארטו מונט טוען שהיה לו יום גשום אחד בלבד. נקווה לטוב- אנחנו לא אוהבים להרטב!
3 שעות במעבורת. כמה שהנוף יפה, בסופו של דבר אנחנו ישנים.. בחוץ קר מאד, ויש לנו נסיעה קצרה בכביש לא סלול עד קטע המעבורת הבא- כל מי שירד מהמעבורת מגיע לבאה בתור- אין שום דבר בדרך. 2 רוכבי אופניים תפסו טרמפ עם טנדר, השאר יחכו למעבורת הבאה בעוד 4 שעות. הגענו מוקדם משחשבנו ולכן נאריך קצת בנסיעה היום. בשש בערב אנחנו נכנסים להוסטל- הנחמד ביותר, ואולי עדיף להגיד רק- נחמד, כי לא היו נחמדים עד עכשו, פשוט כי יש בו גישה קצת תיירותית. במסעדה יש 2 סוגים של תפריט, המלצרית מסבירה שיש או 7000 או 8000 פסו. עכשו צריך לברר מה מקבלים תמורת הסכומים האלו.. כבר הבנו שחוכמה היא לא הצד החזק שלהם, נוסיף לזה גם אסתטיקה ברמה ירודה, וגם חשק נמוך מאד לעבוד. כמו שגדי אמר- כמו בוליביה רק יקר. בבוקר אנחנו מחליטים לא למהר- מזג האויר יפה, היום ארוך מאד, ממילא נסע הרבה, אז שיהיה בנחת. ההחלטה מתגלה כטעות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לעוד אחד מהמחסומים שיש בכביש בגלל העבודות, רק שהפעם זה לא כמה דקות כמו קודם, אלא 4 שעות!

מכל הרכבים מתחילים לשלוף צידניות, רוכבי האופניים מצוידים בחטיפים, מזל שהבוקר הכנו סנדוויץ' ושיש מים לקפה.. קצת מנמנמים,קצת מפטפטים עם מטיילים אחרים, טיול לנהר שלצד הכביש- איכשהו עברו השעות, ובחמש וכמה דקות אנחנו שוב בנסיעה, רק שעכשו אין חשק לרכב כמה שעות.. אנחנו עוצרים בכפר ויז'ה אמנגואל ללילה, ארוחת הערב שבעלת הבית מגישה טעימה, והבית חמים ונעים. טיול קצר בחוץ מאשר את ההנחה שלנו- אין פה כלום מעניין, והמקום מכוער להפליא. כל הדרך הזו, שנחשבת לאחת היפות בעולם, קצת טריקית- מצד אחד נופים יפהפיים, מצד שני- חלק ניכר מהנסיעה בדרך בין עצים כך שלא רואים נוף. האזור חקלאי מאד, אבל הרבה מתפרנסים מתיירות והתנאים התיירותיים בסיסיים ביותר, וגם יקרים יחסית. שוב, כמו קטעים אחרים במסע שלנו- אם היינו רק פה מן הסתם היינו מתרשמים הרבה יותר, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה מראות- אנחנו לא יוצאים מגדרנו.. אולי הקטע הבא יהיה מרשים יותר.

בבוקר יוצאים מהכפר לנסיעה ארוכה בדרך עפר. הדרך לא נוראית כמו שחששנו, והנופים יפים כמו שחשבנו. עצירה למנוחה בעיר KUYHAIQUE שסוף סוף נראית כמו שצריך להראות מקום תיירותי, ושם אנחנו פוגשים גם את סנוניות הגל העולה- הנוער הישראלי שמגיע מארגנטינה צפונה. אנחנו מתלבטים עד לאן להמשיך- צריך להתחשב בכמה גורמים שלא תמיד מתאימים אחד לשני… קודם כל מזג האויר (בינתיים מתנהג יפה), שנית- המרחק בין הישובים (מקום לאכול ולישון), שלישי ואולי הכי חשוב- מצב הדרך.

עוצרים לתדלוק כפול, מצטרף אלינו אופנוען אוסטרי- חבוט ועייף- בא מדרום וכולו סיפורי אימה. הרוח כל כך חזקה בכביש 40 הארגנטינאי שאי אפשר להרים יד לקסדה, פעם אחת הוא נזרק ונפל מעצמת הרוח. בכביש שעוקף את האגם הדרך איומה- כורכר עמוק, בוץ, נהגים משוגעים- אם היה יכול היה עולה על מעבורת במקום לעשות אותה, אבל 3 ימים לא היתה מעבורת בגלל מזג האויר. מכניס אותנו להתלבטות חדשה. מה שמכריע את הכף הוא הרפטינג שמחכה ליד ריו טרנקילו. ממשיכים להדרים מסביב לאגם! הוא מספר לנו שלפני העיר יש שלט בעברית- אין לו מושג מה כתוב שם, אבל אנחנו כבר יודעים… השלט מתגלה לנו בכניסה לבית קטן- כל האחים מוזמנים. את השער פותח בחור חביב שמחכה לשמוע אם אנחנו אכן ישראלים, ובתוך הבית- אחיו למסע רוחני. נראה שהם זוג, אבל הם לא מנדבים מידע על עצמם (הבחור מאירופה- מה זה משנה איפה, עכשו הוא כאן. גדי מחליט שהוא עבריין נמלט..) חוץ מהעובדה שהם נוצרים מאמינים שרואים שליחות בלארח ישראלים ולהסביר להם שהעם היהודי הוא העם הנבחר. על הדרך גם ממליצים לשאול את אלוהים אם ישו היה משיח אמת ואם התשובה היא כן, אז כדאי להתחיל ללמוד ולבדוק את הנושא.. הרבה חבר'ה נשארים אצלם לארוחה, ללינה, לפעמים כמה ימים. גם מבוגרים יותר, לא רק הנוער. אין כאן כנראה עניין עסקי, לא נשארנו כדי לגלות- מראש הרחנו על מה מדובר והתעקשנו רק לשתות קפה ולהמשיך. תשע בערב אנחנו מגיעים. RIO TRANQUILO. חיפוש אחר מקום לינה, ולפני שגם זה לא ישאר אנחנו לוקחים 'כוך' עם שתי מיטות, השרותים משותפים, ורצים לאכול משהו. לפחות האוכל טעים ויש חבורה גדולה שמנגנת נחמד ומנעימה לנו את הערב. היה יום ארוך.

בוקר- אנחנו מחליטים לקחת שיט אל מערות השיש. שעה וחצי בסירה, 10 אנשים, עושים את דרכנו באגם הגדול בצ'ילה, שהוא מקסים ביותר- צבעי כחול שונים, מים שקטים, הרים גבוהים שחלקם מושלגים מסביב, וגולת הכותרת- סלעים 'צעירים' בני שש מאות מליון שנה שלא מתאימים לשימוש מסחרי. יש פה צורות מרהיבות וצבעים מדהימים גם של הסלע וגם של המים, וביחוד בנקודות המפגש. כמובן שהדביקו שמות- יש 'מערות' ויש 'קתדרלה', 'קפיז'ה', אנחנו מנסים להבין האם אנשים חייבים שיאכילו אותם במידע כדי לראות את הדברים, והאם זה מוסיף להנאה או גורע. נראה שלאף אחד לא משנה- כולם כל כך עסוקים בלצלם, להסריט ולתעד. (סטירה עצמית- לא לשפוט!)

כמעט צהריים ואנחנו שועטים קדימה. גדי החליט שמעונן וקר מדי לרפטינג. שואל- את מאד רוצה? ואני כל כך שמחה לוותר… לא התנגדתי רק כי הוא כל כך רצה.. דרך העפר ממשיכה כמו אתמול, הגשם מסרב לרדת, סך הכל הנסיעה טובה, והנוף רק משתפר. עולים, יורדים, האגם רב הזמן ברקע בצבעים נקיים וחזקים, העננים משחקים עם השמש, זורו מתנהג למופת והנהג משובח- יום משגע!

 

קמפר עוקף אותנו במהירות ואחרי חצי שעה נסיעה אנחנו רואים אותו עומד בצד, 2 בחורות מנפנפות לנו לעצור. תיירות מהולנד ששכרו רכב לטיול של חודש, יש להן פנצ'ר. אנחנו עוצרים לעזור להן, אחרינו עוצר רכב עם משפחה צ'יליאנית שכבר כמה קמ' נוסעים אחרינו כי המפתחות שלי נשארו תלויים בארגז מאחור והם מחכים שיפלו כדי לאסוף אותם.. גדי והבחור עובדים קשה אבל בסוף מצליחים להחליף גלגל. עצירה ארוכה אבל הכרחית במקומות האלו. ממשיכים.

עצירת קפה בעיירה קטנה, אנחנו דנים בינינו האם יתכן שעם שלם הוא בעל אינטיליגנציה נמוכה. גדי אומר שזה קצת שחצני לקבוע דבר כזה. שאלה פשוטה למלצרית ואנחנו מקבלים תשובה מוחצת לדיון- כמה קמ' יש מפה עד הגבול עם ארגנטינה? היא מסבירה שלא תמיד זה אותו דבר בגלל תנאי הדרך ומזג האויר, אז אי אפשר להגיד כמה קמ', אבל זה קרוב לשעתיים. (??!!) ועכשו לניתוח הטיפשות- האם היא ענתה הפוך או התכוונה למה שענתה? עוד לא ארבע ואנחנו מגיעים לעיירה הבאה- CHILE CHICO. נראית כל כך לא צ'ילה! אולי בגלל שאנחנו רק 3 קמ' מארגנטינה.. עוברים בקלות ובמהירות- לאף אחד לא אכפת מהאזרחות הנשכחת של גדי, חששות שוא שכל כך הטרידו אותנו והתבררו כלא כלום.. להתראות צ'ילה נפגש שוב בהמשך!

 

 

 

 

ארגנטינה היא קפיצת מדרגה של ממש- החל מהעובדים במעבר הגבול, השילוט בכבישים, העיירות הקטנות. בבת אחת מזג האויר משתנה ואנחנו מתחילים להתקלף מהשכבות- חם, יבש ושמש חזקה. בצהריים הרחובות שוממים- הסייסטה נולדה כנראה בגלל השמש… עוצרים לתדלק את עצמנו ואת האופנועים 70 קמ' מהגבול. דלק אין. בגלל ההצפות שהיו דרומית מכאן הכביש הראשי חסום- אנחנו רואים את התמונות בטלוויזיה והלב נחמץ- הבוץ והמים ממש נשפכו לתוך הבתים והחנויות, אבל יש התארגנות יפה של תרומות ועזרה למשפחות. ההתארגנות הממשלתית קצת פחות טובה- במקום שיעבדו 24 שעות בכל הכח, יש מעט מאד טרקטורים שמפנים את הכביש, וצופים שרק ביום ראשון תתחדש התנועה. מישהו ברחוב מתנדב להוביל אותנו לחנות שמוכרת דלק- קצת יותר יקר אבל יאפשר לנו להתקדם לכיוון צ'ילה אם נחליט כך. במסעדה שמצאנו אנחנו אוכלים שניצל מצויין- אין ספק שהגענו לארץ האוכל הטעים! ואם נשאר במסעדות הקטנות המקומיות הוא גם יהיה זול..

ניגש לשולחן שלנו גוסטבו, גם לו יש אופנוע ויש לו הוסטל לאופנוענים בעיירה קרובה, מזמין אותנו לקפה אצלו. אנחנו מסתכלים על המפות- מתאים לנו לעצור שם ללילה ואז להחליט איך ממשיכים. שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- HUMAHUACA, שהיא מקום מתוייר מאד, נקי, נעים ומסודר. העיירה מלאה לחלוטין בתיירים זרים ומקומיים- כל מי שרוצה להגיע דרומה ולא יכול. לפני שנשאר בלי מקום לינה אנחנו ממהרים להוסטל שלו, פוגשים את אשתו שממהרת להכין לנו קפה- כבר קיבלה דיווח על בואנו, והחדרים היחידים שיש עדיין פנויים הם אחד זוגי ואחד עם 4 מיטות בלי שרותים. פחות נח אבל זה מה שיש- האופנועים נשארים ברחוב, הוי-פי לא משהו, אבל המקום חמוד והמארחים יודעים את עבודתם.. השעה התקדמה שוב ויש אור כמעט עד שמונה, חם מאד אבל בערב נהיה קר- מדבר אמיתי. ארוחת ערב במסעדה אמיתית- גם המחיר של מסעדה, פעמיים נכנסות 3 נשים, מבקשות רשות מהבעלים ופוצחות במופע מוזיקה קצר. כבר ראינו קודם את התופעה של מטיילים שאוספים ככה כסף לטיול, השלישיה האחרונה היתה ממש מוצלחת, נותנים להם בשמחה. זאת הארוחה האחרונה של כל החבורה ביחד- אנחנו מחליטים להשאר כאן עוד יום לפחות כדי להתארגן על הצמיג שצריך להחליף וסתם לנוח עד שהכביש לסלטה יפתח- האחרים מחליטים לצאת מחר מוקדם בבוקר לצ'ילה. יש להם תכנית שאפתנית מאד- 500 קמ' נסיעה, עם עליה לגובה של כמעט 5000 מטר, ובתוספת מעבר גבול. הם רוצים לעשות את זה ביום אחד, לנו זה נראה מטורף. נקבל דיווח בהמשך.

קארן ודיטר מדווחים שהם בעיר קצת דרומית לנו, מתכוונים לנסות להגיע לסלטה בדרך עפר מחר כי הם חוששים ששוב ירד גשם והכביש יחסם עוד לפני שיפתח. ביקשנו גם מהם דיווח. פטריק נמצא בצ'ילה- לטענתו המדבר שכולם נוסעים אליו משעמם, הוא יורד דרומה דרך צ'ילה, נפגש בהמשך. חשבנו שאלברטו פגש את פטריק בקוסקו, מסתבר שלא, אבל אופנוען אחר סיפר לו עליו, והסיפור אומר שפטריק יצא לטיול הזה בידיעה שהוא לא חוזר חי הביתה, אבל הוא לא מוכן להלחם בסרטן ומעדיף למות בטיול. יתכן שזה נכון- קצב העישון שלו נראה לנו כמו סוג של התרסה, אבל מההכרות הקצרה נראה לנו שהוא עדיין רוצה לחיות… בבוקר נפרדים, נשמור על קשר ואולי עוד נפגש בפטגוניה. אם לא- מתישהו כל אחד בנפרד עוד יגיע לישראל. אריק מתלבט איך- או שיטיס את האופנוע מפרגואי לדרום אפריקה ויעלה צפונה, או שיגיע לישראל וימשיך למזרח הרחוק. אלברטו מטיס את האופנוע שלו לאנגליה ומשם ימשיך הביתה לספרד, יחכה לפרוייקט הבא, כנראה במקסיקו. סטפנו יטיס את האופנוע לספרד ומשם יסע הביתה לאיטליה ואחר כך כנראה בעקבות החברה. אנחנו הודענו שאנחנו חוזרים בסוף פברואר הביתה לעבוד, ובעוד שש- שבע שנים, כשעמית ישתחרר מהצבא נצא שוב לטיול אינסופי. ההחלטה עושה לנו הרגשה נהדרת! את הבוקר אנחנו עושים בבטלה תוך כדי נסיונות לפתור את בעיית הצמיג שלנו- לא נוכל לצאת לנסיעה ארוכה בלי להחליף- אבל עוד אין תשובות טובות. גדי מתחיל להשתגע מחוסר ידיעות ומחוסר מעש, אבל לקראת ערב הכל מתחיל להתבהר- קארן ודיטר נסעו לסלטה בכביש העוקף, היה לא קל ולקח להם 7 שעות, אבל זה אפשרי. זוג פולנים עם אופנועים שיותר מתאימים לשטח מגיעים מסלטה להוסטל שלנו- הם טוענים שעשו את הדרך הזו בארבע שעות. דניאל, הבן דוד מבואנוס איירס מתנדב לגשת לסוכנות בעיר, לקנות לנו את הצמיג ולשלוח לטוקומן. הכל ברור לנו עכשו- ממשיכים בתכנית המקורית, מחר יוצאים לסלטה! כמה עשרות קמ' ראשונים על הכביש בנוף מדהים של הרים צבעוניים ואז יורדים לדרך עפר מסודרת אך עם בורות גדולים מלאים חול מדי פעם, מה שמצריך נהיגה זהירה וערנית. זה לא כל כך נורא כמו שתיארו לנו, ולמרות הדיווחים שקיבלנו אתמול- אנחנו די לבד על הכביש. הנוף בהתחלה מדברי ואנחנו עוברים ליד אזור שנקרא סלינס גרנדס- משטחי מלח אבל לא כמו בסלאר של בוליביה, פה ושם בית קטן בודד, עזים וכבשים וגם קצת אלפקות. הדרך מתמשכת, קצת יותר משעתיים עד עיר קטנה עם שם גדול- סן אנטוניו דה לוס קוברוס.

קצת דרך סלולה ושוב יורדים לדרך עפר של כעשרים קמ'. נתקלים בכמה שלוליות ענק שאין בעיה לעבור אותן בניגוד לדיווח, וכשאנחנו מגיעים לאספלט עוצרים לבקש ממכונית שעומדת להתחבר לחשמל שלהם כדי למלא מחדש אויר בצמיגים. הם בדיוק גומרים לעשות אותו דבר במכונית ונענים בשמחה- לדבריהם הכביש מפה ועד סלטה סלול כולו. 3 אופנועים עוצרים לשאול אם הכל בסדר- 2 זוגות ובודד ממדג'ין שבקולומביה. בהמשך שוב יש כביש עפר, אך הוא איכותי מאד וזהו- 5 שעות מאז שיצאנו ואנחנו בעיר הגדולה!

SALTA אכן עיר גדולה מכל הבחינות- רחובות ישרים כנהוג בערי ארגנטינה, מסודרת ונקיה, מרכז מטופח ויפה, ובבית הקפה שהתיישבנו אינטרנט מהיר ומשובח. הבעיה היחידה- סופ'ש ובתי המלון במרכז מלאים לגמרי. כשגדי הולך לחנות מול מלון שמצא בסופו של דבר, אני מתקדמת לשם ברגל, ואשה פונה אלי ושואלת אם אנחנו מחפשים לינה- יש לה מקום פנוי. חשבתי שהיא רוצה להראות לי את הבית שלה, אבל מסתבר שממש ליד יש עוד מלון- אין שלט כי הוא בתיקון.. המחיר הרבה יותר ידידותי- 800 פזו עם חניה וארוחת בוקר במקום 1000 פזו. צריך לשכוח מהמחירים שהיו בפרו ובוליביה. אנחנו במרכז ומאד יפה פה- הבניינים, הכיכר, המסעדות. עוד 3 אופנוענים מבוגוטה, קולומביה. הם באו לסלטה בדרך הארוכה מבוליביה והחום היה נוראי- גם פה חם מאד, אבל בניגוד למרכז אמריקה יבש כך שאנחנו מלוכלכים מהדרך אבל לפחות לא דביקים…

באחת עשרה אנחנו נפרדים מבעלת המלון הידידותית, יושבים במרכז לעוד קפה ועבודת אינטרנט, בעיר עצמה אין מה לעשות חוץ מלשוטט במרכז, ובצהריים אנחנו יוצאים לדרך. נוסעים לכיוון אזור של כרמים ויין- החצי הראשון של הדרך משעמם למדי באזורים מיושבים, ריח האסדו באויר- יום ראשון בצהריים ונראה שבכל מקום הפריז'ות מעלות עשן… החצי השני מפצה על קודמו- הרים אדומים משובצים בצבעים אחרים, צורות מענינות, נהר ליד הכביש, 'גרונו של השטן'- פתח מעניין בין ההרים. כיף. מולנו שיירות אינסופיות של מכוניות שחוזרות לעיר אחרי סופ'ש- אם כולם חוזרים לא תהיה לנו בעית לינה.. לאט לאט מתחילים להופיע כרמים ויקבים ולקראת ערב מגיעים- KAFAYATE. עיר קטנה ונעימה, חדר נחמד קרוב למרכז, ארוחה טובה עם יין, ואנחנו מוכנים ללכת לישון ולצאת מחר שוב לדרך יפה! בלילה ירד גשם רציני, אבל הבוקר יפה- אולי קצת חם מדי.. הכביש מוביל אותנו לאזור פתוח של כרמים, ואנחנו עוצרים באחד היקבים- זה שהמבנה שלו מצא חן בעינינו ביותר. בעלת המקום, שקיים רק 6 שנים, לוקחת אותנו לסיבוב ומסבירה על הארכיטקטורה של המבנה שיש לה קשר ומשמעות, מטעימה אותנו ביינות המקום, ואנחנו חוזרים לדרך עם בקבוק.

 

 

 

מפה מתחילים לעלות, נוסעים בחורש שעם הגובה הופך ליער- הדרך בהחלט שווה את תוספת הזמן. רק החום- היה כל כך טוב בלעדיו! אחר הצהריים מגיעים לטוקומן, או בשמה המלא- SAN MIGUEL DE TUCUMAN. אוספים את הצמיגים (אם כבר שיהיה גם צמיג קדמי להחלפה) שדניאל שלח ויוצאים לחפש מקום ללילה. ההוסטלים די מלאים- אין חדר זוגי עם מקלחת בכמה שבדקנו, האחרים לא נראים מזמינים, אין ברירה- הולכים למלון אמיתי. האמת- הוסטל עולה 600 פזו, חניה עוד 150, ארוחת בוקר כמאה- כבר לא הפרש נוראי- מלון כולל ארוחה וחניה 1100 פזו. בכל מקרה- נתחיל לחפש מזרון שטח טוב ונראה שנחזור לקמפינג! בערב מריו ובטינה לוקחים אותנו לסיבוב, הם מאד גאים בעיר שלהם, וכנראה שבצדק. טוקומן גדולה מאד, מסודרת ומטופחת, ובעשור האחרון התפתחה מאד- הרבה בניה, שכונות חדשות, עסקים וחיי לילה מגוונים. בעיר חיים כמליון וחצי איש, ובפרובינציה כולה, שהיא כפולה בשטחה מישראל, עוד חצי מליון. המסקנה המתבקשת היא שהפריפריה דלילה מאד, ובאמת ראינו רק עיירות קטנטנות והרבה בתי חווה. מריו מתעקש ללות אותנו גם בבוקר, אוסף אותנו מהמוסך המתוקתק של אלחנדרו שהוא ואשתו רוכבים גם על אופנוע והוא הקדיש פינה במוסך שלו לאופנועים גדולים, ולוקח אותנו לקנות מזרני שטח. נסיעה לשכונות היוקרתיות יותר, בחזרה לכיוון העיר אנחנו יושבים איתו לארוחת צהריים קלה בפיצריה בבנין שהוא בנה, שמושכר גם למכון כושר ולמשרד ממשלתי, ואז- סייסטה. היום לא חם מדי, אבל מזג האוויר בהחלט מצדיק מנוחה, מה גם שצפוי לנו ערב ארוך. מסתבר שקארן ודיטר מתארחים אצל חרמן גונטר- הוא האופנוען המפורסם של טוקומן, כבר כמה שנים שהוא ואשתו מטיילים בעולם, חזרו לחגים הביתה ובמרץ חוזרים אל האופנוע שלהם בנפאל וממשיכים. אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלם, ומשם ניסע לפגישה של הקבוצה של יום שלישי- חבורה של יהודים בני טוקומן שחלקם אופנוענים ורוצים לפגוש אותנו. התמונה שלנו על זורו כבר רצה ביניהם- מישהו צילם אותנו ברחוב, וזה במקרה חבר של מריו. עולם קטן.. ארוחת הערב מתארכת מאד, ורק באחת בלילה אנחנו נפרדים. לא נפגוש את הקבוצה, אלא אם ממש נרצה להשאר עוד יום בטוקומן.

הבוקר היה קצת קשה לקום, ורק בשעה 11 אנחנו יוצאים לדרך, וחם. מאד חם. יש לנו נסיעה של כשש שעות, אבל לא נספיק הכל היום. אנחנו עוצרים שלוש פעמים להפסקת התרעננות, אחת מההפסקות היא בגינה גדולה שיש בה צל, מחסלים בקבוק שתיה גדול ורובצים על הדשא- בשעות האלה זה מה שכולם עושים- לכל אורך הדרך רואים אנשים, בעיקר אלו שמוכרים דברים ליד הכביש, כל אחד תופס פיסת צל ומחכה שהחם ידעך. מהנסיון של הימים האחרונים, זה קורה אחרי שמונה- זו הסיבה שבילוי הערב במדינה הזו מתחיל מאוחר ונגמר מאד מאוחר. אנשים יוצאים מהעבודה להפסקה ארוכה באמצע היום, גומרים לעבוד בשמונה בערב, ורק אחר כך מתחילים את הערב. אגב- זה גורם למצב שיש 4 פעמים ביום פקקים בכניסה או ביציאה מהעיר.. ברור שמחוץ לעיר זה לא מורגש- האוכלוסיה דלילה מדי..

העצירה האחרונה בשש וחצי במלון קטן על הכביש. כל הימים האחרונים השעות משתבשות לנו, בצהריים אנחנו מעולפים מהחם, חייבים לעצור למנוחה, כשמגיעים למלון נרגעים קצת בחדר ועד שיוצאים לאכול כבר מאוחר- שקיעה בערך בשמונה בערב- ואז הולכים לישון מאוחר והבוקר מתחיל מאוחר מדי.. יוצאים לדרך אחרי תשע בבוקר ועד שאנחנו מגיעים כבר שעת צהריים ואין כלב בחוץ. את 16 הקמ' האחרונים אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה- רואים שמשתמשים בה באופן קבוע, אבל זה לא מבטיח כלום- יש קטעי בוץ חלקלק ובאחד מהם אנחנו מחליקים בעדינות.. אנחנו ב MOISES VILLE. כל כך הרבה סיפורים שמענו, ובכל זאת לא יודעים למה לצפות. אז העיירה הזו מסודרת כקודמותיה, בתים ישנים שאיש לא גר בהם צמודים לכאלה שעדיין מאוכלסים, פה ושם בית גדול ומודרני, ובשולי העיירה שכונת סלמס אמיתית. הכל ריק, ואני ניגשת לבדוק אם הבר הפינתי שנראה פתוח גם מגיש אוכל. בפנים- 3 שולחנות, רק גברים- באחד משחקים דומינו, בשני טרוקו, בשלישי רק מדברים. הבחור בבר מאשר שיש אוכל, חוקר אותנו קצת, אנחנו יודעים שלא נשארו פה הרבה יהודים, כשאיש צעיר משתמש במילה תוכעס, הוא כנראה יהודי, לא? הוא שואל לשמות המשפחה, וחוזר עם המידע שלאחד האורחים השם יוסקוביץ' נשמע מוכר. אנחנו מנסים לגלות קצת יותר, והוא מספר על אישה שבאה לחפש את הבית שלה ובעלה היה מצ'כוסלובקיה ולא ידע מילה בספרדית. אנחנו מחייכים- גם היום הוא לא יודע…

moises ville

האיש שולח אותנו למרתה, אומר שהיתה חברה טובה של אמא שלי. הבעיה שעכשו אי אפשר להפריע- סייסטה זה דבר קדוש. אנחנו נוסעים למלון ששייך לרב גולדמן (או יותר נכון- לצאצאיו..) אבל גם שם אין מענה. באין ברירה אנחנו נוסעים לגינה המרכזית ויושבים בצל עד יעבור החם והמקום יתחיל להתעורר. לקראת חמש אנחנו בחדר, במזגן, אבל אם רוצים להספיק לראות משהו היום חייבים לצאת. כשאנחנו דופקים בדלת של מרתה היא כבר מוכנה- גם פה יש ביצה… מרתה צעירה מאמא שלי בשנתיים והבתים שלהן היו כמעט צמודים, לפני שנה וחצי היתה בישראל ופגשה אותה כך שהיא יודעת בדיוק מה המצב. היא פותחת בסדרת טלפונים וכבר יש מישהו שיבוא עם המפתח של בית הקברות ויקח אותנו לראות. בינתיים היא מספרת לנו סיפורים ולא מפסיקה להתנצל שלא מצאה מי שיפתח את המוזיאון בשבילנו- זו חופשת הקיץ… מנואל לוקח אותנו לבית הקברות- המראה מדהים- כמות הקברים, שעל כולם כיתוב בעברית, מדגים את גודל הקהילה שחיה פה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא קבר מסויים, אבל מכל השמות שנתנו קיבלנו מספרים שבעזרתם מצאנו את הקבר של סבא מנשה מרלין. יש פה הכל- מקבריהם של הראשונים שהתיישבו וחלקם ממש מתו מרעב, דרך משפחה שנרצחה בידי המקומיים, המתאבדים והאבודים. כבר כמה עשרות שנים שהנקברים מתמעטים- לא בגלל שמצאו את נוסחת הפלא לחיי נצח, אלא בגלל שרב האוכלוסיה עלתה לישראל, ומיעוט קטן עזב לטובת העיר הגדולה. ממקום עם כמה אלפי תושבים יהודיים, עם חיי קהילה תוססים, תאטרון ובית ספר יהודי, כמה בתי כנסת וספריה עשירה, נותרו כמאה יהודים בלבד וכל השאר התמלא בתושבים אחרים. מרתה לוקחת אותנו למקום שפעם היה הבית של המשפחה- היום גר שם זוג בשנות הששים שבנה בית חדש על מה שפעם היה אוסף בתים עם חצר משותפת ולצידו בית החרושת של סבא שלי. הדבר היחיד שנשאר מאז הוא עץ אקליפטוס ענק שמאד ריגש את אמא שלי כשביקרה פה. ידעתי שלא היה למשפחה בית משלה כי סבא שלי, שהיה ציוני גדול, אמר שבית הוא יקנה רק בארץ ישראל- אבל לא ידעתי שבחצר של בית החרושת למוזאיקה גרו כמה משפחות בבתים קטנטנים עם חצר משותפת לכולם. האם סיפורי הילדות של אמא שלי לובשים פנים חדשות, ביחוד אחרי כל מה שראינו במרכז ובדרום אמריקה?

 

 

הזוג שגר בבית מכניס אותנו ומתנהלת שיחה ערה וכואבת על המצב הכלכלי בארגנטינה. כואבת להם, אבל גם לנו- האם ישראל צועדת באותה דרך שארגנטינה הולכת בה מאז שהיתה לדמוקרטיה? לא רוצים להאמין שזה יכול לקרות גם לנו,אבל פנסי האזהרה מהבהבים כל הזמן! כבר חשוך ונעים בחוץ כשאנחנו נפרדים, הולכים לאכול מול הגינה שלפני ששים ומשהו שנים אמא שלי הסתובבה בה עם חברות בשעה הזו, ובתפריט- קנישעס! הזוי. בבוקר אנחנו עושים סיבוב נוסף ברחובות, רואים את בית הכנסת, בית הספר, אולם התיאטרון- עולם נכחד. מויססויז'ה הוכרזה כאתר לאומי לשימור אבל לא כל כך יש מי שירים את הכפפה ויעשה עם זה משהו. מפה אנחנו יוצאים- הפעם בכביש- מזרחה לכיוון קורדובה. מזג האויר משתפר מעט, אבל רק מעט, לקראת ערב אנחנו בעיירה CARLOS PAZ, כאן היתה מבלה לפני שנים רבות המשפחה של גדי בחופשת הקיץ. צילום בשעון הקוקיה, ביקור בבית של קספר- הלא הוא הבית המכושף, ולינה בקמפינג ענק. גם שיא העונה וגם סופ'ש, אין סיכוי להשיג חדר פנוי בעיר. בבוקר אנחנו נוסעים מפה לבית משפחת גוורה- סיור מעניין מאד בבית בו גדל צ'ה גוורה, או כמו שהוא נקרא פה- אל צ'ה.

che guevara's motorcycle

 

 

המשך היום הוא נסיעה לכפר YACANTE. יש פה מישהו שמצאנו ביו טיוב שבונה בבוץ והוא הזמין אותנו להצטרף מתי שנרצה. אין חשמל ומקום ללינה- הוא נמצא על שפת אגם 16 קמ' מהכפר- אנחנו מקווים שנצליח לחזור- חלק מהדרך לא ממש ברמה טובה.. חוץ מלואיס ואסטלה יש פה המון אורחים, ועד שעת השקיעה- שאחריה חושך מוחלט- ממשיכים לבא וללכת עוד ועוד אורחים. כשהחושך יורד יש מחבת גדולה על האש ותבשיל עוף וירקות מתבשל. נראה טעים. כולם כבר אחרי כמה פחיות בירה, יין ומטה. מים שותים מהאגם, סתם שתיה קלה לא נראה שיש פה- הילדים אוכלים ענבים ואבטיח במקום לשתות.. אני פורשת מוקדם לשכב באוהל- הגב שלי לא מרוצה היום… בבוקר שחיה מרעננת באגם, גדי מנסה את כוחו במסאז', הגב עדיין לא בסדר אבל אני יכולה ללכת קצת.. אנשים מתעוררים לאט, מישהו מבעיר אש כדי שיהיו מים חמים למטה, לואיס עושה בצק ללחם ולאמפנדס, מגלגלים עוד סיגריית מריחואנה, הילדים משוטטים מסביב, מישהו מוציא גיטרה ושר- שלווה אמיתית. נראה שכולם חיים בסרט, אבל חוץ מבעלי הבית, האחרים יחזרו לחיים רגילים עוד כמה ימים… אנחנו צריכים להחליט עד מתי נשאר- נראה שהאורחים באים לכאן לימים ארוכים- לא ממש יש לנו זמן אבל בהחלט זה מקום להזרק ולהתבטל בו! איכשהו היום עובר- מדי פעם נכנסים לשחיה, שיחות בטלות, אוכל, נמנום- האמת שהכי נחמדים הם הילדים- קמילו בן השש, אחיו הגדול ואחותו הקטנה, והנכד המקומי סימון בן השנתיים שהוא עליז וסקרן וכמובן- ערום.. בערב רומי שהוא אורח ארוך טווח מכין תבשיל עדשים נהדר כי לא הצליחו לדוג כלום היום, גדי מכין קפה טורקי שכולם משבחים. אנחנו מנסים להבין יותר מה קורה פה ומגלים שיש פה כמה 'היפים' מודרנים שחיים סביב האגם אבל גם חקלאים אמיתיים. בבית הקרוב יש בית ספר- כנראה שגר שם מוזיקאי שידוע כמורה טוב ומגיעים אליו תלמידים מהאזור. אסטלה היתה מורה ולואיס עבד במפעל שלטי חוצות שנסגר לפני שנה וחצי ובדיוק אז הציעו להם את השטח ליד האגם. הם חיים פה בבית שהיה ומשפצים אותו, ולמרות שהם אנשי ספר- לדעתי הם לא הכי חכמים.. המשנה הסוציאליסטית שלהם שטחית וללא הצעות אופרטיביות, ואין בחיים שלהם חשיבה לעומק, ולצערנו רומי חושב שהם דוגמא, אבל נראה לי שהוא חכם יותר ולכן גם יצליח יותר בדרכו. בלילה מתחילה רוח חזקה, ובארבע וחצי בבוקר גשם שוטף שנמשך הרבה זמן. כל בעלי האוהלים בורחים לתוך החצי מבנה- הקלוב, אבל האוהל שלנו עומד בגשם בגבורה- אנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט. בשבע בבוקר אנחנו מתחילים לארוז את עצמנו כדי שכשמישהו יתעורר נוכל לצאת.. הגשם לא השפיע כנראה על מצב הדרך- אין פה בוץ- אבל היציאה מפה אל השביל הראשי מאד בעייתית, ועוד יותר עם מצב הגב שלי- אנחנו חייבים עזרה. רומי כבר ער, מבעיר אש ואז נעלם. לקראת עשר הוא חוזר עם לואיס, הולכים לבדוק אם יש משהו בחכות שהושארו בלילה וחוזרים עם דג יפה, ואז מתחילים להתארגן. כמעט אחת עשרה כשאנחנו נפרדים מהם בשביל ויוצאים לחפש דרך להמשך.

המטרה היום לעבור מרחק גדול ככל האפשר- אנחנו רוצים לעבור את הגבול לצ'ילה בעוד יומיים, ועד שנגיע להרים בין מנדוסה והגבול ממילא הדרך לא מאד מעניינת. שמונה בערב מגיעים לסן- לואיס, שריפה בהרים מדרום והכביש הראשי מערבה סגור, שיירה של כבאיות בעיר מחכה להוראה לצאת, ובתחזית- מחר גשם. ידידינו הרוכבים שולחים נקודות ציון, נראה איך נתקדם ועם מי נפגש! כהרגלנו באחרונה לא מצליחים לקום בבוקר מוקדם כמו שתכננו, אבל הדרכים טובות וכך גם מזג האויר. הכביש בין סן-לואיס ומנדוסה ארוך, ישר, ומאד משעמם. גם מי שתכנן את התאורה לאורכו השתעמם- כל 25 עמודי תאורה בצבע אחר, ולאו דוקא מוצלח. ספרתי, בטח שספרתי!

מנדוסה היא בירת אזור יין, והגפנים מסביב ממש תענוג- מסודרים להפליא, הכל ירוק, ויקבים ענקיים לצדי הכביש. אנחנו מוותרים על כניסה- לא מזמן היינו, נהיה שוב בצ'ילה מן הסתם, לא חייבים בכל מקום.. כניסה להתייעצות קצרה במוסך- אחד הבולמים של זורו קצת מזיע- המכונאי אומר שאין בעיה להמשיך עד סנטיאגו ועדיף להחליף שם- צ'ילה משמעותית זולה יותר מארגנטינה. כשיוצאים ממנדוסה מתחילים לטפס קצת- מעבר הגבול עובר באנדים, אחת הפסגות הגבוהות פה היא מעל 6000 מטר, הכביש עובר בין פסגות אבל יש גבוהות יותר ויותר באופק. אנחנו נוסעים ליד נהר מנדוסה, הנוף מקסים והטמפרטורות מתחילות לרדת. איזה כיף! PUENTE DEL INCA הוא גשר טבעי מעל הנהר שיש לידו נביעה של מים טרמלים, מראה מרהיב, אבל הכניסה למרחצאות, הבניוס, סגורה וגם אי אפשר לעלות על הגשר ולהגיע לכנסיה שמעל. לעומת זאת יש שוק מזכרות והמון מבנים של הצבא ומשמר הגבול. הכל נראה די מוזנח, ההוסטל לא מזמין אפילו מבט מבפנים.. אנחנו ממשיכים לכיוון הגבול, אולי בעיירה שלפני נמצא מקום לינה- השעה כבר כמעט שמונה, עוד יש אור אבל לא להרבה זמן והרוח כאן לא ידידותית לנסיעה. העיירה מתגלה כאוסף מוזנח של מבנים, רובם ככל הנראה תיירותיים. באחד משלושת ההוסטלים אנחנו מוצאים חדר- 2 מיטות קומותיים עם שמיכות צבאיות, שרותים משותפים. לא נורא כמו שזה נשמע, המקום חביב והמארח נחמד וידידותי. נהיה קר- הגובה מעל 3000 מטר, לא יהיו לנו עוד הרבה ימים חמים עד סוף המסלול. אנחנו מעדיפים את הקור- רק שלא ירד גשם והכל מושלם. מחר- צ'ילה!

הגבול בין פרו לבוליביה נראה כמו אפריקה או המזרח הרחוק. דוכנים, ריקשות, טיילים ומקומיים- ערבוביה ענקית וריחנית.. התור לכניסה ארוך מאד, עשר וחצי אני מתיצבת וגדי הולך להתחיל לארגן ניירת בשבילנו ובשביל זורו. כבר שמענו שמאז צוק איתן עושים צרות לישראלים בגבול, אז הנה זה מתחיל- אתם צריכים לחזור ללימה לעשות ויזה. (?!) אין אפשרות אחרת. גדי, שהחכים עם השנים, עושה את עצמו מסכן- אנחנו עם אופנוע, זה יקח 10 ימים, לא יכולים, הרצאת מסכנות. בסוף מתערב אחד מהפקידים ומוציא רשימה של מה צריך לתת להם כדי לקבל ויזה בגבול. גדי מתחיל לרוץ לצלם, צריך גם להדפיס דף בנק (!) והזמנה מראש של חדר במלון. אין איך להדפיס, גדי רץ בחזרה לצד של פרו, שם יש. בינתיים התור מתקדם ואני איתו, גדי הולך לודא שיש לנו את כל מה שצריך, אבל לא- צריך גם צילום של פנקס חיסונים. סוף סוף מגיעים לעמדה. הפקידה רוצה לראות את כל המסמכים, מכינה תיק יפה לכל אחד, ושולחת אותנו למלא עוד טופס ירוק לכניסה למדינה. אז הולכים לפקיד, נחמד דוקא, שיעשה לנו את הויזה וישים בדרכון. נפרדים ממאתיים דולר ואפשר לחזור לפקידה. שמה חותמת בדרכון ושולחת אותנו להביא לה צילום של הדרכון המוחתם. זהו? גמרנו? עכשו לאדואנה- המכס. הטפסים של זורו כבר שם, צריך צילום של הטופס הירוק, מכינים לנו אישור, אפילו לא בודקים את המספרים. השעה אחת וחצי. בילינו פה שלוש שעות- מזל שהפסקת הצהריים מאוחר יותר. אנחנו רק רוצים לצאת מכאן, עוד נספיק להגיע ללה פס לפני הערב. הכביש ממעבר הגבול קצת חסום, קצת לא סלול, אי אפשר לראות לאן צריך לנסוע- האם זאת בוליביה? האנשים, הלבוש, בתי הבוץ- הכל כמו בפרו. נראה רק שהם פחות חביבים, אבל ניתן להם הזדמנות נוספת. בשתי תחנות דלק אין בנזין, רק סולר, וכשכבר מוצאים תחנה עם בנזין המתדלק לא יודע איזה דלק זה, וגם גובה מחיר תיירים מופקע. עוד הזדמנות? שעתיים נסיעה בקצב איטי בגלל מצב הכביש, והגענו- עיר נמוכה, מתפרסת על שטח עצום, ברקע- הרים מושלגים, תמונה נהדרת.

la paz

לה פס- מהומה, ריחות של עולם שלישי, נהגים עצבניים, כלבים משוטטים וכמובן אנשים מתרוצצים לכל עבר. שום דבר לא משתנה. בכניסה אנחנו עוצרים לאכול לפני שנכנס למלחמה ברחובות הצפופים- לפחות הכבישים בעיר טובים יותר, אפילו עולים על כבישי הערים הגדולות שעברנו עד היום. יותר משעה לקח לנו להגיע לכתובת שקיבלנו של הוסטל מומלץ- יש בודאי מאות הוסטלים בעיר כזו, כדאי לדעת לאן הולכים מראש אם לא רוצים לשוטט ביניהם. הרב במצב לא משהו, אז לפחות להכנס לאילו שאחרים כבר היו בהם ויודעים מה מקבלים. יש שניים מאד קרובים פיזית, אחד יקר יותר, השני אהוב על ישראלים ויש בו מסעדה עם אוכל ישראלי. מאחר והגענו אליו ראשון והוא נראה סביר, וגם יש חניה בבנין ליד- אנחנו מחליטים להשאר פה. האזור של ההוסטל לא יותר מפתה מהחדר- הרחובות מלאים בחנויות קטנות, ברובן יש דברים לתיירים, מסעדות, ובמדרכות- שוק. הצ'ולות, המוכרות, בתבנית אחידה- חצאית קפלים רחבה, פונצ'ו מכסה אותן, כובע לבד כמו של צ'רלי צ'פלין, ותמיד שמנות. שלטים בעברית בכל מקום- ממליצים על המסעדה הזו, הפליזים הכי זולים, הפיצה הכי טעימה, פרננדו תופר הכל, וגלדיס האמא שלנו בלה- פס. אומרים שתנועת התיירים הישראלים בבוליביה פחתה מאז שהשלטון החליט 'להציק' אבל עדיין- הם חלק גדול מהכלכלה התיירותית. למחרת בבוקר אנחנו רוצים לקחת את זורו למוסך להחלפת שמנים, אבל הבוקר איטי מאד, וכשאנחנו יוצאים מהחניה נעמד לידנו בחור מקומי עם אופנוע לפטפט ומכיר לנו את דוד- ישראלי צעיר שקנה פה אופנוע וחושב לצאת לטייל דרומה. השיחה מתארכת, וסטפנו, שעדיין בעיר כי ירד גשם הבוקר, מזמין אותנו לאכול צהריים ביחד. במוסך יוצאים להפסקת צהריים ופותחים שוב בשעה שלוש, אז אנחנו לוקחים את הזמן. עוד כמה צעירים ישראלים מתגלים ברחוב, הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם לארוחת ערב בבית חב'ד. רעיון נחמד.

הנסיעה למוסך ארוכה ואנחנו מגלים שגם החלקים היותר מתקדמים של העיר הזו מכוערים למדי. קרלוס, האחראי במוסך, מקבל אותנו יפה אבל לא כל כך יעיל. הטיפול יכול להעשות עוד היום, אבל צמיג אחורי שביקשנו להחליף אין לו במלאי. גם לא בשום מקום אחר שהוא בדק. אנחנו לוחצים- הצמיג שלנו יכול להחזיק עוד 1000 קמ', הוא מבטיח שימצא לנו, אבל כבר הבנו איך הדברים עובדים פה- צמיג לא יהיה. נצטרך מעכשו להזמין בסלטה ולקוות שלא נתקע בגלל זה. קרלוס מארגן נסיעה של מועדון BMW המקומי למקום ליד הגבול כדי לראות את מתחרי הדקאר ורוצה לדעת אם אנחנו מצטרפים. מבטיחים לו תשובה מחר, אבל צריך בשביל זה ציוד קמפינג. הוא מבטיח שימצא לנו מקום שבו אפשר לשכור ציוד, לא מאמינים לו, אבל צריך לתת הזדמנות. בחזרה אנחנו הולכים לבית חב'ד שנמצא מאה מטר מההוסטל שלנו. חוץ מארבעה חבר'ה מישראל אנחנו פוגשים שם את חיה עם התינוק ישראל. היא ובעלה איציק נמצאים פה כל היום עם חמשת הבנים, ובערב אחד מהם לוקח את הילדים הביתה. הם כאן כבר כמה שנים וישארו עד שיבוא המשיח. שבתות וחגים כמובן בבית חב'ד כי צריך לארח את הצעירים שמגיעים. יש להם עובדת מקומית שבאה כל יום ועוזרת בבישולים, ומבשלים פה הרבה. בית חב'ד נראה כמו כל המקומות שאנחנו מתאכסנים בהם- עלוב ומוזנח, אבל כנראה שאף אחד חוץ מאתנו לא רואה את זה.. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמשפחה גרה בבית של הקהילה היהודית שנמצא באזור יותר טוב אבל בעצם רב זמנם הם פה. אין להם תקצוב ונראה שהארוחות שהם מגישים ותרומות הם מקור ההכנסה העיקרי, וזה בהחלט לא מספיק. לכן גם לא משקיעים בשפוץ המקום. גם נסיעה לארץ לביקור היא סיפור יקר- לא רק הטיסות והשהות אלא גם להביא מחליפים שידאגו שהבית יתן שרות למטיילים. להגיד שאנחנו לא מקנאים בהם זו לשון המעטה.. אנשים מהמגזר שלהם היו מכנים אותם צדיקים, והפעם אני נוטה להצטרף להגדרה. החבר'ה המבקרים מאד מעריכים אותם כנראה, ואחד מהם- עונג- מבטיח שיבוא מחר לסדר להם תאורה במדרגות ובכניסה. חיה מספרת לי שהילדים- הגדול בן 7 ואחריו בהפרשים של שנה וחצי- שנתיים- לומדים בבית. יש להם בית ספר אינטרנטי משותף עם משפחות של בתי חב'ד אחרים ביבשת, וזה דוקא נשמע נחמד ומעניין. במהלך הערב מצטרפים עוד אנשים, ואני כבר מרחמת על חיה שמן הסתם כבר מזמן היתה רוצה להיות בבית.. די מאוחר כולם מתחילים לעשות סימנים של פרישה, אבל לא לפני שעוזרים לחיה להוריד (60 מדרגות!) את התינוק והמון שקיות לרחוב, מחכים איתה למונית ודואגים שהנהג יקח אותה למקום הנכון. בבוקר אנחנו הולכים לכתובת של ציוד מחנאות להשכרה שקרלוס שלח אותנו אליה. הדרך, חצי שעה הליכה בירידה אז זה טיול נחמד- את החזרה נעשה במונית. אין כלום בכתובת. ברור קצר מגלה שהוא לא שלח כתובת נכונה, כמה אופייני. החנות נמצאת פחות ממאה מטר מההוסטל שלנו.. זאת סוכנות טיולים בעצם, שמשכירה ציוד לאנשים שמזמינים טיול. דולי, האחראית, מבטיחה שהציוד במצב טוב, מוכנה לתת לנו רק לשני לילות למרות שאנחנו צריכים אחד, ורוצה שנשאיר דרכון לבטחון. בעניין טיב הציוד נצטרך לסמוך עליה, אין ברירה אלא לשלם על שני לילות, אבל דרכון אנחנו לא מוכנים להשאיר. היא מתרצה בסוף, אבל דורשת ערבון של 300 בוליביאן. שיהיה. אנחנו הולכים להוציא כסף כי היא מקבלת רק מזומן, אבל עד שהיא באה עם הציוד אנחנו מספיקים גם לאכול צהריים. הציוד נראה בסדר- אוהל איכותי עם כיסוי גשם, שקי שינה מתוצרת ידועה ואיכותית, ושני מזרוני שטח. נצטרך להתארגן על קשירה של כל זה- היה כל כך נח להפטר מהציוד הקודם!

 

סטפנו יצא הבוקר דרומה, אבל אריק מגיע מפרו ושמח לשמוע שאנחנו פה- הוא ישמח להצטרף לנסיעה הזו וגם השיג ציוד קמפינג. גם דוד חושב להצטרף, אבל הוא עוד לא מאורגן לצאת לנסיעה ארוכה, אולי נפגוש אותו בשלב מאוחר יותר. זורו נשאר לחנות במוסך- ממילא יוצאים משם אז אין טעם להוציא אותו. אחר הצהריים אנחנו הולכים לטייל קצת, יורדים לכיכר עם הקתדרלה ובניין בית המשפט- אין בעיר הזו טיפת חן, למרות שראינו הרבה מבנים שפעם כנראה היו יפים.. בוליביה נמצאת במדרון ארוך שנים, עם שלטון מושחת שלא עושה מאמצים לקדם את האוכלוסיה החלשה, אין נסיון לפתח את הכלכלה, ולעומת זאת מלאימים עסקים בצורה שרירותית. אבל לא שוכחים לחייב תיירים במחיר פי שלוש של דלק, וגם זה רק כשמוכנים למכור ובתנאי שיש! נראה שגם השכבה היותר אמידה התרגלה לתנאים העלובים, ובעצם רק מי שמקורב לשלטון חי ממש טוב. העניים והאיכרים חיים כמו במערב לפני חמישים שנה ואולי יותר. ההרגשה היא שלא רק שלא מוכנים פה לנסות להיות נחמדים לתייר, אלא גם מנסים לעקוץ אותו. ברור, לא בכל מקום, לא כל אחד, אבל יש הרבה פרצופים חמוצים. ואולי זה לא בגללנו אלא בגלל החיים חסרי העתיד שיש להם? בערב אנחנו שוב הולכים לבית חב'ד. הארוחה שם טעימה ועם אפשרות שיחה בעברית, מתאים לנו. הפעם אנחנו פוגשים גם את איציק והילדים. הוא בא ממשפחה של שליחי חב'ד- הוריו כבר עשרים שנה בהודו ועכשו אחיו הקים בית גם בהודו. עונג כבר הספיק לסדר את התאורה בחוץ, מדהים איך הצעירים שבאים לכאן רוצים לעזור ולתת להם. האמת- כשאנחנו מזמינים אותם לבא לבקר אצלינו כשהם בחופשה בארץ- זה ממש מכל הלב. הם מעוררים הרגשה של- מגיע להם לקבל משהו טוב. זה לא שאנחנו מרחמים עליהם- אלו החיים שהם בחרו לחיות, אבל הלב קצת נצבט. אנחנו נפרדים מוקדם הערב- עונג ודורין טסים מחר לטיול בפמפה, אבל יחזרו שוב לעיר עד הטיול הבא. קצת זר לנו הטיול אחרי צבא שאנחנו פוגשים פה. החבר'ה האלו- שכולם ילדים טובים ונבונים- יכולים לשהות שבועות בעיר כזו, לצאת מדי פעם לטיול של כמה ימים, לטרק, להשרדות (כן, יש דבר כזה. ויש גם חצי השרדות!), ובשאר הזמן לשרוץ, ולקנות. המון. תופרים מעיל עור. תופרים פליזים. קונים בגדים. קונים מתנות לחברים ולמשפחה. קונים ציוד לטיול. זה הטיול שלהם והזמן שלהם, אבל אנחנו מסתכלים מהצד וצר לנו על הזמן והכסף המבוזבזים, כאילו הם שלנו… האם כשהיינו בגילם היינו אחרים? נדמה לנו שכן, אבל כנראה שצריך לשאול את אלו שהסתכלו עלינו מהצד אז! את הבוקר השלישי בלה-פס אנחנו מנצלים לארוחת בוקר עם דוד, נותנים עצות אחרונות שאותן יאמץ או לא- הוא כבר ילד גדול, ואחר כך לסבוב מהיר ב'שוק המכשפות' שלא ממש מעניין. דבר אחד חיפשנו בכמה רחובות ולא מצאנו- חוברת קומיקס. במדרכה שליד ההוסטל שלנו יושב כל יום ילד- אולי בן 10- ופותח עמדה לצחצוח נעליים. כבר ראינו ילדים מסתובבים ומנסים לשכנע אותך שתצחצח אצלם נעליים, וכמובן המון מבוגרים, אבל הילד הזה לא מנסה כלום- פשוט פורש את הציוד לידו ויושב כל היום לבד, בשקט, לא עושה כלום. רצינו לתת לו משהו להעסיק את הראש, למרות שאי אפשר לטפל בכל התחלואים והעוולות שרואים במקומות האלו, וחייבים לפתח עור של פיל. כנראה שבאזור הזה של העיר אין הרבה דרישה לחומר קריאה. אולי בשום אזור? משתדלים לא להיות שיפוטיים- בכל זאת זו תרבות אחרת- אבל לפעמים זה קשה. בימים האחרונים אכלנו רק במקומות מסודרים ולא ברחוב, ובכל זאת הבוקר אני מתעוררת עם עויתות מעיים. לא ממש מתאים לטיול בשטח- נקווה לטוב. לקראת הצהריים אנחנו במוסך עם כל הציוד, איתנו עוד שנים עשר אופנוענים שיוצאים לשטח. הארגון לא משהו, אבל אלו הבוליביאנים. החלטנו שאנחנו זורמים עם מה שיש. באחור קל של חצי שעה יוצאים לדרך- אנחנו אמורים להפגש עם עוד כעשרים אופנוענים שבאים מהעיר סנטה- קרוז. אין מי שמוביל- לא כולם יודעים לאן לצאת, הבלגן חוגג- אבל זורמים. אנחנו נצמדים לאחד שכנראה יודע לאן לנסוע, ומגיעים לנקודת המפגש, שם כבר מחכים לקבוצה שלנו.

יחד איתנו נוסעים שני טנדרים והמשאית של המוסך עם קצת ציוד ובעיקר אוכל, וגם צלמת. יוצאים לקטע הדרך השני עד הכניסה לשטח. שוב- אין מוביל, אין הגדרה של איך נוסעים ולאן בדיוק, ברדק. זורמים. כשעה נסיעה, מגיעים לשביל- אפשר לזהות לפי המשאיות עם השרותים הניידים, רכב של רשת טלוויזיה, הרבה שוטרים, ומוכרי הדגלים והמדבקות- של בוליביה ושל הדקאר. מתחילים לנסוע. בתכנית המקורית נאמר שנוסעים 6 קמ' בשביל. לאורך השביל פרושים שוטרים רבים, ומצידיו מכוניות, אוהלים, במות- כולם מחכים לראות את המרוץ מחר בבוקר. הטיפטוף שליווה אותנו מפסיק, אבל הנסיעה לא. אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה, אדמה אדומה ומסביב שטחים שחלקם מעובדים. ה'אדריכלות' בבוליביה קצת שונה ממה שראינו עד היום- יש מתחם מגודר שכולו בנוי מבוץ לכל משפחה ובו בתי חדר אחדים וחצרות לחיות המשק- פרה, כבשה, אלפקה. לפעמים גם חזיר או למה. ובל נשכח את הכלבים. בכל מקום. האיכרים תלו שלטים גדולים- "אנחנו צריכים כבישים סלולים. יחי דקאר 2017". הנסיעה מתארכת מדי, וכשעוצרים אחרי 25 קמ' מתברר שנבחרה נקודת מחנה 40 קמ' מהכביש, אבל הדרך חסומה בגלל בוץ עמוק. שעה של התלבטויות עד שסוף סוף מחליטים להקים אוהלים ליד שרידים של בית בוץ- קור נוראי ,הרוח חזקה מאד ורוצים סוג של מחסה. המשאית פורקת ציוד והשף מתחיל להכין ארוחת ערב. הטפטוף חוזר, ותוך דקות הופך לגשם של ממש וכולם בורחים לאוהלים להתחבא, אנחנו אפילו מתנמנמים קצת. כשמתחילים קולות בחוץ אנחנו מתחילים להתקבץ- הקימו מחסה גדול, יש שולחן ארוך, כסאות,מישהו שולף יין אדום מתקתק- ממש במקום. הגשם כמעט פסק לגמרי, ומסתבר ששני אנשים מגיעים רק עכשו, כבר חושך גמור, בוץ בדרך ושניהם חסרי נסיון לחלוטין- שיטת 'יהיה בסדר' חזקה מאד בבוליביה, אבל היכולת הכללית לא מעוררת הערצה.. הם קצת הלכו לאיבוד אבל לפחות יש קשר טלפוני איתם. רב האנשים מכירים כמה אחרים, יש כמה צעירים אבל הרב בערך בגילנו. בין הרוכבים אבא ובן, ומעט זוגות. מוזר שיש המון מבטאים שונים- בדרך כלל בכל מדינה יש צורת דיבור אופיינית וכאן- ערבוביה שלמה. האוכל מגיע- פאיז'ה טעימה וחמה, כמה מנסים להדליק מדורה, השניים האבודים הגיעו עם קצת עזרה, מישהו שולף בקבוק וויסקי, ואז מתחילות השמועות- מבטלים את המרוץ בגלל מזג האויר. שעה של שיחות טלפון בהולות לכל מיני מקורות, עד שיש אישור סופי- המסלול של מחר בוטל בגלל תנאי הדרך, הם יעשו נסיעת טיול מאורורו ללה-פס, יום מנוחה כמתוכנן, ואז ימשיכו לאויוני. אנחנו במלכוד- לא רוצים לחזור ללה-פס, יקח יומיים להגיע לאויוני, ואין לנו מושג מה קורה שם. בכל מקרה אי אפשר לצאת מפה עכשו, רק מחר בבוקר, וגם זה רק אם הגשם ייפסק והדרך לכביש תהיה עבירה. המטבח ממשיך להזרים כל הערב שתיה חמה, ולקראת חצות נסגר. זה הסימן לכולם לפרוש לאוהלים. ארוחת בוקר בשבע וחצי. אנחנו ישנים מצוין- את האוהל הקמנו בתוך חצר קטנה שאף אחד לא רצה להכנס אליה כי פעם היו שם כבשים והיא 'מרוצפת' בגללים, אבל לנו זה לא מפריע- אנחנו יודעים שכשזה יבש זה לא מסריח. שקי השינה מצוינים, ובתוך האוהל חמים ונעים. לפנות בוקר נהיה קצת קר, התהפכנו, התכרבלנו, ובלי בעיה נרדמנו שוב עד שקולות המטבח העירו אותנו. אחרי ארוחת הבוקר מתחילים להתקפל, מורידים אויר מהצמיגים כד לא להתהפך בבוץ, ולאט לאט כל השיירה יוצאת. אנחנו מעמיסים את הארגזים על אחד הטנדרים, ויוצאים את המרחק בקלות אם כי באיטיות.

 

בכביש כולם מסתדרים לתמונה קבוצתית, לא ממהרים כי ממילא הכביש סגור מסביב ללה-פס- הדקאר נכנס לעיר והכבישים יפתחו רק אחר הצהריים. גם אנחנו- שנוסעים דרומה לא נוכל לעבור, במשאית המטבח יש גם ציוד של המוסך אז כולם מסתדרים בשורה למלא אויר בצמיגים, ובשעה אחת אנחנו נפרדים מהחבורה ומתחילים להדרים. אחרי לילה גשום, ויום יפה ונעים, רואים מרחוק עננים מתקבצים, אנחנו עוקפים את הכניסות לעיר, וממש בסוף, בפניה האחרונה מגיעים למחסום. זהו, פה צריך לחכות עד שהשיירה תגמור לעבור. מבקשים יפה מהשוטרת לפנות ולחנות בצד, ואז אנחנו מגלים שבעצם אין שום בעיה להמשיך- לאט, כי זה שני נתיבים שסגורים לתנועה והם מלאים אנשים ומכוניות חונות, אבל גם נוסעים שם לשני הכיוונים, ואופנוע בדרך כלל לא נחשב רכב בעיני המשטרה. כשהכביש חסום למעבר יורדים לדרך מקבילה שהיא לא סלולה ומלאה בורות ושלוליות, אבל שם התנועה זורמת. שני הנתיבים לכיוון העיר מוצפים אנשים עם דגלים ושם נוסעת השיירה של הדקאר. מדי פעם אנחנו עוצרים להסתכל ולצלם, ואז עטים עלינו אנשים ומבקשים תמונה איתנו..

אנחנו ממשיכים בתנועה איטית, מדי פעם עוברים שוטרים- עושים יפה שלום וממשיכים. כשהכביש כבר ממש מחוץ לעיר עוצר אותנו שוטר ומבקש שנסע לאט ובזהירות כי יש אנשים מסתובבים על הדרך- אמנם מחוץ לעיר, אבל בכל מקום שיש צבר בתים יש אנשים שבאו לראות, ואוהלים, וילדים- בלגן. אחרי שעה של נסיעה כזו אנחנו עוצרים ליד כמה מכוניות להכין לעצמנו קפה, לנוח קצת. כמה דקות אחרי עוצרים לידנו 4 רוכבי אופניים שעברנו קודם- 3 צרפתים וגרמני- לפי הקצב שלהם עוד נפגש בדרך… עוד לא גמרנו לשתות ומתחיל בלגן- פתחו את הכביש לתנועה וכולם רוצים להיות ראשונים. מזל שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך.. אופנוען עובר אותנו ומסתובב אלינו בחזרה- לא זיהינו, זה אריק! הוא עקף את כל העיר בדרך עפר, לקח לו 3 שעות, ועלה לו במגן יד ימני, אבל הנה הוא פה ואנחנו ממשיכים ביחד. הכביש ריק וטוב, אפשר לטוס עליו, רק להזהר מכלבים או חיות גדולות יותר.

לקראת ערב מגיעים ל ORURO, זו עיר שאין מה לעשות בה חוץ מלעבור לילה, אבל גם זה בעייתי- נוסעים ונוסעים ולא רואים שום הוסטל. בסוף אנחנו מגיעים למרכז שיש סביבו כמה בתי מלון וברחובות הקרובים גם כמה הוסטלים. אין לנו הרבה ברירות- כבר כמעט 7 אנחנו עייפים ורעבים, נכנסים להוסטל שיש לו חניה (אריק מתנגש בעוצמה בקיר הכניסה ומאבד את מגן הרוח…) ומקלחות משותפות. החדר נקי, כך גם השרותים, והאחראים נענים במהירות לכל בקשה או שאלה. ארוחת ערב במרכז- מסעדה שנראית טוב, הסועדים לבושים יפה, הגברים בחליפות, השרותים? מאחורי וילון, הכל פתוח, ואחרי חצי שעה ריח השתן מחלחל לחדר האוכל. מדהים כמה שהם מקבלים כל מצב כמובן מאליו. למחרת בבוקר אנחנו נשלחים לשוק שנמצא 3 רחובות מההוסטל- שם נוכל למצוא ארוחת בוקר שהיא לא מרק בשר.. אריק שותה רק שוקו, ומעדיף עוגיות על אוכל. מתחילים ללמוד את הבחור- הוא לא כל כך צעיר כמו שנדמה בהתחלה- בן 41, ולא צלם כמו שהציג את עצמו בהתחלה- זה רק לצרכי מס בארה'ב. אריק למד הנדסה וניהול, ואחרי 7 שנות עבודה בחברה שמייצרת קוצבי לב החליט ללמוד לתואר נוסף כדי להיות בעמדה יותר בכירה בעבודה. 6 שנים עבד בחברה שמפתחת תרופות ועכשיו החליט לצאת להסתובב בעולם שלא מתוך המשרד… הוא סוג של פרופסור מפוזר- דברים נופלים לו מהידיים, הציוד מבולגן והאופנוע חוטף, אבל הוא בחור נעים ואכפתי, ודי מודע לעצמו..

נוסעים. אנחנו במסלול שרצינו אבל רודפים אחרי הדקאר. אריק הזמין מלון באויוני, סטפאנו במלון בכניסה לסלאר, יהיה קשה למצוא מקום פנוי בעיר אבל אריק מתעקש שנבוא למלון שלו- ממילא הוא שילם על חדר כפול- לא אכפת לו שנצטרף אליו. אנחנו מתכוונים ממילא לישון הלילה בשטח, משאירים את הציוד המיותר בחדר של אריק, קונים אוכל לשלושתינו ויוצאים לעיירה קטנה- צ'יטה, שם סוף המסלול של הדקאר מחר, ולשם מתנקזים כל אלו שרוצים לצפות בתחרות. בעיירה יש בית ספר ומגרש כדורסל מקורה שבאחד מהם קיווינו לישון, אבל המנהל בעיר הגדולה היום והכל נעול.. מקימים אוהלים ליד כל הבוליביאנים, כמעט חושך ויש זמן עד שנכין אוכל, אבל התכניות קצת משתבשות כשמתחיל לרדת גשם- כולם נכנסים לאוהלים עד שהגשם ירגע, קר ויש רוח חזקה, וזה לא נגמר.. אין ארוחת ערב ואפילו לא קפה- מזל שאכלנו פיצה ענקית בצהריים. אנחנו ישנים טוב, אריק קצת סבל מהקור בלילה, אבל הבוקר נעים ויפה ויש רק בעיה קטנה אחת. כל סממני המרוץ נעלמו, והשמועה אומרת ששוב קיצרו את המסלול בגלל הגשם הרב, והיום יגמר בעיר אחרת, שלוש שעות נסיעה מכאן. אף אחד לא יודע כלום- המון שמועות וסיפורים, מה שבטוח- פה אין תחרות- אין שוטרים, אין עיתונות וטלוויזיה, אין במה.

אנחנו אורזים ומתחילים לנסוע לכיוון אויוני ומה שנראה לנו כשוטר על אופנוע מתגלה כסטפאנו שבא לפגוש אותנו. אנחנו עוצרים 10 קמ' לפני אויוני בחנות חמודה שיש בה קפה כדי לנסות להגיע להחלטה על ההמשך. עוצרים איתנו גם 4 פולנים- שניים על אופנועים ועוד זוג ברכב שטח שמטיילים כבר כמה שנים בעולם. הם מתלהבים כאילו זה היום הראשון שלהם בטיול- קצת וודקה כנראה עוזרת להם… סטפאנו ואריק מחליטים 'לקפוץ' לסלאר, אנחנו נשארים עם הפולנים. לאט לאט מצטרפים עוד אופנוענים- מאנגליה, מברזיל, נראה כאילו כולם מתנקזים לפה! בהמשך מגיע גם אלברטו- הספרדי המשוגע. אחריו מגיע גם דוד שגם הוא ישן באזור בשטח עם קבוצה של אופנוענים בוליביאנים. חגיגה.

 

החשש הקרוב שלנו- מתי יסגרו את הכביש לאויוני, כי הדקאר עובר פה על הכביש, החשש היותר רחוק אבל גם יותר גדול- איזו דרך כדאי לבחור הלאה. יש שתי דרכים לכיוון צ'ילה- מאד יפות אבל מאד קשות. שתי דרכים גם לסלטה בארגנטינה- לא מצליחים להבין אם הקצרה יותר על כביש סלול או לא, והארוכה אמנם יפה יותר ובכביש טוב, אבל בכל זאת- 4 שעות נוספות שמבחינתנו הן יום נוסף. ההרגשה הכללית היא שרוצים כבר לצאת מבוליביה ויהי מה! הדיווח מהסלאר- מקסים. השניים לא נכנסו ממש פנימה דרך המים אבל נהנו מאד. מחליטים לנסוע לאויוני כל עוד אפשר, ננסה לעבור את המחסומים שכבר הוקמו בעיר. אנחנו מרגישים כמו בטיול שטח- יש בעיירה הזו כמה כבישים מרוצפים סביב המרכז, כל השאר חול ובגלל הגשם הרב יש שלוליות ענק, ורחובות שאנחנו נאלצים לעקוף בגלל אי עבירות. נהג מקומי מתנדב להראות לנו את הדרך לבית הקברות לרכבות- חוץ מהסלאר זו האטרקציה של העיר. מדרום לעיר זרוקים עשרות רבות, אולי אפילו מאות קרונות וקטרים ישנים וחלודים- אפשר לחשוב איזו מעצמה תחבורתית היא בוליביה.. ביקור נחמד.

 

חוזרים למרכז אבל הכניסה למלון שלנו חסומה, כל הרחוב הראשי סגור לתנועה והאופנועים של הדקאר כבר מתחילים לעבור. סטפאנו חוזר למלון שלו- אנחנו קובעים לאסוף אותו בשבע בבוקר כדי להכנס לסלאר עם האופנועים. גדי מבקש רשות מהשוטרים לחצות את הכביש כשהוא ריק, והם- אדיבים ונוטים לעזור כתמיד, מסכימים. גדי ואריק חוצים בהשגחת השוטרים, אני מצלמת, וההמון מסביב מריע לנו..

במלון- קודם כל מקלחת חמה, ארוחת ערב מוקדמת, סבוב קצר לראות את החגיגה ברחוב, והרגשה כללית של אכזבה מהדקאר- אנחנו פוגשים בני משפחה של מתחרים שמספרים על חוסר תנאים, אנחנו רואים במסעדה מתחרים שיושבים להכין את הניווט של מחר כי אין מקום אחר, אחרים מחפשים מקום לינה. לא ברור אם זה קורה רק בבוליביה או בכלל- אבל כל ההילה של המרוץ החשוב בעולם מתנפצת לנגד עינינו. בבוקר אנחנו יוצאים לדרך לפני שש וחצי, נזהרים שלא להעיר את אריק שהחליט להשאר לנוח. אחרי טעות בניווט שעלתה לנו בארבעים דקות יקרות בכביש הכניסה לסלאר, שהוא איום ונורא, אנחנו אוספים את סטפאנו מהמלון שלו ומגיעים למים. המראה יפהפה- משטח מלח ענק, אנחנו עומדים מול שטח מוצף מים ובמרחק רואים את השטח היבש ובו כמה נקודות שעוזרות להתמצאות. אני לא רוצה לחצות את המים- זה נראה מפחיד מאד למרות שאלברטו עשה את זה אתמול וסיפר כמה זה קל. גדי עובד קשה לשכנע אותי, ואני בסוף מסכימה ומשתדלת להתרכז בצילום כדי לא לדעת מה קורה. זה באמת פשוט מאד- אחרי כמה מטרים המים נהיים צלולים ואפשר לראות כל מה שיש מתחתם, משטח המלח קשה כמו אספלט והמים לא עמוקים בכלל. פחות מעשר דקות נסיעה ואנחנו שוב במקום יבש. המשטח העצום הזה כולו בצורת משושים, מסביב הרים שחלקם מושלגים, ופה ושם קבוצות מטיילים. מאד קשה לאמוד מרחקים, וגדי משתעשע בנהיגה מהירה בשטח. אנחנו נוסעים כמה דקות כדי להיות במקום שאין אנשים אחרים ומשתעשעים בצילום. טוב שסטפאנו איתנו- הוא מצלם את שנינו בנסיעה, אנחנו אותו, ומקנחים בצילום של גדי 'חותך' את המים. אנחנו פוגשים קבוצות של כורי מלח- מקומיים שבאים עם כלים, עושים חור במלח וחופרים כדי להוציא גושי מלח בצורת גבישים שאותם ימכרו אחר כך לתיירים.

סביב הסלאר יש אתרים שונים- מהרי געש, דרך לגונות, 'פסלים' טבעיים וגבעות צבעוניות, ואפשר לצאת לטיולים מאורגנים מיום ועד שבוע, אבל אנחנו מסתפקים בשעות המעטות על המלח. חוויה נהדרת. יוצאים חזרה- קודם כל לשטוף את זורו מהמלח. השטיפה היא עצמית- האחראי במקום לא מוכן לקחת אחריות על שטיפת אופנועים- כנראה שיש לו נסיון רע עם זה… באחת עשרה כמו שתכננו אנחנו כבר במלון, מעמיסים מחדש את כל הציוד, והולכים לשתות קפה עד שכל החבורה תגיע.

דוד בא להגיד שהוא כבר מתחיל לנסוע- הקצב שלו איטי משלנו- קובעים להפגש בדרך. בשתים עשרה, כמתוכנן, יוצאים לדרך- סטפאנו מוביל, אנחנו אחריו כשגדי נאלץ להתאפק בענין מהירות וסיבובים (מה שמאפשר לראות יותר בנחת את הדרך), אחרינו אריק שבנסיעה בחוץ יותר נינוח, ובמאסף- אלברטו שטוען שהוא לא עומד בקצב וישיג אותנו בהמשך. נסיעה מדהימה- הנוף משתנה והוא כל הזמן מפתיע ביופיו, מזג האויר נהדר, הנאה מושלמת! עוצרים לארוחת צהרים קלה ואנחנו מופתעים לגלות שאריק ואלברטו אף פעם לא עצרו לאכול במסעדות הדרכים- מקסימום עוצרים לקנות שתיה וחטיף- הם מודים שזו ארוחה טובה. גם מאד זולה- פחות מחצי מחיר ממסעדה בעיר. דוד גומר את המנה שלו, שואל את גדי אם הוא גמר, ומחסל את האורז והסלט שהשאיר. אנחנו צוחקים- הילד צריך לגדול.

עוד שעתיים של נסיעה לא פחות יפה, ואנחנו ב POTOSI. סטפאנו מנווט למלון שהיה בו קודם, וכולנו עם האופנועים נדחסים פנימה. אנחנו ממש במרכז העיר, נעים פה, וכולנו נהנים מארוחת ערב טובה והרבה צחוק. אלברטו בעיקר גורם לנו להתקפים של צחוק, האיש מטורף לגמרי. הוא מהנדס חשמל במקצועו, רווק בן 43, ועובד בחברה שבונה בתי מלון בסגנון 'הכל כלול' בכל העולם, כך שהוא נודד ממקום למקום- פרוייקטים שנמשכים עד שנתיים בדרך כלל, עכשו הוא בשנת חופש ואחרי טיול במזרח הגיע לארה'ב ויורד לאושואיה. החוויות שלו מלפני חצי שנה דומות לאלו של סטפאנו מלפני 15 שנה, הם מספרים נפלאות על אפגניסטן, בשבילנו זה ישאר בגדר סיפורים… אלברטו הוא גם זה שפותח נושא שמן הסתם מציק לכולם אבל אף אחד לא מדבר עליו- סקס בטיולים ארוכים. כולנו מתגלגלים מצחוק, אבל אנחנו, בתור הזוג היחיד בחבורה, קצת לא שייכים.. הם יכולים לספר על 'טינדרלות' במדינות שונות, בשבילנו אלו סיפורים משעשעים בלבד. נהיה מאוחר, קובעים להפגש בשמונה לארוחת בוקר. בבוקר אנחנו מתארגנים בזריזות- את החדרים צריך לפנות בתשע, דוד וסטפאנו נשארים להסתובב בעיר, כל האחרים יוצאים לסיור במכרה. פוטוסי היתה פעם עיר עשירה מאד, היא יושבת באזור שבו כורים כסף בעיקר עד היום. המכרה הראשון התחיל לעבוד בשנת 1751 תחת ספרדי בשם קירוגה. בתקופה ההיא הספרדים התייחסו אל האינדיאנים המקומיים כאל עבדים- הכורים היו חיים במכרה חצי שנה- עובדים, אוכלים, ישנים- הכל מתחת לפני האדמה. ברור שלא אכפת היה להם כמה מתים ממחלות- החיים לא נחשבו בכלל. בגלל שהם ראו באינדיאנים עובדי אלילים הם 'המציאו' להם את אל המכרות, שבשיבוש בין ספרדית לקצ'ואה נקרא טיו (דוד בספרדית) ויש בתוך המכרה חמישה פסלים שגם כיום מביאים להם מנחות כערובה להצלחה. בעשרות השנים האחרונות המכרה עובד כקואופרטיב בצורה מיוחדת- הפועלים הפשוטים מקבלים שכר יומי לפי תפוקת הקרונות ואלו שמעליהם מרויחים- או לא- לפי תפוקת המתכות שמצאו. יש למכרה כ 400 כניסות, 15000 איש עובדים בו, וכמו כל דבר אחר בבוליביה- הכל פרימיטיבי ביותר. אין ספק שהעבודה היתה קלה יותר עם קצת יותר שכלול טכנולוגי. אחרי שחילקנו בתוך המכרה את ה'מתנות' שקנינו לכורים בשוק בעיר- בקבוקי שתיה ושקיות עלי קוקה, אנחנו יוצאים בחזרה ליום מעונן ולאור טבעי- איזה חיים טובים יש לנו!

 

 

 

בחזרה למלון לאסוף את האופנועים- דוד וסטפאנו השאירו הודעה שהם יצאו בשעה אחת, נשיג אותם בדרך. השעה שתיים, ואנחנו יוצאים לעוד נסיעה נהדרת, משיגים אותם ממש לפני הכניסה לעיר הבאה- TUPIZA. כשכולנו נכנסים לעיר זה נראה כמו פלישה, או יותר מתאים- כמו שנכנסת כנופיה לעיירה שלווה במערבונים. שני סיבובים בעיר ואנחנו מתמקמים במלון שממנו יצאנו לחפש משהו נח יותר- מסתבר שזה הכי נח- ממש במרכז, נקי ונעים. אז אין וי-פי והחניה רחוקה- נסתדר. בארוחת הערב אנחנו מגלים שזה יפה מאד שהצלחנו לגבש תכנית נסיעה, אבל מזג האויר עושה מאיתנו צחוק. התכוונו לעבור מחר את הגבול ולהגיע בערב לסלטה, אבל נראה שהדרך היחידה להכנס אליה תהיה במגלשיים ולא באופנועים.. קובעים לשבע וחצי בבוקר קפה. עד אז אולי המצב יהיה אופטימי יותר! שבע וחצי כולם מתייצבים, הולכים לשתות קפה בשוק המקומי, מעמיסים אופנועים ויוצאים.

הגובה לכל אורך הזמן בבוליביה נשאר דומה- בין 3600 ל 3900 מטר מעל פני הים חוץ מאזור פוטוסי- 4300 מטר במכרה. מסתבר שהסתגלנו יפה לגבהים. אנחנו שיירה קטנה- דוד יוצא ראשון כי הוא הכי איטי, נחכה לו בגבול.

יש לנו נסיעה נינוחה של שעה וחצי עד הגבול, שנראה מסודר ביותר, ועובד בשיתוף פעולה של שתי המדינות. התור להחתמת דרכונים ביציאה מבוליביה קצת ארוך אבל לא לוקח הרבה זמן, וממנו עוברים ישר לחלון של הכניסה לארגנטינה. הבחור בודק את הדרכון של גדי כמה פעמים, ושואל מתי עבר לגור בישראל, אבל זו שאלה ידידותית בלבד- חותמת ואנחנו הולכים למכס- המבחן הגדול. לשחרר את האופנוע מבוליביה לוקח דקה, השאלה מה יהיה בכניסה לארגנטינה. כבר כמה שבועות שאנחנו מגלגלים בראש התרחשויות שונות, כשהגרועה ביותר היא שלא נוכל להכניס את זורו בלי לשלם מס, כי הרי בדרכון של גדי כתוב שהוא נולד בארגנטינה, ולפי החוק שלהם הוא עדיין אזרח.. כל החבורה יודעת שיתכן שתהיה לנו בעיה וכולם מחזיקים אצבעות בשבילנו. למרבה ההפתעה- לא נשאלה אף שאלה, לא הקשו בכלום, כמו כל האחרים קיבלנו מסמך יבוא זמני- הנשימה חזרה להיות סדירה! דוד מתעכב- הוא עבר את הימים שהוקצבו לו בויזה לקולומביה וצריך לשלם קנס, אבל הכל בסדר- רק קצת זמן ואנחנו מחכים לודא שיעבור את כל השלבים כמו שצריך. השלב האחרון בגבול הוא מכונת השיקוף- צריך לפרוק את כל הציוד, להחתים את איש המכס, וזהו- אנחנו בארגנטינה!

פרו. אותו נוף, רק המבנים נראים עלובים מאד, שדות אורז בכל מקום, ועזים. אנחנו נכנסים לעיר קטנה והכביש הראשי חסום, מה שמאלץ אותנו לזגזג ברחובות פנימיים. עזה. במכה חזרנו לעולם השלישי- הבתים, המכוניות, אופנועים וריקשות, הרעש והצפיפות. גדי רוצה להשאר פה, אבל מאוחר מדי, וממילא לא נראה שאפשר למצוא פה מלון…

ממשיכים בנסיעה לכיוון PIURA, שמתגלה כעיר גדולה מאד, צפופה מאד, והנהגים- כמו שהזהירו אותנו- משוגעים לגמרי. אור אדום ברמזור הוא המלצה בלבד- אבל משום מה זה לא מפחיד- רק מצחיק אותנו בטרוף. נוהגים פה בשיטת כל הקודם זוכה- גדי אוהב את זה! אנחנו מוצאים מלון נחמד ממש במרכז, בעל הבית משכנע אותנו שהאופנועים יכולים להכנס למסדרון הכניסה, דוחפים קצת את שולחן הקבלה כדי שאופנוע אחד יכנס, השני חונה בין השולחן לכניסה- בעל הבית מבסוט. גם אנחנו- ממש קרוב למרכז, אנחנו בלב העניינים. זו לא עיר לתיירים, פשוט המרחקים בפרו גדולים וחייבים לישון בדרך. אנחנו באזור חם מאד- נצטרך לחזור מהר להרים- כל כך נחמד לרכב במזג אויר קריר.. בבוקר אנחנו נפרדים מסטפנו- הוא נשאר פה עוד יום- מחכה להזמנה ל'מאסטר'. יש מישהו שמכין שיקוי מצמחי בר שגורם להזיות, חבר שלו היה אצלו וחזר עם סיפורי נסים, אבל צריך לקבל תשובה חיובית לפני שנוסעים. אנחנו מאחלים לו הצלחה ומבקשים רק שיודיע לנו שהכל בסדר כשהוא יוצא משם.. אנחנו ממשיכים עוד קצת דרומה בנוף יותר ויותר מדברי, עם צמחיה שדומה למדבר שלנו, אזורי דיונות, וכפרים של בתי בוץ שנראים דומים לכפרי הבדואים בפזורה.

מזג האויר נהיה סגרירי יותר, טפטוף קל בתחילת היום נעלם ככל שאנחנו מדרימים. עוצרים באתר שבו עושים לבני חימר- חופרים, מערבבים עם נסורת וקצת מים בשיטה הכי פרימיטיבית (כלאמר- עם את ובדריכה), ואז שורפים. ליד האתר הזה עושים סיד- שורפים אבנים ואז טוחנים אותן. לכל אורך הנסיעה יש טחנות קמח- מגדלים פה- כשהמדבר קצת פחות מדברי- הרבה אורז, פה לא מחכים לגשם, אלא מציפים שטחים. בהמשך אנחנו רואים מישהו שבונה עם לבני בוץ כמו שאנחנו עושים בחווה. הוא אומר שבהמשך הדרך נוכל לראות מקומות שבהם עושים את הלבנים, ובאמת אנחנו מוצאים כאלו. הכל בשיטה הידנית, במקום נסורת משתמשים פה בקליפות אורז, אולי יהיו לנו טיפים לעבודה אצלינו…

אחר הצהריים אנחנו כבר בנסיעה פנימה, להרים, עוברים אגם יפהפה עם סכר גדול, ועוצרים ללילה בעיירה TEMBLADERA. נדמה לנו שהולכת להיות חגיגה במרכז- המוני אנשים בכיכר, תזמורת ושלושה רוכבים בלבן על סוסים. אופס, זו לא חגיגה- יש גם מכונית לוויה בפינה… הפסקת חשמל אזורית שולחת אותנו למיטה מוקדם- אולי נצליח גם לקום ולצאת ממש מוקדם בבוקר! יותר מדי רעשי רקע, חשמל שחוזר פתאם והחדר מואר, הלילה שלנו מתחיל בעשר, ורק בשמונה וחצי בבוקר יוצאים לדרך.

 

אנחנו עולים להרים בנסיעה נינוחה בנוף מדהים- הנהר בעמק עם שדות אורז בלי סוף, הכל ירוק, ומעלינו- הרים גבוהים שנראים צחיחים אבל מבט טוב מגלה קקטוסים בכל מקום. הכפרים שבדרך בנויים לרב בלבני בוץ, והדמיון שלנו עובד במרץ- בית הבוץ בחווה מתחיל לקבל כיוון! שעתיים נסיעה, אחרי שהגענו לגובה של 3100 מטר, מתחילים לרדת ובין ההרים מתגלה עיר- CAJAMARCA. זו עיר גדולה ומודרנית (ברור שלא כולה- הרב עדיין בתי בוץ נמוכים) וממנה נוסעים לאתר קבורה עתיק שהתגלה לפני כמאה חמישים שנה ועדיין יש מה לחקור בו. גבעה שכולה כוכים חצובים בסלע, יפה מאד, אבל לא היינו טורחים רק בשביל זה- מזל שנהנינו מהדרך!

 

ארוחת צהריים קלה ברחוב, ואנחנו חוזרים כמעט 100 קמ' באותה דרך יפה, ועוצרים ללילה בצ'ילטה. חדר מפתיע בהוספדחה נעים. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במסעדה במרכז- העיירה הזו מפתיעה בנקיון ובסדר שלה- ויש לנו שותף סמוי לארוחה. איש מבוגר, שקט, מחכה בצד שנגמור לאכול ואז ניגש ומצביע על הצלחת של גדי- יש בה קצת אורז, עצם של עוף ושעועית ברוטב. גדי מעביר לו את הצלחת. הוא גומר ללקק אותה ומעביר את העצם הנקיה לכלב, ואז חוזר אלינו ומצביע על בקבוק הקוקה קולה שיש בו שתי לגימות. גדי נותן לו את הבקבוק, הוא שותה ואז ניגש שוב לקחת מפית, מקפל יפה ומנקה את הפה. מנומס עד הסוף…

 

 

בבוקר אנחנו ממשיכים לחזור על עקבותינו כמעט את כל הדרך לחוף, ונוסעים ברוח מטורפת לעיר TRUJILLO. קצת מאכזב- ציפינו לראות בניינים משוחזרים עם עבודת ברזל מעניינת- הבניינים במרכז העיר אכן משוחזרים יפה, אבל הברזל פשוט למדי. במדרחוב שבמרכז תנועה הולכת ומתעוררת, יום ראשון אחר הצהריים, ובאחד הרחובות שמסביב לכיכר עומדות מכוניות ישנות בתצוגה- חלקן משופצות ומשוחזרות ממש יפה. חוזרים לשבת בהוסטל שמצאנו- אנחנו מעלים את ממוצע הגילאים פה באופן מאד משמעותי… בערב אנחנו יוצאים לאכול ומגלים שקשה מאד למצוא מקום פנוי- נראה כאילו כל העיר מטיילת עכשו בכיכר! הרחובות מוארים באופן יפה וכך גם המבנים- לפחות פה משתמשים בתאורה בחכמה והתוצאה מרשימה! הצלחנו לאכול סנדוויץ' בעמידה, בחזרה להוסטל שהזוג שמחזיק אותו גר במקום וממש חי עם האורחים, דוקא אוירה נעימה למרות שצמוד לנו יש בר והערב יש בחצר להקה שמנגנת סלסה, עד 12 בלילה יש לנו מוסיקת רקע! בבוקר אנחנו מושפעים מה'ילדים'- מתנהלים לאט, עוד קפה, קצת פטפוט עם הבעלים, קצת חוויות עם החבר'ה. גדי חושב שיהיה מעניין לראות מה נהיה מהם בעוד עשר שנים- כרגע הם מתאמנים בג'גלינג…

תמונה קבוצתית עם כולם ויוצאים לראות אתר ארכאולוגי שנמצא ממש בשולי העיר. צ'אן-צ'אן הוא אתר עצום שכולו בנוי בוץ, שקיים כבר מהמאה ה 15, עוד לפני תרבות האינקה המפורסמת. מרשים ביותר, עבודת בוץ מדהימה ואין ספק שיש הרבה מה ללמוד פה. אנחנו עושים סיור עם מדריכה- כבר הבנו שיש מקומות שההדרכה לא רק מוסיפה, בלעדיה פשוט לא מבינים מה רואים. באתר יש כמה מתחמים ואנחנו מבקרים רק באחד מהם שפתוח לקהל. כל מלך שלט באזור אחד, ועם מותו נקבר עם כל אוצרותיו ורכושו במקום, והשליטה עברה ליורש באזור בנוי אחר. באתר כאן יש שבעה אתרי קבורה- כלאמר- שבעה מלכים. הקבורה היתה די המונית, כי גם נשיו, ילדיו ועבדיו של המלך נקברו איתו- (רק אלו שהיו תלויים בו- בנים שכבר היו בעלי משפחה ורכוש חיו בנפרד ומהם יצא היורש) כנראה שנהגו לתת להם שיקוי מסמם שממנו כבר לא התעוררו כי כשהשפעתו פגה הם כבר היו חנוקים בקבר. זה נשמע נורא, אבל צריך להבין שבתרבות הזו אנשים ידעו לקראת מה הם הולכים.

אחר צהריים ואנחנו בדרך דרומה- המטרה היא להגיע ללימה בעוד יומיים. מסמנים על המפה עיר גדולה במרחק שעתיים נסיעה כדי לעצור ללילה. העיר ממש גדולה והומה, בטוח שנמצא פה איזה מלון, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים- לא נעים להגיד, אבל הריח לא משהו… אנחנו על הים ויש פה תעשיית דגים נרחבת- העיר כולה מריחה כמו דג מת.. ממשיכים לעיר הבאה- קצת התרחקנו מהים ונראה שזו עיר נעימה יותר, ולא רק בגלל הריח. ארוחת ערב במסעדה סינית- יש הרבה כאלה בפרו, פעם ראשונה שניסינו- היה מפתיע לטובה. אנחנו ישנים במלון שנראה שעיקר אורחיו הם כאלו שבאים לפי שעה, אבל הלילה כמעט מלא בעובדים שמובילים מנוף ענק- העיקר שיש לנו מיטה עגולה והמון מראות על כל הקירות!

עוד יום נסיעה לפנינו במדבר עם רוח מטורפת ובלי שום עניין. החלטנו מראש שחוץ ממאצ'ו פיצ'ו נכנס לאתר אחד וכבר מלאנו את המכסה, אז מדלגים על קראל ונוסעים עד שמתעייפים. יש גם ימים כאלה. שבע בבוקר מתקשרים אלינו מהמשרד- כבר מזמן עברתם את השעות ששילמתם! אנחנו מתעקשים שלקחנו ללילה ולא עד שש בבוקר- לא ברור אם זה משכנע אותה, אבל מה אכפת לנו- לקראת תשע אנחנו יוצאים כי כבר הגיע הזמן לאכול משהו.. שעה נסיעה מפה נכנסים לכפר ממש ליד הים, בעונה זה חוף מאד פעיל אבל עכשו קצת מוקדם מדי, רק שיש כאן משהו שמעניין אותנו. מישהו הקים פה מתחם בנוי בוץ שמתנהל כאשראם- יש חוגי יוגה, יש שיעורים, יש מתנדבים שעושים את העבודה השחורה, ומי שבא ללינה משלם הרבה במונחים של פרו.. המתחם בנוי בעיקר ממבנים עגולים- מין חרוטים, הכל מלבני בוץ והמבנים עצמם מקושטים וצבועים. יש כמה מתחמים, באלו שמיועדים ללינה החרוטים מחוברים ביניהם והחדרים קטנטנים, אבל יש מרחב פנימי גדול בכל מתחם. המקדש בנוי כולו מחרוטים שכל אחד מהם הוא מקום לתפילה ומדיטציה ובמרכז מקום התכנסות גדול. הבניה עצמה לא מאד יפה, אבל עם הקישוטים זה מרשים ביותר ובהחלט מעורר השראה ומכוון את התכנון שלנו לחווה.

ביציאה אנחנו עולים על כביש מדהים מעל הים, עד ששוטר עוצר אותנו- זה כביש ללימה אמנם, אבל רק למשאיות.. הוא לוקח את הרשיון, את הביטוח, אבל בסוף מוותר על קנס, רק לפני שהוא משחרר אותנו הוא שואל אם יש לנו משהו למזכרת לשוטר אופנוען- אולי כפפות ישנות? נותנים לו את המייל שלנו שישלח לנו כתובת ומבטיחים לשלוח לו מזכרת מישראל.. חוזרים לכביש הנכון ולרוח- עוד שעה נהיה בלימה! חשבנו שעוד שעה, אבל התנועה 'קצת' משבשת את הזמנים..

כשכבר נכנסים לעיר עצמה, יש כבישים שאסורים לכניסה לאופנועים- כמובן שהשוטר שעצר אותנו הבין שהתיירים התבלבלו- והכבישים האחרים לא תמיד חוצים אותם, והג'י פי אס מנסה כל הזמן להכניס אותנו בחזרה. ניווט עצמאי בעיר הענקית הזו מאד מסובך- לקח לנו כמעט שעתיים נוספות להגיע להוסטל שחיפשנו! הבונוס- אנחנו ממש במרכז מירפלורס, אחת מהשכונות היותר טובות של העיר, וההוסטל ממש נחמד. סיבוב באזור ועד הטיילת על הים מניב גלידה טעימה וסופר שאפשר להצטייד בו. בערב אנחנו מחממים את האוכל שקנינו, ויושבים לאכול עם אלקסי. הוא יווני שמטייל כבר יותר משנה ביבשת, בן 41 ומתעסק במזון. בלימה הוא כבר חודש וישאר עוד חודש נוסף, כי הוא עובד במסעדה כדי ללמוד קצת על המטבח הפרואני. אני מספרת לו שאנחנו רוצים לאכול במסעדה שמאד מומלצת, ומסתבר שזו המסעדה שבה הוא עובד. אלכסי מספר על נפלאות המטבח הפרואני, הבחור נשמע מאוהב… בבוקר אנחנו קמים מאוחר ולאט- איזה כיף שאפשר לנוח… אחרי ארוחת הבוקר לוקחים אוטובוס תיירים לסיבוב בשכונה- כשהעיר כל כך גדולה עדיף לפעמים לסמוך על אחרים ולא ללכת בלי סוף. להוציא את זורו מהחניה לא בא בחשבון- כל נסיעה עלולה להפוך לסיוט מתמשך. אחר הצהריים מנוצל לקריאת ספר (לאה) ושוטטות (גדי) בשבע אנחנו יוצאים שוב לאוטובוס התיירים- נסיעה לפארק האורות שבו מזרקות מים ענקיות, חלקן באמת מרשימות וחלקן פחות, בהמשך סבוב במרכז העתיק של לימה שכולו משוחזר ונקי- הבדל עצום ממה שראינו עד עכשו בפרו, אבל ברור שזו בועה בתוך המדינה- אולי אפילו בעיר.. הסבוב הזה ארוך- רק בשעה עשר אנחנו חוזרים להוסטל- מחר יום ארוך!

שמונה בבוקר אנחנו נוסעים למוסך BMW שנמצא במרחק כמה שכונות אבל הנסיעה מתארכת- שוב הבעיה היא הכבישים שאסור לאופנוע להכנס אליהם- מסתבר שהמשטרה מחרימה אופנועים! במוסך מטפלים בנו יפה, כרגיל, מחליפים מצתים, מאזנים קצת את ההגה, ואומרים שיש לנו עוד קצת זמן חסד עד להחלפת צמיגים וברקסים. אולי בוליביה, אולי צ'ילה. נחליט בהמשך. בחזרה למרכז העיר- אנחנו עוברים להוסטל אחר קצת יותר קרוב לים. ריוונדל שיך לבחור ישראלי, אבירם, שגר פה כבר כמה שנים, והאורחים- לפחות היום- כולם ישראלים. הם טורחים על ארוחת ערב שישי אבל אנחנו מצטרפים רק ליין- יש לנו הזמנה למסעדה הערב. המסעדה- ASTRID Y GASTON, נחשבת לאחת הטובות בפרו, ואחת מחמישים הטובות בעולם. המחירים- כמו במסעדות הטובות בתל אביב. אנחנו הולכים על תפריט א-ל-קארט, ואם כי האוכל טעים, מוגש יפה מאד ומוקפד- לא התרגשנו. המנה האחרונה היתה הטובה ביותר מכל הארוחה. המסעדה נמצאת בבנין ישן ומדהים, העיצוב לא ממש מתחבר אבל נחמד ופשוט. מצאו חן בעינינו העציצים שתלויים מהתקרה- הם היו הפוכים.. המטבח במקום עם חלונות זכוכית לחדר האוכל, כך שרואים את 15 אנשי הצוות בעבודה- מאד מסודר ומאורגן עם שיטת עבודה מוזרה של הקראת המנות בקול. אלקסי בפנים- נראה מאושר. עלה פחות משהנחנו- 550 סול כולל בקבוק יין וטיפ. ארוחה רגילה בפרו עולה 12-15 סול. מותר לפעמים, לא? חזרה להוסטל במונית- גדי עוקב אחרי מסלול הנסיעה עם הג'י פי אס שלו- בכל זאת עוד חוטפים פה אנשים… שבת בבוקר אנחנו מרשים לעצמנו לישון קצת יותר מאוחר, ובשעה 11 מצטרפים לסיור רגלי בעיר. כמו בפעמים קודמות בערים אחרות, גם כאן מדריך אותנו בחור צעיר מקומי, ותוך כדי סיור בין הבניינים העתיקים במרכז העיר, הוא מוסיף הרבה מידע על ההיסטוריה של פרו, של לימה, על האוכל ועל התרבות. לדבריו בלימה חיים 17 מליון איש, חצי מכלל תושבי המדינה, ב 43 שכונות- חלקן עשירות וחלקן עניות מאד, כולל כאלו שמומלץ לא להכנס אליהן. יש פה גזענות, אך על רקע כלכלי בלבד. את הסיור מקנחים בטעימה של המשקה האלכוהולי של פרו העשוי מתירס- פיסקו נקי (45% אלכוהול..) וגם בתערובות ידועות (רק 18%). בסוף הסיור אנחנו נשארים במרכז ונכנסים לסיור נוסף, הפעם בקתדרלה של סאן פרנסיסקו ובקטקומבות המפורסמות שמתחתיה. מסתבר שמתחת לארבע מהכנסיות הגדולות בלימה היו בתי קברות מסודרים, ובזו שאנחנו נמצאים נקברו בזמן מגיפה כעשרים וחמישה אלף איש בקבוצות בתוך מבנים שנאטמו כדי שהמחלות לא יתפשטו עוד. הקטקומבות בנויות כל כך טוב, שאפילו כמה רעידות אדמה לא פגעו בהן. אחר הצהריים בהוסטל מתאספים כמה ישראלים שגרים ועובדים בעיר, חלקם עם משפחות, מדליקים נרות חנוכה, יש סופגניות- חג. העיר עצמה די ריקה- כריסטמס. בכל זאת לא בעיה למצוא מונית ולנסוע לבית חב'ד. חשבנו למצוא שם המולת חג והמוני ישראלים, אבל מצאנו רק מתחם ענק וכעשרים יהודים מקומיים מחכים לצאת השבת וברחנו לפני שמישהו שם ישים לב, לא נעים.. בחוץ- שני חב'דניקים מחכים גם הם לצאת השבת כדי להדליק חנוכיית ענק ברחוב, ורכב משטרתי שנראה שעומד שם דרך קבע. חוזרים להוסטל- לפחות נהנינו משיחה מעניינת עם הישראלים! מה שעצוב זה שהם נמצאים פה כי הם מצליחים- מקימים עסקים, קונים בית, מכוניות חדישות- הכל קל להשגה. אמנם מתלוננים על העובדים המקומיים, אבל לעולם לא היו מגיעים בארץ לרמת חיים כמו פה, ובטח לא לשלווה הכלכלית שיש להם. באמת עצוב. איפה טעינו? בבוקר אנחנו מאחרים לקום, התלבטות קצרה האם להשאר עוד יום בלימה, אבל בסוף בכל זאת יוצאים לדרך. נסיעה של כמעט 400 קמ' נינוחה למדי, פרו דרומית ללימה נראית קצת יותר מסודרת ונקיה, אנחנו עוצרים ללילה בעיר קטנה. הנסיעה בבוקר עד התחנה הראשונה קצרה. קווי נסקה.

על הכביש הראשי יש מגרש חניה קטן, ובצד השני- מגדל תצפית. כשעומדים למעלה אפשר לצפות בשלושה ציורים בלבד, מי שרוצה לראות הכל מוזמן לעלות לאויר- מעלינו חגים 3 מטוסים קלים. הציורים עצמם בדוגמאות המקובלות של האינקה, קווים מדוייקים על משטח מדברי ענק. כמובן שלא ברור מי ואיך עשה אותם. (מרכבות האלים הזכור לטוב…) חם. אפילו חם מאד. קצת אחרי העיירה נסקה מתחילים לעלות- התחלנו ב 500 מ' גובה, כשאנחנו עוצרים אחרי שעה כשנהיה ממש קר כדי להתלבש בעוד שכבה ולשתות מטה קוקה, מופתעים לגלות שכבר עלינו ל 3900 מ'! ממשיכים לעיירה קטנה, עוד שעה נסיעה, הגובה רק 3200 מ'- וזה חשוב. הנסיעה בהרים לוקחת הרבה זמן בגלל הכביש המפותל, וכדאי מאד לעשות אותה בשלבים בגלל הגובה. הגוף צריך להסתגל לכמות החמצן ולכן עולים, נחים, עולים, נחים. לקחנו כדורים שמיועדים לעזור בהסתגלות ולמנוע בחילות וכאבי ראש, אבל הגוף צריך את הזמן שלו… בכיכר של העיירה- PUQUION יש קבוצה של נגנים ורקדנים, מופע מסורתי. אנחנו מחנים את זורו והולכים לאכול, וכשחוזרים הכביש סגור וקהל גדול מסביב צופה. זורו נמצא בתוך הקהל- אין ברירה- נשאר עד שיגמר. כשאנחנו מתחילים להתנמנם מגיע הזמן לחפש קפה- המופע בעיצומו, אמנם קצת יותר רועש אבל די חוזר על עצמו. במאפיה ממול יש קפה- כרגיל במקומות האלו לא ממש טעים- אנחנו שומעים את המופיעים והקהל משולהבים כיאה לסוף, והנה כולם מתפזרים ואפשר לקחת את זורו ולנסוע להוסטל. באמצע הכביש, במקום שהיו הריקודים, יש גוש חשוד- נראה כמו גוויה קטנה, ויש הרבה נוצות מפוזרות. העדות החזקה ביותר למה שהתרחש פה נמצאת ליד הגלגל הקדמי שלנו- ראש של תרנגול! אמנם לפני יומיים חגגו פה את הכריסטמס, אבל יש עוד מסורות פגניות בשטח..

שמונה בבוקר אנחנו כבר בתנועה- קשה לצפות את תנאי הדרך- בעיקר בעיית גובה, אבל הנסיעה חלקה והגובה נשאר סביב 2300 מטר, כך שאנחנו ממשיכים מעבר לתכנון המקורי. עוצרים בעיר ABANCAY שנראית נחמדה ביותר. בכיכר, עוד לפני שהתחלנו לחפש מלון, תופס אותנו בחור מקומי ומתעקש שיש שני מקומות בדרך לקוסקו שאנחנו חייבים לעצור בהם, וגם מחכה שנרשום את השמות. נחמד. זורו נכנס לחניה בתוך פסאז' קטן, ליד לול של תינוק שלא ממש נבהל מהשכן החדש. בארוחת הערב אנחנו פוגשים בפעם השלישית שני בחורים- אמריקאי ואוסטרלי- שנוסעים עם אופנועים דרומה. הם לא מאד ידידותיים, יש גם כאלו. שוב בוקר, שמונה אנחנו מוכנים לצאת, הולכים לחפש קפה של בוקר. אין. העסקים פה נפתחים בנחת לקראת השעה תשע. מה שיש ברחוב זה לחמניה דומה לפיתה עם חביתה- מתאים לנו, אבל משקה הבוקר שלהם לא עושה לנו חשק. הפרואנים נוהגים לשתות בבוקר משקה קר עם קינואה מבושלת ובתוספת חלב מרוכז- זה בפרוש משקה אנרגיה אבל נוותר.. לדרך. קריר אבל לא נורא, עוצרים באתר שהומלץ לנו אתמול. ירידה של קמ' מהכביש, מגיעים לאתר ארכאולוגי מתקופת האינקה שהוא שרידי מבנה וליד- האטרקציה האמיתית. אבן גדולה שבחלקה העליון מסותתת 'מפת' האזור- גאוגרפית וגם בניה שנעשתה, כולל מעברי מים. יפהפה. אנחנו עושים לנו הפסקת קפה ומעוררים הרבה צחוקים אצל פועלים שעובדים במקום.

אפשר להמשיך, נהיה קר יותר וצריך להתחיל להוסיף שכבות.. בינתיים עלינו קרוב ל 3000 מטר ויש עוד שעתיים נסיעה לקוסקו. עוד עצירה בדרך לקפה ולידנו עוצר אופנוען ממהר, עצר להגיד שלום רק כי אנחנו המטיילים הראשונים שהוא רואה, ומיד ממשיך- הוא בדרך ההפוכה- מצ'ילה לקו המשווה ובחזרה הביתה להולנד. עוד שעה, עוד עצירה במסעדה נחמדה, אבל חוץ ממרק עוף אין להם כלום. מנצלים את העצירה כדי להתאפס על הג'י פי אס שלא נתבלבל בכניסה לעיר- זו עיר עצומה ומתחיל לטפטף, אין לנו חשק לסיבובים עקרים בגשם בתוך העיר. עוצר לידנו אופנוען מקומי- חואן מנואל. הוא עם אופנוע גדול ורוצה לגדול עוד לאופנוע כמו שלנו. כשהוא שומע שאנחנו לא מצליחים למצוא את המלון שהזמנו במפה הוא מתנדב לעזור- ממילא אין לו מה לעשות… הבחור בן 52, יצא לפנסיה מהמשטרה לפני שלוש שנים ומאז הוא מטייל. יש לו שלוש בנות ושני נכדים, ולפני שנה וחצי נולד לו תינוק שמאד אוהב להצטרף לנסיעה באופנוע- הוא רוכב עם אשתו והתינוק יושב ביניהם! ראינו הרבה שנוסעים ככה, אבל זה מפליא לשמוע את זה מאדם מבוגר, שנשמע מתקדם וגם שוטר לשעבר. יש הפתעות. חואן מוביל אותנו לתוך העיר, שהכניסה אליה מאד מאכזבת אותי, הדבר היחיד היפה כרגע הוא הצבע- העיר הזו אדמדמה. הכביש נוראי, אבל מתחילה להפתח לפנינו תמונה קצת יותר טובה, וכשחואן שואל אם לנסוע מסביב או לרדת ישר למרכז ואנחנו מתחילים לרדת, המצב משתפר משמעותית- הירידה בכביש מרוצף שימשיך ברב העיר וזה קצת מפחיד, אבל מדהימה ביופיה- ואנחנו 'נופלים' ישר לכיכר המרכזית שהיא אחת היפות שראינו. החלטנו שאנחנו אוהבים את CUSCO! חואן מתעקש לחכות שנבדוק את המלון וכשמתברר שאין חניה הוא לוקח אותנו למלון קרוב שמארח אופנוענים, נותן לנו טלפון של המוסכניק שלו שיטפל בבעית ברקס אחורי שיש לנו, ומוודא שאנחנו נזהרים עם סכנת הגבהים ושניקח איתנו תמיד גם מעיל גשם וגם כובע. דודה ממש.

המלון מעל התקציב שלנו, אבל אחרי בדיקה מסביב נראה שנשאר פה למרות זאת. נעמוד בחריגה הקטנה הזו. יורד גשם כל הזמן, אנחנו מטיילים קצת במרכז היפה, אבל אין ספק שכשמזג האויר יפה יותר גם העיר יפה יותר. נקווה שיתבהר מחר! בשמונה בבוקר מגיע דני, מכונאי ששידך לנו חואן. הוא התעקש לבא למלון שלנו ולא שניסע אליו למוסך בצד השני של העיר. יש לנו בעיה בברקס האחורי- כנראה בועת אוויר שבגובה רב משתקת את הברקס. הוא עושה את הטיפול במקום, וכבר נותן לנו הוראות לטיול באזור שלא בעיה לעשות עם זורו, מספר לנו על התאומים שלו, ונפרד מאיתנו בנשיקות. 80 סול. במוסך הרשמי היו גובים 150 דולר מן הסתם… הבוקר שמשי וקריר, ואנחנו יוצאים לשיטוט במרכז, נכנסים לשוק מקורה ענק, שותים קפה מצוין סוף סוף, ובצהריים חוזרים למנוחה. ארוחת ערב מצויינת במסעדה איטלקית ולישון. יש לנו כרטיס נסיעה למאצ'ו פיצ'ו למחר, יוצאים בארבע וחצי בבוקר. יום ארוך מחכה לנו. ארבע ארבעים וחמש אנחנו כבר על המיניבוס שלוקח אותנו שעה וחצי לתחנת הרכבת, שש ועשרה הרכבת יוצאת לעוד שעה וחצי נסיעה. הנוף מקסים, כצפוי. יש חבורה שיורדת באמצע הדרך ויוצאת להליכה בשביל האינקה- ארבעה ימים בהרים- לפני 30 שנה היינו עושים את זה, עכשו אנחנו מתפנקים… בעיירה AGUAS CALIENTES, התחנה הסופית, אנחנו קצת הולכים לאיבוד- הארגון של הנסיעה הזו מתוקתק להפליא, רק שהסוכנת שמכרה לנו את הכרטיסים שכחה להגיד לנו כמה דברים, למרות שהתעקשנו לשאול כמה פעמים… לוקח לגדי כמעט שעה וחצי לפתור את הבלגן שנהיה, ואז מצליחים לצרף אותנו לקבוצה שנכנסת עם מדריכה לאתר. מאצ'ו פיצ'ו, ששמה האמיתי אינו ידוע והיא קרויה על שם ההר (בקצ'ואה- ההר הישן), יפה, מרשימה ושמורה היטב. מבקרים פה כמה אלפים ביום והכל מסודר ומאורגן שלא כמצופה. בטעות העיר נחשבה עם גילויה כעיר האבודה של האינקה- המקום אליו נמלטו מאימת הספרדים. העיר האבודה נמצאה במקום אחר, אך עדיין ההילה נשארה. בימי שלטון האינקה זו לא היתה עיר חשובה במיוחד- יודעים זאת לפי המבנים שנמצאו פה, והעיר ננטשה עוד לפני שבנייתה הושלמה. הג'ונגל כיסה את המקום וזו הסיבה שהעיר השתמרה. בתחילת המאה שעברה הגיע לכאן חוקר אמריקאי, והשלטון הפרואני לא עשה לו חיים קלים- אולי זו הסיבה שממצאים שנלקחו בהשאלה לשלוש שנים עוד לא הוחזרו אחרי כמאה שנים.. הטענה היתה שאין פה זהב, נמצאו חפצים מכסף ועוד מתכות, וכלי חימר, אך כשנמצא פריט אחד בודד מזהב, המסקנה המתבקשת היא שמישהו דאג לכך שלא ימצא פה זהב אך לא נזהר מספיק..

 

הבניה של האינקה שונה כשמדובר במבנים לצרכי פולחן שהאבנים שלהם מסותתות מדהים, ומבנים אחרים שהאבן שלהם פחות מטופלת. בכל מקרה זו בניה יפה וחכמה- המבנים עמידים ברעידות אדמה ומאד מרשימים. העיר מחולקת לשלושה אזורים- החקלאי שבו טרסות מסודרות ובשוליהן מבנים לאחסון התוצרת, המסחרי שבנוי צפוף עם מבנים מאווררים למנוחה, והדתי- מקדשים, אזורי כינוס ומקומות פולחן. האינקה חגגו את היום הקצר והיום הארוך של השנה ובהם נהגו להעלות קורבנות של חיות, כנראה שבמקרים קיצוניים כמו רעידת אדמה או אל-ניניו העלו גם קורבנות אדם. הם לא הותירו עדויות בכתב ולכן קשה לדעת במדויק מה היה בתקופת האימפריה שלהם, אבל ידוע שהיא התקיימה כמאתיים שנה בלבד, והיו 4 שליטים שרק השני ביניהם ארגן את הערים לשלטון מרוכז ומסודר. בסוף הסיור מתחילה הדרך הארוכה מאד למטה- בעיקר בגלל התורים הארוכים עד מאד. למלון הגענו רק באחת עשרה וחצי בלילה.. התכוונו לצאת בבוקר לרכיבה בעמק הקדוש- כמה שעות בנוף יפה ובדרך סלולה, אך התעוררנו בלי חשק לנסיעה, ופטריק, הצרפתי שאמר שיצטרף אלינו התעורר עם הנג-אובר כבד, אנחנו מחליטים לטייל בנחת בעיר. הולכים לראות את האבן עם 12 הפינות- חלק ממבנה מתקופת האינקה שבדומה למה שראינו אתמול- מסותת להפליא. ממול- קיר ממבנה מהתקופה הספרדית שבפרוש נראה פחות טוב. אנשי קוסקו אומרים שיש את הבניה של האינקה- ולעומתה הבניה של האינקפבלה- בתרגום מספרדית- חסרי היכולת… בדיחה מקומית מוצלחת. מפה אנחנו עולים לשכונת סן- בלאס, המון מדרגות, אזור מטופח ושקט.

ארוחת צהריים אוכלים במסעדה ישראלית- אנחנו לא נוהגים לחפש אבל זה מקום מומלץ, ואכן טעים וזול. שני הישראלים היחידים מלבדנו במקום נראים 'מעושנים' לגמרי. אולי אנחנו מיושנים מדי, אבל ההרגשה שלנו לא נעימה כשאנחנו נתקלים בחבר'ה שכל שהות שלהם בעיר גדולה היא סביב העישון והמסיבות. מקווים בשבילם שהם עושים עוד דברים בטיול אחרי צבא שלהם! במלון שלנו אנחנו פוגשים את אלס הקולומביאני שהגיע עם אחותו היום, ועוד אופנוען אנגלי. הערב נפגשים האופנוענים בבר ברחוב לידנו לחגוג את סוף השנה- יש מי שמראש מתכנן לשתות לשכרה, אנחנו מתכוונים רק להנות מהחברה- מחר עוזבים את קוסקו ואנחנו צריכים להרגיש טוב… בבר של אופנוענים (גם אך לא רק) אנחנו פוגשים חבורה שלמה- דויד האנגלי, קארן מאנגליה ודיטר מגרמניה שגרים המון שנים בספרד, זוג אמריקאים שכבר נתקלנו בהם בקולומביה- לא היו ידידותיים אז וגם לא עכשו, ואלברטו מספרד. פטריק שתה אתמול יותר מדי, ובתוספת לסיגריות והגובה, הוא ממש גמור ולכן לא בא. השיחה קולחת על בקבוקי בירה קוסקניה ענקיים, ולקראת חצות כשכבר אין מקום לזוז בפנים אנחנו יורדים לכיכר המרכזית. גם הכיכר מלאה עד אפס מקום- אלפי אנשים עומדים וקוראים בקול עם כל זיקוק שמתפוצץ- וזה לא מפסיק. גם מרחוק, על הגבעות שסובבות את העיר והשכונות הרחוקות- כל הזמן זיקוקים. למעלה משעה של מופע אורות- דויד הגדיר במשפט קצר- קוסקו יודעת לתת הצגה.

כשאנחנו פורשים נראה שכל מי שהיה בכיכר גם זורם החוצה- עכשו זמן הכייסים והמסיבות. אנחנו נפרדים- דויד ממשיך מחרתיים מערבה לנסקה, אלברטו מחר לפונו, קארן ודיטר גם לפונו, אבל מחרתיים. האמריקאים? מי יודע, הם פרשו מזמן.. בבוקר קשה לקום- ישנו מספיק שעות אבל עם המון רעשי רקע מכל הכיוונים. כשהאופנוע כבר מועמס ואנחנו לבושים ליציאה- תקלה- הג'י פי אס היה דלוק כל הימים שהיינו בקוסקו והבטריה מתה.. יום ראשון, הכל סגור, מה עושים? כשאנחנו ברחוב מתלבטים פטריק מופיע- הוא התאושש כבר. לדעתו לדיטר יש חוטים להתנעה שלא יהרגו את הבטריה לגמרי, ודויד שגם התעורר מציע את המצבר שלו. מחזירים את זורו לחניה. פגישה לא מתוכננת של כולם.. שעה של פטפוט, קפה, נסיונות וצילומים- לא הולך. מוציאים שוב את זורו לרחוב, ובעצת אורחת מקומית במלון אנחנו עוצרים מונית, מתחברים למצבר שלה, ושוב שומעים את הרעש המוכר של מנוע שמחכה לנסיעה. כמה צריך לשלם לנהג המונית? טיפ וולונטרי, כמו שהם נוהגים להגדיר את זה…

הפעם פרידה אמיתית ואנחנו בדרך החוצה. הפסקת קפה לצד הכביש בלי לכבות את המנוע ובעיקר כדי להוריד שכבה מהלבוש שלנו- לא קר כמו שהיה צפוי ואנחנו מרגישים חנוקים. היום יש לנו נסיעה קצרה בין כפרי בוץ יפים בגלל שיצאנו מאוחר ולא רוצים להתחיל את העליות בזמן שהגשם מתחיל. אנחנו עוצרים בעיירה גדולה- SICUANI. קארן בדקה ומצאה באינטרנט רק מלון אחד, אבל אנחנו לא בוחלים בהוספדחה או הוסטל אם הם סבירים. במרכז העיר המקומות לא נראים לנו ואנחנו נוסעים לכיוון היציאה לחפש, נופלים על הוסטל חמוד מסודר ושקט- יקר מעט מהרגיל אבל יש תמורה- החדר נעים, יש חצר, הוי פי מתחבר מיד- אנחנו מתבדחים- עוד יהיו לנו גם מים חמים.. לא היו. שמונה בבוקר אנחנו כבר בנסיעה, מעונן אבל בינתיים ענני הגשם רחוקים. אחרי שעה מתחיל להיות קר ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש ארוחת בוקר ולהוסיף שכבה. ארוחת בוקר לא מצאנו, אבל קנינו לחם טעים- נכין לנו קפה לבד. בדיקה קצרה מסבירה את הקור שהגיע- עלינו בלי לשים לב ל 3900 מטר מעל פני הים.. הנסיעה המתוכננת של 4 שעות עוברת בכפרים קטנים שאין הרבה ביניהם וגם לא בהם- הכל מסודר אבל נראה כמו לפני 50 שנה, וכשסוף סוף נכנסים לעיר גדולה הרחובות נראים כמו שוק הכרמל. אין סיבה לעצור- עוד חצי שעה נגיע.

PUNO שבה נעצור היום נמצאת על שפת אגם טיטיקקה, או כמו שאומרים בקצ'ואה- טיטיחחה. זה לא ממש ח'- זה משהו בין ח' ל ק' שקצת קשה לבטא. השעה האחרונה של הנסיעה בגשם, אי אפשר בלי, אך כשאנחנו מגיעים הגשם נפסק ואפשר לחפש מלון בנחת. אין בעיר שום דבר שמצדיק עצירה חוץ מהאגם והאיים הצפים. האגם הזה הוא הגבוה ביותר בעולם והיה חלק ממלכת האינקה. יש בו איים אמיתיים אבל האטרקציה היא דוקא איים מלאכותיים שנוצרו בידי שבט אורו שבעצם נדחקו לפתרון המוזר הזה. כבר כמה עשרות שנים שהם התפזרו ועכשו מאכלסים את האיים- 97 במספר- בני שבט אחר, אך דרך הבנייה והחיים נותרו כבעבר. האיים בנויים מענפי צמח שגדל באזור וממנו גם בונים את הבתים, סירות שכיום משמשות רק לתיירות, ורהיטים, וגם אוכלים את השורשים שלהם- הטוטורה. בגלל שהגענו מוקדם יש לנו זמן לצאת לסיור של 3 שעות. לוקחים אותנו בסירה גדולה לאחד האיים, שם מדריך מבני השבט מסביר לנו איך בונים אי (מידע חיוני, לא?) ואיך חיים פה. לזכותם של המקומיים יאמר שהם לא מסתירים את העובדה שהכל לצורכי תיירות, ולכן לא צורם לראות דברים מודרניים ש'מוסווים'- מספרים לתייר איך ולמה עושים את זה.

בערב אנחנו נפגשים לארוחה עם אלס ואחותו- ורוניקה. שניהם ילידי מדג'ין וזו פעם ראשונה שהם נוסעים ביחד לטיול ארוך וההורים שלהם מודאגים. הם תכננו להגיע לסלר אבל מוותרים- הזמן מתחיל להגמר להם.. צריך לחזור לעבודה. אלס צלם וגם מלמד צילום, ורוניקה עוסקת בפסיכותרפיה ועובדת עם ילדים. היה ערב נחמד וקצר. גם הם, כמונו, רוצים לעבור מחר את הגבול לבוליביה וזה דורש קימה ויציאה מוקדמת. הדרך לגבול עוברת ליד האגם ולכן אנחנו שומרים על גובה ממוצע של 3850 מטר. קר אבל לא כמו אתמול, ואחרי שעה אנחנו עוצרים לחפש קפה במבנה שכולו שולחנות- כל שולחן הוא 'מזנון' אחר. קפה אין, גם לא שתיה חמה אחרת. יש מרק אבל בתשע בבוקר לא מתאים לנו.. אנחנו קונים שתי לחמניות ומים, ומוציאים את הגזיה והקפה שלנו. הפכנו לאטרקציה. עוד שעה נסיעה ואנחנו בגבול, שנראה כמו שוק אחד גדול. פרו היתה מכוערת וגם יפה מאד, פח זבל גדול באזור המערבי ונקייה בהרים, אנשים חביבים לרב אבל נהגים מטורפים. מעניין איך כל מדינה משאירה חותמת אחרת. פחות מחצי שעה ואנחנו עוברים לצד הבוליביאני. לא שמענו הרבה דברים טובים- נקווה שילך טוב!

 

הכניסה לאקוודור חלקה ונעימה. אם פקיד המכס היה קצת יותר מרוכז בעבודה היינו יוצאים בפחות משעה… לפנינו שעתיים וחצי נסיעה, הכביש מצויין- אנחנו על הפאן-אמריקה, והחלקים הפחות טובים הם אלו שבהם עובדים על סלילת המשך. קטע קטן של הכביש חסום על ידי ערימות של שיחי שעועית- הכפריים פורסים את הצמחים על הכביש לייבוש כדי ללקט את התרמילים יותר בקלות… הנוף נשאר כשהיה- הרים עצומים וירוקים, אבל הנוף האנושי אחר לגמרי- פנים אינדיאניות, כובעי לבד, הנשים בחצאיות ארוכות שהן חתיכת בד על חצאית אחרת- מן הסתם גם חתיכת בד. כולם עם שיער שחור, ארוך, חלק, אסוף בצמה מפוארת, וחלק מהגברים במכנסי בד לבנים ונעלי בד לבנות. עוצרים לארוחת בוקר, השעה 10:45, ובמסעדות מגישים רק ארוחת צהריים. קפה? ביצים? כבר אין היום. גלידה וממשיכים.

בהמשך הדרך ההרים מתחילים להתקרח, אנחנו על האנדים, נכנסים למעין רמה בין שתי רצועות הרים- הרכס המזרחי והרכס המערבי. הגובה הממוצע- 2300 מטר, ומזג האויר נעים לרכיבה. בשעה אחת אנחנו ביעד- OTAVALO. בשבת יש פה שוק גדול מקומי ולכן עצרנו פה. גם היום יש שוק, אבל מבטיחים לנו שמחר יהיה הרבה יותר. טיול קצר אחר הצהריים, אנחנו פוגשים את אריק. לא האמנו שיצליח להגיע- הוא היה הרבה אחרינו. תוך כדי שיטוט ברחובות הרחוקים יותר מהמרכז התיירותי אנחנו נתקלים בקהל גדול בכניסה לכנסיה. המוני ילדים קטנים מחופשים- חלקם למלאכים וחלקם לרועי צאן, גם חלק מההורים מחופשים. מזל שיש לנו את סטפנו, שהקתוליות שלו פורצת פה, והוא מסביר לנו את כל הטקסים והחגיגות של לפני חג המולד. השאלות שלנו מזעזעות אותו- באמת אתם לא יודעים למה ומתי תולים גרביים עם ממתקים? באמת אתם לא מכירים את הסיפור של סנטה קלאוס? אנחנו יהודים- יש לנו מספיק סיפורים משלנו!

לאריק יש נוהל- הוא מחפש בטריפ אדוויזור את המסעדות הטובות, ובאמת אנחנו אוכלים ארוחת ערב טובה (8 דולר לאדם) ובמקום אחר פאי עם גלידה. מחר לא צריך לאכול… המטבע באקוודור הוא דולר, מה שבהכרח יגרום למחירים גבוהים יותר ממה שהתרגלנו בקולומביה, אבל עדיין התקציב שלנו ישאר נמוך- הדלק זול יותר והלינה בערך אותו דבר. קבענו להפגש מחר בשש בבוקר. מקווים שנעמוד בזה.. שש בבוקר, סטפנו ואריק לא חיכו, אנחנו עולים על מונית לשוק החיות. אחר כך הם מספרים לנו שתפסו טרמפ עם טנדר שהוביל חזירים לשוק… השוק במרכז העיר כבר שוקק חיים- ראשוני הסוחרים הגיעו כבר בחמש. הולך להיות יום ארוך! בשוק החיות- או הבהמות נכון יותר, יש אזורים שונים- פרות, עגלים ופרים במקום אחד, חזירים עזים וכבשים באזור נפרד, ועוד מתחם לחיות קטנות- אפרוחים, תרנגולות, ברווזים, קביות וארנבות. יש כאלו שבאים במשאית או טנדר ויש כאלו שסוחבים בחבל (או בשק- תלוי בגודל) והכל מאד מסודר ומאורגן. בצד- שורת דוכני אוכל מקומי זול, ומעבר לגדר- שוק בגדים, נעליים, כלי עבודה ומטבח, חבלים- בקיצור- שוק מקומי. במתחם החיות הקטנות מוכרים תרנגולי קרב- כל אחד קשור ליתד, מרוחקים אחד מהשני, ויש תיקים מיוחדים כדי לקחת אותם. מעניין.

 

 

otavalo

אנחנו צועדים חזרה לשוק היותר תיירותי- כל הרחובות מלאים בדוכנים, הכל צבעוני מאד ואופייני מאד- נראה שכאן לא מוכרים דברים מהודו ומסין. אנחנו משוטטים ברחובות הגדושים ונתקלים במקום ששייך לעיריה- אולם לקרבות תרנגולים. מתחילים עוד שעה- מספיק זמן לארוחת צהריים. לא בטוח שזה יהיה משהו שאפשר לצפות בו, אבל ננסה.

אנחנו קולטים מישהו שכנראה ותיק בעסק הזה והוא מסביר קצת, לוקח המון זמן עד שמתחילים, והמון זמן בין קרב לקרב. יש בעניין הזה חוקים רבים ומאד ברורים, והתהליך מסביב מעניין מאד. אחרי שני סיבובים אני פורשת. הבנים נשארים עוד, והאולם הולך ומתמלא. גדי פורש וחוזר לשם מאוחר יותר- המקום פעיל עד 9 בערב, וככל שהשעה מתאחרת הוא מתמלא ביותר צופים ויותר התרחשויות. דבר אחד לא מובן- איך עובדים ההימורים? ברור שמהמרים, אבל נראה שאנשים ביניהם סוגרים עניינים- לא ראינו רישום בשום מקום, התעלומה לא נפתרה.

ארוחת ערב מוקדמת, מחר מחכה לנו נסיעה ארוכה. יוצאים בבוקר דרומה לכמה שעות רכיבה, כשההפסקה שלנו היא בקו המשווה. אנחנו נכנסים עם האופנוע לתוך האתר- בתשלום נוסף, אבל אי אפשר לוותר על תמונה- ואחרי כמה דקות מגיעים עוד שלושה תיירים והבחור האחראי מזמין אותנו להסבר. לפני 20 שנה חוקר- ארכיאולוג התחיל לחקור את האתרים שקשורים לקו המשווה, והיום הם קבוצה של חמישה חוקרים שמתעסקים בזה. מעניין ומרשים ביותר- בייחוד אם חושבים על העובדה שכל זה נבנה לפני כ 700 שנים! מסביב לנקודה הזו, בקווים מדויקים שניתנים לצפיה בעין בגלל המבנה הגאוגרפי של האזור, קיימים אתרים ארכיאולוגים שמתאימים לתאריכים מסוימים- כל העסק מתבסס על עקרון של שעון שמש, וההסבר היה מרתק. השם של המדינה- אקוודור נגזר מהמונח- אקווטור- קו המשווה, והמדריך שלנו מסביר גם על מפת הכוכבים הנראית פה- של החצי הדרומי והצפוני של הכדור, גם על סיפורי ההבל בנוגע לכיוון סיבוב המים, וגם נותן נקודה למחשבה- הוא מציע שנסתכל על הגלובוס בכיוון הסבוב שלו ביחס לשמש, ואז אם קו המשווה הוא אמצע, הוא צריך להיות אנכי ולא אופקי, והעולם צריך להתחלק לימין ושמאל ולא לצפון ודרום. רעיון מעניין. בחדרון של השוער יש ערימת קקטוסים על הרצפה- הם מיבשים אותם שבועיים ואז יוכלו לשתול ולהקים גינה. זהו קקטוס סן פדרו- המקומיים השתמשו בו לרפואה ולצרכים טקסיים, הוא גורם להזיות. (מי שמספיק מבוגר זוכר את הספר של קסטנדה…)

צהריים אנחנו כבר אוכלים ביעד- BANOS. השם המלא- בניוס דה אגואה סנטה- מרחצאות מים קדושים. כמובן שיש סיפורי נסים סביב בניית העיירה, וגם כאן אנשים באים לאסוף מים בבקבוקים לסגולות שונות. מכירים את זה מהבית… העיירה חמודה ביותר ותיירותית לגמרי- המון הוסטלים, מסעדות, ושירותים לתייר המצוי- הצעות לפעילויות וסיורים בסביבה. רוצים אופניים? יש! באגי, טרקטורון, סוסים, אוטובוס פתוח? הכל קיים. מדריכים לטיול לג'ונגל- יום אחד, שלושה, שבוע? רק תבקש. אומגה, קנופי, בנג'י, רפטינג- רק תפתח את הכיס ותקבל. זה בסדר גמור- אין טענות- רק שלפעמים נראה שהעוסקים במלאכה נשחקו קצת ביחס לתייר עצמו. אנחנו מתמקמים בהוסטל של איתי וג'נט- ישראלי שנשוי לבת קיטו ונמצא פה כבר 12 שנים. מקום חמוד, יש הרבה סממני ישראלים אבל לא מעיק… החדר שלנו צופה להר ממול ואפשר לשמוע את המפל הגדול, רק שהיום יש חגיגה מקומית ממש לידו והרעש משם מכסה את רעש הטבע… הליכה קצרה וגם אנחנו בחוגגים- מין 'יום מועצה', דוכנים של בעלי עסקים מקומיים, דוכני אוכל, אמנים תושבי האזור וכמובן- במה מרכזית וזמר. ארוע פנימי מקומי. האטרקציה האמיתית נמצאת באולם ליד- תחרות של ילדים על אופני הליכה. מסלול מסודר ומסומן, מכשולים לאורכו, ובכל מקצה יש בין 3-6 ילדים לבושים בבגדי רוכבים עם קסדות על הראש. המתחרים הראשונים שראינו היו בני חמש, אחר כך ירדו גם לגיל שנתיים… כשהמנחה מקריא את שמות הילדים ואחד חסר, לא מפתיע כשהוא מסביר שהמתחרה נרדם… הילדים מדהימים- איזה יצר תחרותי! ברור שיש גם כאלו שלא מבינים את ענין התחרות, אבל בין הקטנטנים יש ילדים שכבר 'מקצוענים' לגמרי, כולל אחד שהרכיבו לו מצלמת גו-פרו על הקסדה. אנחנו מצלמים ומתגלגלים מצחוק!

בערב נקלענו לעוד ארוע מקומי- הצגת חובבים שמספרת על העיר- יש בדיחות מקומיות שזר לא יבין, אבל החיים בפריפריה דומים בכל העולם… נהנינו מאד. ארוחת ערב בדוכן ברחוב, וכבר עשר כשאנחנו נכנסים להוסטל ופוגשים את איתי. שאלות והדרכה על האזור, אולי אנחנו ספקנים מדי, אולי כבר ראינו הרבה יותר מהצעירים, אולי כבר שבענו הרפתקאות, (אולי זה הגיל??) אבל הדבר היחיד שאולי נרצה להתנסות בו זה הרפטינג, וגם זה- כשלוקחים בחשבון כמה זמן יש לנו ועל מה נרצה להתעכב- לא בטוח שנעשה. פתאום נכנסת אישה זרה, מדברת ספרדית די שוטפת, לא צעירה בכלל- אולי אפילו מבוגרת מאיתנו. זו ז'אן- שבדית שהגיעה לכאן לפני עשר שנים, עם סיפור חיים שמשתרע כמעט על כל הגלובוס, יהודייה, בקיצור- מפגש מוזר, משעשע ודי מעניין. לא בלתי סביר שהיא תופיע אצלינו יום אחד.. יום שני, אנחנו מחליטים להמשיך בנחת- נתארגן, נצא לסבוב קצר במרכז, עוד קפה, קצת דמויות מקומיות, ונזוז. הבוקר מעונן קצת, מה שמקשה לראות את כל הרי הגעש שמסביבנו בנסיעה דרומה, אבל עדיין הנוף מדהים. אנחנו עוברים דרך כפרים ושטחים מעובדים- הכל כל כך מסודר!

הכביש כבר לא משובח כמו עד אתמול, ובתוך העיירות הוא מרוצף בחלקו- לא ממש תענוג לזורו, אבל בהחלט בסדר. עוברים את ריובמבה, שהיא מרכז מסחרי של האזור והיה לה עבר מפואר, אך כיום זו עיר אפורה ועצובה. אנחנו עוצרים בעיירה קטנה להפסקת קפה, ונתקעים בה- גשם ועננים מאיימים. למרבה הפלא- מצאנו מלון ממש נחמד ונעים. מוקדם עדיין, יש זמן לעבודה על המחשב היום. לפני חשיכה אנחנו יוצאים לסיבוב בעיירה הזו- GUAMOTA. מקום חביב בהחלט, וכדי שנלמד שאסור לבא עם דעות קדומות, אנחנו מגלים פה גסט-האוס ממש נחמד, פסי רכבת שמראים על תנועה ערה, והרבה מספרות. אחרי ארוחת הערב אנחנו נכנסים לאחת מהן, מנסים לשכנע את כרמן, הספרית, להוריד את הזקן של גדי. היא מסרבת- ממש חוששת, בעיקר אחרי שגדי מספר לה שמאז 1980 הוא לא התגלח… בסוף היא מתרצה, וסטפנו ואני מתעדים את הארוע ההיסטורי! איש חדש יוצא מהמספרה, קשה להאמין. מקווה שלא אתעורר בבהלה בבוקר…

הבוקר יפהפה- שמש והעיירה נראית אפילו יפה.. קר מאד. 11 מעלות. תוך כדי נסיעה בין ההרים היפים והכפרים אנחנו נכנסים ויוצאים מהעננים, ממש כיף של דרך. באחת הערים אנחנו יושבים להתחמם בבית קפה, הבחורה שמגישה לנו מתלהבת מהנסיעה, מזה שאנחנו מארצות אחרות, רושמת את הפייסבוק שלנו, ומבטיחה לשלוח הזמנה לחתונה שלה.. לקראת צהריים אנחנו ביעד- CUENCA. עיר גדולה, שקטה ונעימה. המרכז שלה מלא בבניינים קולוניאלים, רובם שמורים ומטופחים, ובכל פניה ברחוב מגלים עוד כנסיה יפה. את היום אנחנו מקנחים בקונצרט חינמי משובח בכנסיה- תזמורת ומקהלה מקומיות, במבחר קטעים, מפורסמים יותר או פחות, נעים לאוזן וגם יפה!

בבוקר יוצאים לכיוון LOJA. נסיעה של 4 שעות בין ההרים, כל כך נעים שהזמן לא מורגש. לוחה היא עיר גדולה משציפינו, ומתוארת כמרכז תרבות ומוסיקה. סיבוב מהיר מותיר אותנו מאוכזבים- מופעי מחול ומוסיקה יש רק בימי חמישי, והמרכז התיירותי מתגלה כמשעמם למדי.. לפחות אכלנו ארוחת ערב טובה. מתחילים להפרד מהמדינה המפתיעה הזו!

אחרי קפה של בוקר מתחילים לזוז דרומה, לכיוון הגבול. הבטיחו לנו מדבר, ואכן ברגע שיוצאים מהעננים מזג האויר משתנה וגם הנוף. החלק הזה של אקואדור והחלק הצפוני של פרו הם באמת מדבר, אם כי אנחנו רוכבים בתוך ירוק, ההרגשה כבר אחרת. ואם כבר מדבר, מה נמצא בו? כמובן, עזים! בכל פינה, בעיקר ליד הכביש.. ומה מגדלים במדבר? ברור- אורז! לא טעות, גם אנחנו הרמנו גבה, אבל אולי בגלל סוג הקרקע, הם עושים 'בריכות' ובחורף כשיורד גשם גדל פה אורז. הדרך די שוממת, וגם כשיש כפרים קטנים אין איפה לעצור לקפה. בעצירה שלא הניבה תוצאות אנחנו פוגשים את אלס ואחותו- גרים בקולומביה, נוסעים לטיול של חודשיים על אופנוע לבוליביה וחזרה. פוגשים אותם שוב בגבול, לבטח נפגש שוב בהמשך. מעבר הגבול בבניה, יהיה מרשים מאד. בינתיים הכל כמו במרכז אמריקה- אבל כולם יעילים ואין תור, נכנסנו לפרו.

 

 

 

קולומביה- CARTAGENA. רובנו ממוקמים באותו אזור של העיר בכמה מלונות, נפגשים בערב בשיטוט אקראי בעיר העתיקה. הודעות הווטסאפ מביאות אותנו בתשע וחצי למקום שנקרא קפה הוואנה. מוזיקה קובנית, מוחיטו במחיר הכניסה, מקום לא גדול שהולך ומתמלא ככל שהזמן עובר. באחת עשרה וחצי מתחילה הופעה עם מוזיקה וכבר אי אפשר לזוז במקום, כמה מנסים לרקוד אבל זה בהחלט קשה.. שעה ברעש ובצפיפות הזו ואנחנו פורשים. תשע בבוקר צריך להיות בנמל! בבוקר כולם מתייצבים- אף אחד לא יפקיר את הבייבי שלו.. אנחנו שותים קפה על הספינה אבל הגברת מהמכס מתעכבת. סוף סוף גם היא עולה לספינה, ואיתה גם סוכן הביטוח שלודוויג עובד איתו. כל אחד מקבל את טפסי הביטוח, בודקים את הניירת של המכס, ושטים לחלק אחר של הנמל לפרוק את האופנועים. בירידה מהספינה- תמונה קבוצתית, חלק מהאנשים ממשיכים מפה צפונה אחרים נשארים בעיר עד מחר וחלק כמה ימים. משפט הפרידה כרגיל- נסיעה בטוחה, נפגש כשנפגש! כמה אופנועים נוסעים מפה ישר לרחיצת מכוניות- על הספינה הכל היה מכוסה היטב ובכל זאת האופנועים מלאים מי מלח. אחרי הרחיצה הם כמו חדשים. יום יומיים בדרכים וזה יעבור..

 

בערב טיול נוסף בעיר העתיקה- המוני אנשים מטיילים, תיירים מהמדינה ומחו'ל, ופחות או יותר אותה כמות של מוכרים מכל הסוגים.. קשה קצת להבין איך כל רוכלי הרחוב והחנויות מצליחים להתפרנס…

שישי בבוקר אנחנו יוצאים- היעד שלנו הוא העיר MEDELLIN (מדג'ין). 650 ק'מ, 12 שעות נסיעה. כל הכבישים בקולומביה באותו יחס של מרחק/ זמן. בין לבין אין שום דבר מעניין- לוקחים אוויר ונוסעים. במעברי התשלום בכביש (על מה בדיוק משלמים??) אופנועים פטורים- יש נתיב צר שמיועד לכלים האלו שנוסעים פה בכמויות שלא יאמנו, ואנחנו צריכים להדחק בהם- הרגשה כמו בסללום בשיעורי נהיגה.. אונור ואייפר נוסעים איתנו. תמיד נחמד שיש עם מי לעצור לנוח.. לקראת ארבע מגיעים לאמצע הדרך ועוצרים במלון די חדש עם בריכה חמודה ונשים וילדים מהעיר הקרובה. אנחנו יכולים להמשיך שעה וקצת לעיר הבאה אבל המקום נחמד, לא לוקחים סיכון. 200 הק'מ הראשונים בבוקר היו איומים- לא רק כביש מלא בורות אלא גם המון משאיות, רק 100 הק'מ הבאים היו בכביש סביר יותר- המשאיות ממשיכות. נקווה שמחר תהיה פחות תנועה.

לפנינו עוד שש שעות נסיעה. 8 בבוקר כבר על האופנועים בתזוזה. מתחילים לעלות בגובה, כל כמה זמן צריך לעקוף קבוצת משאיות ובגלל הסיבובים קצת קשה, לפחות הכביש במצב טוב. בעשר וחצי מתחילים לחפש מקום למנוחה קצרה- גם צריך לשתות וגם למתוח קצת את הרגליים ולשחרר ישבנים… באחד הסיבובים מציצה מלמעלה עיירה שבראשה כנסיה, מחליטים להכנס למנוחה שם. אונור רואה את השיפועים של הכבישים הפנימיים ואומר לנו שהם יחכו למטה, אנחנו מטפסים והמראות ממש נחמדים- הרחובות המשופעים, האנשים, הכנסיה. גלידה ויורדים.

לא מוצאים את הצמד, ממשיכים בנסיעה כי אולי הם עצרו קדימה, אבל זהו- נשארנו לבד. הכביש כל הזמן מטפס, נהיה קריר יותר, וכמובטח- ענן ערפל על ההר. מתחיל לטפטף ובאחד הסיבובים יש בית עם מרפסת- עוצרים ללבוש את החליפה חסינת המים. מכאן והלאה מלווה אותנו טפטוף עדין ולא מזיק. מגיע זמן לאכול משהו, אנחנו עוצרים במסעדה שמחוברת למחלבה, קר לנו, והתזמון מדוייק- שתי דקות בפנים ומתחיל גשם שוטף- לא נראה שזה יגמר… המון רוכבי אופנועים מקומיים עוצרים פה, שותים או אוכלים משהו, מתלבשים בחליפות ניילון וממשיכים. בירור איתם- וגם אנחנו בעליהם המאושרים של 2 חליפות ניילון. כיסוי למכנסיים, 2 כיסויים לנעליים וחלק עליון עם כובע. אני לובשת הכל מעל החליפה של האופנוע, גדי מתעקש שזה יותר טוב ובטוח מתחת לחליפה. (הניסוי יסתיים בנצחוני..) יוצאים לדרך בגשם והכיסוי הזה לא רק שמגן מגשם אלא גם מהרוח הקרה. לקראת הסוף הכביש מתחיל לרדת בגובה, הטמפרטורה עולה קצת וכ 40 קמ' לפני העיר עוברים לכביש רב מסלולי, חניה קצרצרה מפגישה אותנו עם פטריק שהגיע מפנמה על אותה ספינה כמונו רק שבוע קודם. הוא כבר גר 40 שנה בניו יורק, אבל מציג את עצמו כצרפתי. שריטה של הרבה מטיילים…

גוגלמפ מכוון למלון במרכז התיירותי של העיר, יוצאים למלחמת כביש. לא נורא- או שמקסיקו סיטי חישלה אותנו.. בערב אנחנו נפגשים במסעדה קרובה עם אוסקר- שהיה מורה של גדי בבית הספר היסודי בארגנטינה ולמעלה משלושים שנה חי פה. הוא מתאר לנו את הקהילה היהודית בעיר על שלשת בתי הכנסת שמשרתים כמאה תושבים וכמה ישראלים שנמצאים פה לתקופות שונות. משעשע. אוסקר מצייד אותנו בעצות על אתרים בעיר וסביבה. למחרת- יום ראשון בבוקר אנחנו יוצאים לגן קרוב שלפי הפרסומים יש בו שוק איכרים. אין פרסום לשום דבר אחר בעיר. מי שמדמיין את שוק האיכרים של תל אביב, או אפילו את דוכני האוכל בקניוני הפריפריה, מתבדה.. כמות הדוכנים, כמות המבקרים, מאד מאכזב. עיר של 3 מליון תושבים, בטח יש בה כמה מאות אלפים- אפילו בודדים- שיש להם יכולת ויוצאים לבלות, איפה הם? המסעדות נסגרות בשעות אחר הצהריים המוקדמות ביום ראשון- מזל שהצטיידנו במשהו לערב. אחר הצהריים, כמו בכל יום, גשם. אנחנו כבר מתורגלים ומתכננים את הזמנים שלנו בהתאם. יום שני אנחנו משכימים לקום, 8 בבוקר כבר צועדים לכיוון המטרו. מדג'ין בנויה על גבעות ומתפרשת לכל עבר- מראה הבתים הפזורים נפלא- מרחוק לפחות. גרים פה כשלשה מליון תושבים ויש שכונות שלמות שממש מומלץ לא להכנס אליהן. במטרו נפגשים עם המדריכים של הסיטיתור. כבר היינו בסיור כזה ביוהנסבורג והיה מרתק, ננסה גם פה. זהו סיור חינם שהמדריך הוא מקומי, בשפה האנגלית בלבד, היום יוצאים 4 סיורים, בין 20-25 איש בכל אחד. בתשע בבוקר עולים למטרו ונוסעים למרכז העיר. הרנן המדריך מסביר על מידת הסכנה בכל אחד מהאזורים שנכנס אליהם- לא עניין של בטחון אלא כייסים וגנבי תיקים… הסיור מעניין ביותר, וכולל הרבה הסברים על האופי הקולומביאני, על ההסטוריה והפוליטיקה של המדינה וכמובן על העיר. מדג'ין נחשבה לעיר מסוכנת ביותר עד לפני כעשרים שנים, והמצב השתנה בזכות חשיבה מעניינת של ראשיה. ראשית- נעשו שינויים ברמה של אדריכלות- אזורים שנחשבו מסוכנים קיבלו אופי חדש בעזרת בנייני ציבור שהפכו לספריות ומרכזים קהילתיים, כיכר האורות היתה אזור כזה שנבנו בו עשרות עמודים שכל אחד מהם מואר בלילה והאזור פסק מלהיות מסוכן. המטרו הושלם בתקופה זו והפך את העיר העצומה לנגישה יותר, ובאזורים היותר חלשים, שהם על גבעות מסביב, יש מערכת מדרגות נעות שמקלה על התושבים להתנייד. הדבר השני ששונה היה מערכת החינוך, בעיקר בניה של ספריות בכל השכונות החלשות והכוונה של הנוער והילדים לצרוך תרבות וחינוך. בשנים האחרונות מדג'ין קוטפת פרסים בינלאומיים בכל התחומים, וקולומביה כולה, שנחשבה מסוכנת לתיירים, ידידותית ומזמינה. אם לפני 20 שנה היו פה 50 אלף תיירים בשנה והיום למעלה מ 4 מליון תיירים- זה אומר הכל. נראה שהתושבים מבינים שזה חשוב- לא אחד ולא שניים פונים אלינו בברכת ברוך הבא ומודיעים שהם שמחים שאנחנו פה. אחרי 4 שעות של שיטוט ברחובות הרנן לוקח אותנו בחזרה לתחנת המטרו, מקבל מכל אחד טיפ- הסיור עצמו חינם, והמדריכים לא מקבלים שכר- אנחנו נשארים במרכז- גדי צריך עוד קצת זמן ברחוב, אני הולכת למוזיאון הצמוד לכיכר בוטרו שמלאה בפסלים שהאמן תרם לעיר, ואגף שלם בו מוקדש ליצירותיו.

בוטרו נולד במדג'ין בשנת 1932, והוא כנראה האמן החי העשיר בעולם. בעיר פזורים עשרות פסלי ענק שלו, והמוזיאון החליף מיקום כדי שיוכל להכיל את כל הציורים שהאמן תרם לו.. הציורים- אם שמן, אקוורל או רישומים- מדהימים. גם בגודל, וגם בעדינות שהוא מצליח להעניק לדמויות השמנות מאד. מאד. בצעירותו חשב להיות לוחם שוורים ויש לו הרבה ציורים שקשורים לנושא. מעניין. מפה אנחנו עוברים למבנה ממול- התחיל לבנות אותו אדריכל בלגי שהתייאש מיחס האוכלוסיה ופרש, ואדריכלים מקומיים השלימו אותו באופן לא מרשים במיוחד. המבנה בחלקו המקורי מעניין מאד, וכשנכנסים פנימה אפילו יותר. הוא משמש כסוג של מוזיאון, אבל האדריכלות מעניינת יותר.. ארוחת ערב בשכונה שלנו עם אייפר ואונור הופכת למשעשעת מאד כשגדי מביא קצת מלח שום בנייר כסף כדי לתבל את הפיצה שלו. אונור מצלם אותו משחק באבקה עם כרטיס אשראי, והשולחן לידנו- 4 בחורים שמתברר שהם ישראלים- בטוחים שמסניפים פה במסעדות.. עוד הליכה ברחובות המלאים בחנויות פצפונות ואין סוף מסעדות וברים. לילה שלישי בעיר. בוקר אחרון במדג'ין, אנחנו נוסעים לפארק ARVI. מה שמעניין בטיול הזה, יותר מהפארק עצמו, זו הדרך. מתחנת מטרו במרכז העיר לוקחים מטרו אחר שנוסע לכיוון השכונות הפחות טובות וממנו לפארק, שממוקם בראש הר. החלק האחרון של הנסיעה בקו המטרו הוא ברכבל כי השכונות כל כך צפופות שאין דרך לעבור דרכן- פשוט עוברים מעל. בנסיעה הזו רואים את כל השכונה שמרחוק נראית כל כך יפה כשהיא פרושה על ההר- מקרוב זו ממש קסבה. גושים של בניינים בגבהים שונים ובכל גוש כזה מעברים צרים בין הבתים, או שאין מעבר בכלל. מי שיש לו כסף מוסיף חדר, או מרפסת- רישוי בניה הוא לא הצד החזק פה… גם לרכבל יש תחנות, ואנחנו מוותרים על האחרונות- קר מאד בגובה וממילא ההר מכוסה ענן כך שלא נוכל לטייל בפארק. במונית בחזרה הנהג מעדכן אותנו באסון הכדורגל שקרה ממש פה ליד העיר כשמטוס עם הנבחרת הברזילאית שבאה להתחרות על הגביע התרסק. לא ברור איך, אבל היו ניצולים בהתרסקות הזו. אנחנו עוברים באזור שכולו חנויות עם ציוד אופנועים ומוסכים, מוצאים פריטים שהיו חסרים לנו ובגלל שאני קצת 'משופעת' ויורד גשם מקצרים וחוזרים למלון שלנו להפרד מבעלת הבית (שהיא הטיפוס הכי מעופף שפגשנו..) ויוצאים ממדג'ין מזרחה. אחר הצהריים מגיעים לעיר קטנה וחמודה- EL CARMEN DE VIVORAL.

פעם היתה פה תעשיית קרמיקה מסורתית מאד מפותחת עד שהייבוא מסין הרג אותה. בשנים האחרונות מחדשים את בתי החרושת הקטנים, חוזרים לעטר ביד את הכלים, ומחזירים את המסורת הזו. הגענו לכאן כי זה בדרך, וגם כי ערן, השדכן שלנו, שלח אותנו לפגוש את חואן. אנחנו מתמקמים במלון שנראה חדש, נחמד מאד, ומופתעים מהמחיר- 50 אלף פזו- 17 דולר. חואן ואשתו לינדה באים לקחת אותנו לסיבוב בעיר שלהם- הכנסיה החדשה- מבנה מודרני מבחוץ ויפה מאד, המרכז התרבותי, רחוב הקרמיקה שחזיתות העסקים שלו מקושטות כולן. יושבים לאכול צ'וריסו- זה לא אותו צ'וריסו שאנחנו מכירים, והוא מוגש עם לחמניה ולימון. מסבירים לנו שחייבים לאכול קצת מכל דבר אבל ביחד. נחמד. כשהם שומעים שאני לא כל כך מרגישה טוב הם סוחבים אותנו למקום שמגישים בו תה קמומיל ומזמינים לי תה עם לימון ורום. שילוב מנצח לטענתם. מפה- למיטה. בבוקר מצבי טוב הרבה יותר, אולי זה התה, אולי המסאז' של גדי, כנראה השילוב.. מכאן שעה נסיעה למטרה שלנו. EL PENOL. חסרה לי האות המיוחדת במקלדת- צריך להגיד אל פניול. זהו מטאוריט ענק שנמצא בלב אזור אגמים, כשבנו פה סכר לייצור חשמל פינו כפר ששכן למרגלותיו וכשהמים נמוכים אפשר לראות את השרידים שלו. עכשו רואים רק הרבה מיים. העלייה לראש הסלע לא קלה- כמעט 700 מדרגות. אפשר להתנחם בעובדה שאנחנו עולים רק עם מצלמה וכובע- בדרך למעלה פוגשים בחור עם שק חמרי בניין ועוד שניים שעל כל אחד מהם 100 בקבוקי שתיה למסעדה- כשהמטיילים יגיעו יהיה להם מה לשתות. בתצפית למעלה אנחנו פוגשים את סאם, מהספינה. הוא עלה ברגל גם את הדרך מהכפר- צעיר, מותר לו.

למרגלות הענק עוד עיירה חמודה- תיירותית מאד בגללו- או בזכותו…

מכאן אנחנו ממשיכים דרומה- לקראת חשיכה, צריך לחפש מלון על הדרך- יש רבים כאלו בכל מיני רמות. שלט לעיירה SAN LUIS מוציא אותנו הצידה כמה קמ'. מפל מקסים ליד הכביש הצר והתלול, עיירה עם מרכז מסודר ונקי, כמה בתי מלון צמודים- רק לבחור. אני בוחרת לפי המרפסת.. המחיר לא מובן- 20 אלף פזו- 7 דולר. בערב יש פעילות בכיכר מתחתינו- בחור עם טייפ גדול שם מוזיקה, וכמה עשרות- בעיקר נשים- מקפצים ורוקדים לפי הדגמה שלו. כמו ריקודי עם בנעורינו, אבל בעיקר בשביל הכושר. הטלויזיה המקומית משדרת ממגרש הכדורגל של מדג'ין- במקום משחק גמר מתקיים שם מעין טקס אזכרה והוקרה לנבחרת הברזילאית שהתחסלה, בנוכחות קהל שממלא את כל האיצטדיון, ואנשים חשובים מקומיים וברזילאים. באמת שמרגש לראות את כל הקולומביאנים שמביעים השתתפות באבל הברזילאי! בבוקר יורד גשם ואנחנו מחכים שירגע קצת כדי לצאת לדרך.

הדרכים מאד איטיות בקולומביה- כבישים צרים ומפותלים, והעקיפה לא פשוטה, וכל הזמן יש משאיות בדרך. לפנינו נסיעה של בערך 60 קמ'- שעה וחצי. להגנתם יאמר שהנופים משגעים- הלב מתרחב עם כל פיסת נוף שמתגלה בעיקולים. כבר מתחיל להחשיך ואין ברירה- נכנסים לעיר CAJICA לארוחת ערב ולמצוא מלון. אין פה שום דבר מיוחד אבל זו עיר מאד אופיינית לקולומביה- לצד החנויות והמסעדות הקטנות וקצת מיושנות יש גם מקומות גדולים ומודרניים, המון בתי מרקחת, ותושבים חייכניים וידידותיים. המלון במחיר עירוני- 100 אלף פזו. פתאום זה נראה לנו יקר.. אבל יש ארוחת בוקר כלולה.

בבוקר, אחרי הגשם, נוסעים בכביש רחב וחדש לעיר ZIPAQUIRA. יש פה מכרה מלח עצום, שחלק ממנו הפך לקתדרלה. פעם היתה במכרה כנסיה אבל התמוטטות קטנה החריבה אותה, ועכשו בנו בתוך המנהרות של המכרה תצוגת צלבים ממלח. אנחנו יוצאים לסיור מודרך- שעה וחצי שהמדריך לא מפסיק להסביר. חלק מההסבר שלו הוא על המלח והכרייה, אבל הרב על עניינים נוצריים. אנחנו מרגישים כמו בסיור מסיונרי. חוץ מהאתגר ההנדסי והגודל המוגזם אין כאן לדעתי שום עניין. כפרוייקט אדריכלי/ אומנותי כמו שמציגים את זה- אין לזה ערך רב.. מזל שהנסיעה לכאן היא בערך על המסלול שלנו.

דרומה, אנחנו רוצים לעקוף את בוגוטה אבל טעות בהבנת הניווט וחוסר תאום בינינו, ואנחנו נכנסים ישר לתוך העיר, בכביש עמוס מאד וגרוע להפליא, שעה וחצי רק לצאת שוב מהעיר.. עכשו לפנינו 45 קמ'- שעה וחצי נסיעה.

 

הדרך בחלקה בתוך יער, והיא באמת כייפית. אנחנו בדרכנו לאתר של סולל-בונה ליד הכפר CHIACHO. מנהל סדנת המתכת באתר הוא אדם, שטייל שנים בעולם על אופנוע והגענו אליו דרך אתר 'הרפתקה'. יש פה כמה מהנדסים ישראלים שגרים באתר (מה שנקרא- בתנאי רווקות), אחד מהם הביא את אשתו והם גרים בכפר, ויש עוד שגרים בבוגוטה- שם ממוקמים המשרדים של הפרוייקט. הם בונים פה כביש מרכזי, עבודה שהיתה מתוכננת לשלוש שנים אבל בגלל בעיות בירוקרטיות תמשך כפול זמן. יש להם כמובן אשה מקומית שעובדת בבית- מנקה, מכבסת, מגישה ארוחת בוקר. נראה שלא סובלים פה. ואם נהנים מהעבודה אז בטח שזו עסקה טובה. בערב אדם לוקח אותנו לאכול פיצה בכפר. פרט אחד בשיחה מטריד מעט. אדם גדל בניר יצחק, וכשהוא שומע שיש לנו חווה ברמת נגב הוא מעיר שבאזור לא כל כך אוהבים את החוות. אצלם יש מצוקת דיור של דור ההמשך בקיבוצים והנה באו כל מיני פרוטקציונרים והשיגו לעצמם חוות… מקווים שלפחות הצלחנו להסביר את המצב לאשורו. למחרת, יום כביסות ומנוחה. בצהרים מתחילים להתקבץ עוד אנשים- חלקם לא גרים פה, הטבח מכין ארוחת צהריים וממשיך בהכנות לארוחת ערב בהנחייתו של טיטו- מנהל המוסך שבעבר היו לו פיצריות בצפון.. בראשון אנחנו מתכוננים לצאת, הכל בנחת, קפה, ארוחה, היום הטבח ו'אם הבית' בחופש- אבל יש כל כך הרבה אוכל בבית!

מזג האויר נראה מעט מאיים כשאנחנו נפרדים ויוצאים לדרך, אבל תמיד יש הפתעות- למעלה משעה נסיעה ובוגוטה מתגלה במלוא גודלה. אנחנו רואים אותה מלמעלה וזה מאד יפה, לצערינו אי אפשר לעקוף את העיר ואנחנו נאלצים לנסוע עוד חצי שעה בעיר- מזל שהתנועה ביום ראשון יותר חלשה..

חצי השעה הבאה היא נסיעה בכביש רחב ויחסית טוב, וכולה בירידה- בערך 2300 מטר בהתחלה, 400-500 מטר בסוף. לקראת חשיכה אנחנו נכנסים לעיר GERARDOT- חם, לח, ושני מלונות מלאים לגמרי- זו תחילת החופש- שולחים אותנו למלון בעיר- מזל שיש לנו שם של מקום שברור שהוא בסדר, כי המלונות במרכז העיר ממש לא עושים חשק לישון בהם.. שני בבוקר יורד גשם שוטף עד השעה עשר כך שאנחנו יוצאים לדרך מאוחר. לפנינו יום נסיעה ארוך ולא ממש מעניין- אנחנו נוסעים בעמק בין שני שרשראות הרים, אין בדרך מקומות מיוחדים- פשוט מרחק שצריך לעבור. זמן לעצירת קפה, יש שלט של חלב עזים. ברור שעוצרים! כבר פעם שניה שאנחנו רואים את זה- חנות קטנה שאנשים עוצרים לידה כדי לשתות חלב עזים. מוהלים פנימה קצת דבש, ומי שרוצה מקבל בפנים גם מיני כדורים או אבקה- הרעיון הוא כמו ויאגרה. אולי גם אנחנו צריכים למכור ככה- המחיר מתחיל בדולר לכוס! כשיש הרבה חלב ואין מספיק קונים במקום הם עושים קצת יוגורט או גבינה. אטרקציה מסוג לא תיירותי.

אנחנו חולפים על פני נייבה- עיר גדולה יחסית, בירת המחוז, וממשיכים לעיר גרסון. כמו בכל עיר- גם כאן יש מרכז לרגלי הכנסיה, שלרב היא גדולה ויפה- לא בסגנון האירופאי. המרכז עצמו זה חנויות קטנות, מסעדות קטנות ולא ברור למה- המון בתי מרקחת. (די שכיח עומס בתי המרקחת- התחיל במקסיקו ונמשך לכל אורך הדרך) בעיר הזו למעלה מחצי המסעדות הן גלידריות. יש ייחוד! בערב אנחנו מקבלים הודעה מסטפנו- הוא בסן אוגוסטין, מתכנן מחר לצאת לדרך. אנחנו מחזירים לו הודעה- שעתיים אנחנו שם. חכה לנו ובצהריים נמשיך ביחד. אין בעיה, הוא עונה- מחכה לכם בעשר. בבוקר נסיעה של שעתיים- הכביש סביר, מזג האויר חם, אין גשם. סן אוגוסטין, כאחיותיה, עיירה נחמדה אבל עיקר הביקור בה הוא כדי לראות את הסביבה- אבנים מפוסלות, מפלים בהרים, אין מה להשאר בעיירה עצמה.

אנחנו יוצאים לכיוון דרום, מחכה לנו נסיעה ארוכה בין ההרים. באמצע הדרך גשם- כל עוד זה טפטוף אנחנו ממשיכים, עוצרים במסעדונת לצד הכביש כדי ללבוש חליפת גשם ואז מתחיל מבול אמיתי. מנצלים את הזמן לארוחה קלה ועוד קפה, ונהגי המשאיות שגם עוצרים מבטיחים לנו שעוד שעת נסיעה ומגיעים לאזור יבש. ברגע שהגשם פוסק אנחנו ממהרים לצאת לדרך- הכל שטוף אבל השמש שוב זורחת והנוף יפה כתמיד. הקצבת הזמן והמרחק היומית שלנו נגמרת בעיירה מוקואה. אין סיבה לעצור פה מלבד העובדה שהשעה 4 וצריך למצוא בקרוב מקום לינה. גדי מחליט לבדוק באתר בוקינג, ויש הפתעה, האתר מכיר פה משהו… סטפנו בודק את טריפ אדוויזר- עוד הפתעות! יש בסביבה מפלים יפים ויש כמה מקומות לינה נחמדים מחוץ לעיר.

 

נסיעה קצרה ואנחנו מתמקמים בבית נחמד, שביל צר מוביל אותנו אל הנהר שבעמק- יופי של מקום. אנחנו כמובן עצלנים, אין בעיה- יש ארוחת ערב במקום. מחר נשכים לראות את הטוקאנים! בוקר נחמד, אבל הטוקאנים לא באו. הפסידו. 8 אנחנו כבר על האופנועים, מתחילים לנסוע לכיוון עיירה בשם סן פרנסיסקו. צריך לעבור את ההרים וגוגל אומר 77 קמ' שלוש וחצי שעות, ושום ישוב בדרך. מאחר וקיבלנו הודעה מאופנוענים אחרים שהכביש לפופאיאן סגור, אנחנו שמחים שבחרנו בדרך הזו אם כי לא כל כך ברור לנו מצבה. בטח נמצא משהו בדרך- אין פה קטעי כביש שאין בהם משהו! רבע שעה נסיעה ואנחנו מבינים. הכביש נגמר, יש דרך לא סלולה עם סיבובים כל הזמן, נותר רק להתפלל שלא יתחיל לרדת גשם. אחרי שעה נסיעה יש מסעדה באחד העיקולים ולידה חונות משאיות. אנחנו מחליטים לעצור למרות שנסענו מעט- אם כולם עוצרים פה אולי באמת אין כלום אחר כך. הנהגים מאשרים- זו הדרך הנכונה, כולה באותו מצב, ואין שום דבר לאורכה.

אנחנו מתחילים להשתעשע ברעיון של להעלות את האופנועים על משאית… אחרי שעוד ועוד אנשים אומרים לנו שעברנו את החלק הקל ומכאן הדרך קשה יותר, צרה יותר ואנחנו יודעים שגשם בלתי צפוי עשוי להתחיל- אנחנו מתחילים דיון עם נהג משאית, ורבע שעה אחרי אנחנו כבר על המשאית, האופנועים קשורים, ויוצאים לדרך. שעה נסיעה מטלטלת וקופצנית- עומדים. בהמשך הדרך משאית תקועה, הכביש חסום, לא ברור מתי יפתח. השמועה אומרת שמישהו הלך להביא חלקים והכל יפתח בשעה 3. ארבע שעות לעמוד במקום, מזל שלפחות יש לנו שתיה.. בשלב מסויים אנחנו יורדים מהמשאית ועולים לבדוק מה קורה. באמת יש משאית גדולה תקועה וחוסמת את המעבר. רב הדרך פה מאפשרת נסיעה רק בכיוון אחד, מדי פעם היא מספיק רחבה כדי ששתי מכוניות יעברו, ובצד- תהום. אמנם ירוקה אבל בכל זאת תהום. לפחות 10 אנשים עומדים מסביב לאדם שמנסה לתקן- כנראה נשבר גלגל. אנחנו יושבים בצד, מחכים. מלמעלה יורד מישהו עם חטיפים ועוגיות, אנחנו קונים רק כדי שנרגיש בטוחים שלא נרעב למוות… שעה אחרי שנתקעה התנועה מצליחים להזיז את המשאית למקום קצת יותר רחב כדי שהפקק ישתחרר, ולאט לאט מתחילים- קודם עוברים כל אלה שיורדים ואחריהם מתחילים לזוז העולים- מטפסים למשאית בחזרה, עוד שעתיים של טלטולים ונגיע.

הנוף מדהים- ברכיבה ספק אם היינו מצליחים להנות ממנו. קצת קשה לעמוד או לשבת מרב קפיצות- אנחנו ממש צריכים להחזיק משהו יציב כל הזמן כדי לא ליפול. לגדי יש רעיון יצירתי- הוא מתיישב על זורו- הדבר היחיד במשאית שקשור ויציב. הנהג שלנו ממש בסדר- גם נוהג בלי להשתולל- זה לא מובן מאליו פה- וגם מאפשר למכוניות הקלות יותר לעקוף אותו בכל מקום שהכביש מתרחב קצת. כשנוסעים בדרך הזו אפשר להבין את הדיווח ששומעים מדי פעם על אוטובוס שנפל עם עשרות פצועים והרוגים. לא פשוט לנהוג בה. אנחנו בעלייה מתמדת, ההרים לא נגמרים, מפחיד לחשוב על הירידה.. בסופו של דבר הירידה לעמק לא נוראית כפי שחששנו, השעה שלוש וחצי ואנחנו סוף סוף יורדים לקרקע בטוחה. נותנים לנהג שלנו 50 אלף פזו למרות שקבענו 40, ועולים על כביש. הנסיעה מרגישה חלקה כל כך! סן פרנסיסקו מאד קטנה, ממשיכים עוד כמה קמ' ומתמקמים ללילה בעיירה הבאה- SIBUNDOY. התכנית המקורית היא להפגש בשבע וחצי לקפה, בשמונה לעלות על האופנועים ולעצור בהמשך הבוקר לאכול. שבע וחצי יש תכונה משטרתית גדולה בחוץ. מסתבר שהיום יום חופש- חג האורות שבמהלך הערב הקודם נחגג בהדלקת נרות רבים ברחובות. באזור יש תחרות אופניים והמשטרה סוגרת את הכבישים משמונה בבוקר עד שתים עשרה. אנחנו ממהרים לברוח, צריך לעבור כמה כפרים עד תחילת החסימה לפני שמונה..

מיד אחרי זה הדרך מתחילה להתפתל למעלה, ואין שום מקום לאכול! באחד הסיבובים יש מכלת קטנה וכן, יש להם קפה, וכן, הם יכולים להכין לנו ארפס. AREPAS זו מין לביבה קטנה, בדרך כלל מקמח תירס, ובכל מקום מכינים אותה קצת אחרת, לרב זה די חסר טעם. יש כאלו שממלאים אותן בגבינה ויש כאלו שסתם אוכלים ליד האוכל. פה קיבלנו לביבה מטוגנת מקמח חיטה, קצת מתוקה- מתאים כהכנה לחנוכה.. מכאן אנחנו ממשיכים לעלות עד לגובה של 3200 מטר, נהיה קר, אבל היום מקסים. עוברים את פסטו ונוסעים לכיוון IPIALES. עוד הפסקת קפה עם תותים ושמנת, יש לנו כמעט שעתיים נסיעה בחבל ארץ ירוק, עם שטחים חקלאיים קטנים מסודרים, ובכל פעם מתגלה זוית אחרת של ההרים והתהומות שביניהם. קולומביה פשוט יפה- לא קשה להתאהב בה. אנחנו עוברים את איפיאלס, רבע שעה נסיעה והגענו- LAS LAJAS, עיירה פצפונת שיש בה כנסיה ומנזר מדהימים בין שני הרים, והיא מלאה בעולי רגל שבאים לבקש בקשות, והדרך היורדת אליה מכוסה בשלטים שהציבו עולי רגל שבקשותיהם התמלאו. סטפנו נכנס למצב רוח דתי- קתוליות זה משהו שאי אפשר להפטר ממנו כנראה.. אנחנו מתמקמים במלון ששייך לכנסיה ויש לו תצפית יפה על האזור. יומנו האחרון בקולומביה.

בליז. אנחנו מתכוונים רק לעבור פה- בליז מציעה 2 דברים לתיירים- חופים יפים עם אתרי צלילה, ופירמידות. מבחינתנו- אין צורך להשאר. אבל מאד מעניין מה שקורה פה. אנשים מדברים איתנו באנגלית גם כשאנחנו פונים בספרדית, השילוט- גם הרשמי וגם של החנויות הקטנות- באנגלית, תערובת אנושית שונה לגמרי ממקסיקו, בקיצור- משהו אחר. בליז היא מדינה קטנטונת- 22 אלף קמ'ר- וחיים בה כ 350 אלף איש. היא קיבלה עצמאות בשנת 1981, ועד אז היתה מושבה בריטית. כרבע מהאוכלוסיה שחורה, חצי הם תערובת היספנית- אינדיאנית, והשאר- ערב רב. כולל קהילה מנוניטית דוברת גרמנית- לראות אותם זה הפתעה! הבתים ברובם בתי עץ, חלקם הגדול על עמודים, ופה ושם מציץ איזה מבנה מודרני מעניין. האוכל הכי מקובל בדרך- עוף מטוגן. וטורטיות כמובן.

אחר הצהריים אנחנו כבר בגואטמלה. מעבר הגבול לא ארוך מדי, גם לא לוקחים כסף על האופנוע, ואנחנו בפנים. לילה ראשון בגואטמלה. למחרת נוסעים לFLORES שזו עיר על אי קטן באגם שיש אליה מעבר של כביש. חמוד, מקום של תיירים. הכיוון שלנו דרומה, ואנחנו בוחרים את הדרך המזרחית הפחות מקובלת.

flores

 

הדרך מובילה אותנו לפינקה איזבל, שמככבת בסיפורים של גדי. המקום מטופח ומטופל, אבל די ריק. מאז שנסלל כביש טוב יותר מפלורס מערבה ודרומה, פחות מטיילים מגיעים לאזור. אנחנו מקבלים בקתה על עמודי עץ שהשרותים בחדרון למטה, וזורו חונה גם הוא מתחת לגג.

finca ixobel

ארוחת ערב טובה במסעדה המקומית, בעלת המקום מזה יותר מארבעים שנה יושבת איתנו- היא בכלל אנגליה שכמו אירופאים ואמריקאים רבים עברה לגור כאן. בבוקר קפה במרפסת שלנו, וארוחת בוקר במסעדה כשאנחנו כבר מאורגנים ליציאה. עוברים דרך העיר ריו דולסה- מקומית טיפוסית עם רחוב ראשי צר שפקוק במשאיות ומכוניות, האופנועים מזגזגים בין הרכבים, הדוכנים גולשים אל הכביש, ברדק אמיתי- וממשיכים בנסיעה עד האגם, זה לא אזור תיירותי במיוחד, אבל יש הוסטל ממש על האגם ושם אנחנו יושבים לשתות בנחת. הנשים בעיירה הזו לבושות בחצאיות מסורתיות, גדי מרוצה מהגובה הממוצע ברחוב- כמעט כולם כל כך נמוכים!

 

מפה אנחנו חוזרים אחורה 15 קמ', ונכנסים לכפר AGUA CALIENTE. בשולי הכפר יש נהר, שלוחה של ריו דולסה, שאפשר להכנס ולהתרחץ במימיו- או לעשות כביסה אם זה מה שמתאים היום, וכמה דקות הליכה לאורך הנהר מביאות אותנו לבריכה קטנה שנוצרה בו. המים קרירים, נקיים ומרעננים, אבל האטרקציה פה שונה בהחלט- ממקום צדדי בסלעים שמעל הבריכה בוקעים מים וולקנים- עם ריח גפרית, כמו במרחצאות אמיתיים, וחמים! אנחנו שוחים אל 'מקלחת' המים החמים, וזה בהחלט נחמד ביותר. כמובן ששילמנו, כמקובל במקומות האלה- לאיש שיושב ליד הכניסה, לאיש ששומר על החניה, וגם לאיש ששומר בבריכה… חבל רק שאין מקום שנח לשבת בו- רק גזעים שמדמים ספסלים, והכל מבוצבץ. היינו נשארים יותר!

מפה חזרה לכביש הראשי, ודרך גואטמלה סיטי לאנטיגואה. הכבישים במצב קצת יותר טוב, ואחר הצהריים אנחנו כבר מתמקמים במלון ברחוב הראשי. אנטיגואה, כמו אחיותיה, הערים שתיירים מחבבים, הפכה עם השנים ליקרה יותר גם מבחינת הלינה וגם האוכל, המרכז הקולוניאלי שמור ויש הרבה מקומות נחמדים מאד, אבל הרמה הכללית לא הרבה יותר גבוהה.. גם כאן הרחובות מלאים ברוכלים קטנים שמציעים הכל, ויש הרבה תיירים, באחד הרחובות חולף על פנינו אופנוע עם שני מטיילים- גם אנחנו וגם הם כל כך מופתעים, שלא מספיקים לעצור בזמן, והתנועה גורפת אותנו כל אופנוע לכיוון אחר.. הרחובות באנטיגואה לא מאפשרים לרוכב עם אופנוע כבד לעשות מה שבא לו- כל מרכז העיר מרוצף באבנים קטנות, שום דבר לא יציב, ומאחר שמסביבך כל הזמן מתרוצצים הולכי רגל, אופניים, אופנועים קטנים וריקשות- בנוסף למכוניות כמובן- אתה חייב להיות מרוכז לגמרי בלהגיע למקום שאתה רוצה בלי נפילות. לא פשוט.

guatemala city to antigua

בערב הרחובות נעימים מאד- מוארים בעדינות, בבתים הרבה מקומות לשבת לארוחה- מטאקוס ועד מסעדות ממש, עיר חביבה מאד. למחרת אנחנו נוסעים חזרה לבירה, הזמנו טיפול במוסך המורשה במקום זה שלא נעשה במקסיקו. החלטנו להשאיר שם את האופנוע ולנוע בתחבורה ציבורית ל PANAJACHEL. במוסך אנחנו פוגשים את ברנט, שאתמול, אחרי שהיה 5 ימים מושבת בגלל זיקה, התנגש קלות ברכב- באשמתו- ונפל בצומת באנטיגואה. 2 הארגזים שלו ניזוקו והוא בלחץ כי הוא צריך להגיע עד ה 14 לנובמבר לפנמה. מאחלים לו הצלחה, ועולים על מונית שהמוסך הזמין לנו אל האוטובוס. מחר, 1/11 הוא יום חג המתים והמוסך- כמו חצי מהמדינה- יהיה סגור, כך שננצל את היום לטיול. לא תכננו אבל החוויה תהיה אוטנטית מאד… זה אוטובוס מהסוג הישן, צבוע בעליזות, שעה לפני זמן הנסיעה מתחילים להעמיס על הגג- צמיגים, חבילות קרטון בכל הגדלים, שקי נילון ענקיים, האפרוחים- כ 15 ארגזים יכנסו פנימה מאחורי הספסלים האחוריים ובזמן שלא נשמע את המנוע נשמע את הציוצים שלהם. לא סתם קוראים לזה אוטובוס תרנגולות… התחנה עצמה היא חצר פנימית שיש בה גם דוכן אוכל ושני שולחנות מאולתרים, יש גם שרותים שאפילו גדי התקשה להשתין בהם, והלכלוך הצטבר בכל מקום כבר כמה עשרות שנים בודאי..

bus to PANAJACHEL

יש מעט מאד נוסעים והנהג רק נוהג, אבל צמוד אליו בחור שאחראי על העלאת והורדת נוסעים וגביית כסף. הנסיעה לאגם אטיטלן אורכת כשלוש וחצי שעות- מעט יותר ממה שהיה לוקח באופנוע. ביציאה מהתחנה יש רמזור- אדום- אבל אין מכוניות אז נוסעים, אנשים לאורך הכביש עומדים במקומות שהם כנראה מוסכמים מראש, ותוך כדי נסיעה פדרו, האחראי, מוציא חצי גוף החוצה וצועק משהו- אם מישהו למטה מסמן לו האוטובוס עוצר, פדרו קופץ החוצה, הנוסעים נדחפים מהר ופדרו אחריהם כי האוטובוס כבר שוב בנסיעה, אחר כך הוא עובר לקחת כסף. לפעמים יש חבילות ואז הוא קופץ לגג, מעמיס ונכנס חזרה תוך כדי נסיעה. לאט לאט האוטובוס מתמלא, ושכבר אין מקום אנשים נדחפים לספסלים- מזל שרובם קטנים אז יש מקום לשלושה בספסל. כשהם גדולים יותר- שמים חצי ישבן על הספסל, מהצד השני מתישב עוד מישהו באותה שיטה והשניים האלו גם נשענים אחד על השני. לא מדברים כי הם זרים לגמרי, וכשכבר מתפנה מקום אחר אף אחד לא עובר לשפר עמדה- כמו שהתיישבת כך תשאר עד סוף הנסיעה.. לקראת סוף הנסיעה גם מתחילים להוריד חבילות מהאריזה שעל הגג- משלוחים לחנויות בדרך. הנסיעה עצמה משוגעת לחלוטין- מהירות מטורפת, בסיבובים כולם מחזיקים חזק כדי לא ליפול ונוטים הצידה- כולל הנהג, ממש כמו בסרטים מצויירים. גם עצירה לתדלוק נעשית במהירות הבזק- אם צינור הדלק בתחנה היה גמיש יותר סביר שגם זה היה תוך כדי נסיעה.. הפעם היחידה שעצרנו היתה כשהכביש היה חסום בגלל עבודות וכל כמה דקות אפשרו לתנועה לזרום רק לכיוון אחד. כבר בהתחלה הבנו את הרעיון הכללי והתחלנו לרשום מה קורה ברמזורים או בין התחנות: לפי הסדר- ראשון עלה מקבץ נדבות ששאל בנימה מאיימת כל נוסע אם הוא מתכוון לעזור לו, אחריו מקבץ נדבות עם ילד חולה סרטן, מוכר פירות קלופים, מוכר זמן אויר לטלפון, שניים שחילקו סוכריות ואז עברו לאסוף תשלום, תוך כדי שוטר עוצר את האוטובוס בגלל נהיגה פרועה ואז זה ממשיך- שני צעירים מוכרים טורטיה ממולאת בחמש קצל, ילדה מוכרת בוטנים בשקית, אשה שתולה את הפירות למכירה עם קולב במוט לידיים שבתקרת האוטובוס, מוכר עיתונים שלא הצליח להכנס מרב צפיפות אז אשת הקולב הכריזה על מרכולתו, ובתחנת הדלק בחור עם סלסלת פיצוחים יפהפיה. אולי פספסנו מישהו.. בסופו של דבר אחרי קצת יותר מארבע שעות הגענו ליעדנו- PANAJACHEL. אנחנו יורדים באזור היותר תיירותי, שותים קפה מצויין וממשיכים למלון שפז'מן מתאכסן בו, נפגשים מאוחר יותר עם אuנור ואייפר לארוחת ערב ומטיילים קצת ברחוב הראשי. הם לוקחים אותנו לחוף- יש שם טיילת אבל כל כך חשוך שאי אפשר לראות כלום חוץ מאורות רחוקים מסביב לאגם. ATITLAN הוא אגם מפורסם ומתוייר, אבל אי אפשר להקיף את כולו בגלל מצב הכבישים ולכן רב המטיילים מגיעים לעיירה אחת ואז עוברים בין שאר העיירות בסירה. אנחנו מתכוונים לשוט מחר בבוקר לסן פדרו שהיא העיירה היותר מפורסמת באזור. מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים לסבוב על הטיילת שלפי השילוט נתרמה על ידי יפן לפני שנתיים. לא כל כך ברור איך כי הטיילת הזו נראית כמו בת שלושים, אבל קשה להבין את הקומבינות של גואטמלה כמו גם של כל שכנותיה.. האמת- המקום הוא אוסף של ג'יפה. הכל מט לפול, מלוכלך ברמה של פי כמה משוק הכרמל בסוף היום, ועשרות הכלבים שמסתובבים חופשי מוסיפים את שלהם. כשהדוכנים מתמלאים בסחורה צבעונית והאנשים ממלאים את הרחובות הטינופת נטמעת אבל בשעת בוקר מוקדמת העליבות זועקת. אפשר כמובן להתעלם ורק לעמוד מול האגם ולצפות בנוף מסביב ובהרי הגעש שממול, זה בעצם מה שמביא לפה את התיירים, וזה בהחלט מראה יפהפה!

lake atitlan

אחרי ארוחת בוקר אנחנו עולים על סירה לסן פדרו. הסירה אמורה לצאת כל עשרים דקות אבל למעשה יוצאים כשהיא מתמלאה. רב הנוסעים הם מקומיים שזה אמצעי התחבורה היומיומי שלהם, מעט תיירים. חצי שעה ואנחנו שם. קצת יותר חי, יותר תיירים, יותר צבעוני, אבל בבסיס- אותו זבל..

הרבה מקומות מציעים לימודי ספרדית, יש לימודי ריקוד- פה גדי לקח בזמנו שיעור ריקוד פרטי שבסופו המורה אמרה לו שלא כל אחד צריך לרקוד.. ארוחת צהריים בהוסטל ישראלי (יש גם בית חב'ד- אלוקות!).

חוזרים לנסיעה חזרה לגואטמלה. הפעם זו הסעה של תיירים, במקום 30 קצל ששילמנו אתמול אנחנו משלמים 165 קצל, רק בגלל שחלק מהנסיעה יהיה בחושך ואין לנו אומץ לאוטובוס. בגלל החג הכבישים עמוסים במיוחד, ובאנטיגואה שאליה נכנסנו להוריד ולאסוף נוסעים התנועה עומדת. במקום שלוש וחצי שעות הסיפור מתארך ללמעלה מחמש שעות וכולל נהג גס רוח ומריבה קטנה… באזור של המלון שלנו אין איפה לאכול, אנחנו מרגיעים את הרעב עם פרינגלס וקולה.. בבוקר- כמה דקות הליכה ואנחנו במוסך, ובחמישה לשמונה כבר בנסיעה. ארוחת בוקר- בדרך. המטרה- לחצות את הגבול לאל סלבדור, ולישון כמה שיותר קרוב להונדורס כדי שמחר נספיק לעבור את שני מעברי הגבול ולהכנס לניקרגואה. הסיבה- שתי המדינות האלו נחשבות למסוכנות מדי לשהיה- לתיירים ובכלל, אבל לתושבים בדרך כלל אין ברירה ולנו יש.. אנחנו יודעים שמכרינו הדו גלגליים נמצאים כמה שעות לפנינו- ננסה להדביק אותם, לא בטוח שאפשר. 11 אנחנו עוצרים לשתות משהו, אנחנו 15 קמ' לפני הגבול מחפשים בעיירה מקום לצילום מסמכים, אבל חוץ מדוכני אוכל הכל סגור- פה חוגגים את חג המתים באיחור של יום, כולם בבית הקברות. על הדרך מספרים לנו שמעבר הגבול סגור כי משפצים אותו ויש מעבר רק להולכי רגל- צריך לחזור ולעשות סבוב של כמעט שעה למעבר אחר. רוחנו נופלת, ובעיקר- ישבננו כואב, אבל אין ברירה. לדרך.

 

 

את הצד של גואטמלה לא נעבור מהר- המשמרת של הבוקר סגרה את המחשבים בשתים עשרה ועשרים כי בשעה אחת מתחילה משמרת חדשה, ובתור לפנינו יש יותר מעשרה אנשים, רובם עם ערימת ניירת של משאיות שצריכות להכנס, ואנחנו חייבים שיחתמו לנו על הטופס לשחרור האופנוע! אין ברירה- מחכים ובינתיים מפתחים יחסי ידידות עם השומר. לחינם. בשעה אחת גם השומר מתחלף, כל פקידי המשמרת החדשה כבר מזמן החתימו כרטיס, אבל יש להם זמן. באחת ועשרים פקידה אחת מתיישבת, מרימה את הראש ואומרת- כן- ולפני שכל המאכערים מספיקים לגמור להחליט מי הולך ראשון גדי כבר אצלה, חמש דקות ואנחנו בחוץ! הכניסה לאל סלבדור שקטה ודי מהירה- יש לנו את כל המסמכים מצולמים, רק צריך לחכות שידפיסו לנו אישור לאופנוע בקצב צב (ואין טעות בהדפסה למזלינו) ואנחנו בפנים. לפנינו נסיעה של כשעתיים- שלוש, אבל העכוב בגבול מקרב אותנו לחושך- לא נספיק להגיע לסנטה מריה דה לימה ולחבור לידידינו. חוץ מזה מתחיל גשם, החושך יורד במכה לפני שש בערב- אין שעת ערביים- ואנחנו נאלצים להכנס לעיר בדרך לחפש מלון. ברחוב הראשי יש אולם של הכנסיה האוונגליסטית עם כתובות וסמלים של ישראל- אנחנו יושבים לאכול ליד וצופים בדרשה מעורבת בשירה בציבור- מסיונריות לשמה- אפילו בקרב המאמינים- ממש סוג של שטיפת מח. המלון שליד הוא בעצם מלון לפי שעות, יש הרבה כאלו לאורך הדרך לכל הזוגות שאין להם תנאים לפרטיות ונאלצים ללכת למלון. די מזעזע. אנחנו ישנים על הסדינים בבגדים, משתינים מרחוק כדי לא לגעת בכלום, על מקלחת אין מה לדבר. מעודדים את עצמינו- מחר נישן במקום טוב יותר.. 7 דולר ללילה, אנחנו רטובים, עייפים ומלוכלכים- שעות של עמידה בתור ונסיעה במזג אויר טרופי בתוך חליפות האופנוע, ובנוסף הגשם, בהחלט לא הרגשה נעימה. יש גם ימים כאלה.

hotel ?- el salvador

שש בבוקר אנחנו כבר בחוץ בנסיעה, ממהרים לברוח. אל סלבדור מכוערת, מלוכלכת, עניה, אפילו באפריקה לא ראינו עליבות כזו. קשה לי להבין, אבל כנראה שאנחנו מסתכלים עליהם בעיניים מערביות ובגלל שהם נראים כמונו, היינו מצפים שיחשבו ויתנהגו כמונו- אבל זה פשוט לא ככה. לכל אורך הדרך רואים אנשים שפשוט רובצים ליד החושות שלהם ולא עושים כלום, חיים בתוך הטינופת שלהם, יש בתים שאפשר לראות שיש ערסלים תלויים בפנים, ואוסף הרהיטים העלוב לא היה נמכר אצלינו אפילו כגרוטאות.

לגבול עם הונדורס אנחנו מגיעים מוקדם למדי- התור ארוך כאורך הגלות, מוצאים שם את אריק מסן פרנסיסקו (שהוא כנראה מעופף רציני) ובאמצע התור את סטפנו מאיטליה. את פז'מן אנחנו רואים יוצא בצד השני- רק עכשו הם גמרו, אנחנו אופטימים- בקרוב נתאחד! מסתבר שלא חשוב באיזה תור עומדים קודם, אבל יש שני תורות- אחד זה החתמת הדרכון, והשני שיותר קצר אבל לוקח אותו זמן- לניירת של האופנוע. אני נשארת בתור הדרכונים ושלושת הנהגים הולכים ל'אדואנה'. בזמן שאני זוחלת עם התור ונמסה לאיטי, שלשת הגברים מתרוצצים להביא את הצילומים הדרושים, לבנק וחזרה, עוד צילום של אותו ניר אבל הפעם עם חותמת, מחכים שיגמרו להדפיס אישור, בודקים שאין טעויות בהדפסה וכך הלאה. הם גומרים את התהליך ממש לפני שאני מגיעה לראש התור וכולנו יוצאים ביחד בשמחה. אריק מתכוון להשאר בהונדורס 4 ימים- בכל זאת, למרות הסכנות, אומרים שזו מדינה יפה. בנוסף- בסוף השבוע יש בחירות בניקרגואה, הוא לא ממהר להגיע לשם. נפגוש אותו בפנמה שוב. סטפנו יוצא איתנו- גם הוא רוצה לצאת עוד היום מהמדינה. טוב לרכב עם חברה. הכבישים במצב עוד יותר גרוע- (כמה גרוע יותר עוד יכול להיות??) בורות בגודל 30 סמ' ויותר, כל הזמן צריך לזגזג על הכביש- רק לראות את האוטובוסים עושים את זה ולמות מפחד! אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ומתחילים להכיר את השותף החדש שלנו- 24 שנים מ 45 שנות חייו הוא לא חי באיטליה, בעיקר במזרח- סין, הונג קונג, ומטייל בכל העולם. במרכז ודרום אמריקה זה לא הטיול הראשון שלו, בנסיעה הזו הוא משלב קצת התנדבות- מעביר סדנאות צילום בבתי ספר בכפרים. יהיה מעניין.

honduras

אנחנו ממשיכים בקצב די איטי, נזהרים מהבורות אבל תמיד יש כאלה שאי אפשר לחמוק מהם.. אחד כזה הוא טיפה יותר מדי. גדי מודיע לי מיד שמשהו לא תקין, ואחרי כמה שניות עוצר. הגלגל הקדמי נפגע. כנראה פנצ'ר, מזל שסטפנו איתנו, עוזר לחבר את הקומפרסור למצבר, מוציא את שלו כששלנו לא מתפקד, אבל גם זה לא עוזר. מעמידים את האופנוע על הרגל האמצעית ומתחילים לבדוק את הצמיג- אנחנו בבעיה. הרינג התעקם. לסטפנו יש פטיש קטן אבל זה לא מספיק- אי אפשר לישר את הרינג. בזמן שהבנים עובדים אני מכינה קפה- לפחות נהנה ממשהו..

 

המאמצים לא עוזרים. כמה ילדים שעומדים על הכביש אומרים לנו שיש עיר בעוד 3 קמ', וסטפנו נוסע לחפש פנצ'רמאכער שיבוא לעזור, אולי לקחת את האופנוע עם טנדר. כמה דקות והוא כבר חוזר- כמה מאות מטרים קדימה יש מישהו שמתקן 'דברים'. האיש מגיע עם 2 בנים, מעמיס אותי על המכונית, סטפנו נוסע לפנינו וגדי עם הבנים דוחף את האופנוע. בודקים את הצמיג, ואז מתגלה עד כמה המצב גרוע- יש סדק ברינג. האיש- פלקו, צ'יקו, וגם כמה כינויים אחרים שיש לו- אומר שאין בעיה- ב'עיר' שעברנו, 6 קמ' אחורה- יש מישהו שיכול לרתך אלומיניום. אנחנו מציעים לסטפנו להמשיך למרות שממש נשמח לא להשאר לבד, אבל הוא רוצה להיות שותף עד הסוף.

מפרקים את הגלגל וכל הגברים נוסעים לרתך. צ'יקו, שני הבנים (13,20), גדי וסטפנו. אני נשארת בבית. מריה, הפטרונה של הבית, שתי הבנות (15,18), הסבתא ושני הילדים (5,7) יושבים במרפסת. ויושבים. ויושבים. מדי פעם מחליפים כמה משפטים. מגיעה מכונית משטרה ושני שוטרים מצטרפים לישיבה. אחד מהם מנהל איתי שיחה- על האופנוע, על הנסיעה. מתחיל לטפטף, עוד שני אנשים עם אופנועים קטנים נכנסים- לאחד מהם יש שק גרעינים והוא לא רוצה שירטב. הגשם הופך למבול, וגג הפח של המרפסת מתחיל לדלוף- אנחנו משפרים עמדות עם הכסאות שלנו. כשהגשם חוזר להיות טפטוף השוטרים והאופנועים זזים, ומצטרף אלינו זוג צעיר שגם נכנסו לבור ויש להם פנצ'ר. כשהבחור שומע שאני מישראל הוא פוצח בהרצאה מבולבלת על התורה ואלוהים וישראל- הוא שייך לכנסיה האוונגליסטית, שמסתבר שהיא די גדולה בהונדורס. אחרי שעה מישהו בא לאסוף את הזוג עם טנדר. בשלב זה אני ומריה מתחילות לנהל שיחה- על הילדים, הנכדים, הכנסיה, החיים. על העבודה העיקרית באזור שהיא הכנת שרימפס ליצוא לארצות הברית ומקסיקו. המושגים הכספיים שלה מאד נמוכים, אבל אחיה שיש לו מוסך בארצות הברית לא יצליח לשכנע אותה לעבור אליו ולהרוויח יותר. היא מספרת ארוכות עליו ועל העבודה שלה. לא משהו פילוסופי, אבל לפחות הזמן עובר.. היא לוקחת אותי לחדר בבית שבו שומרים ציוד הגברה- מסתבר שצ'יקו עובד הרבה במתן שרותי מוזיקה למסיבות. לתדהמתי הרבה יש בחדר, מלבד ריח כבד של טחב, 8 מגברים ענקיים, 4 מערכות מחשב, ומערכת תאורה למסיבות. אני לא מבינה גדולה, וסביר שהציוד לא פאר הטכנולוגיה, אבל בהחלט מרשים. אף אחד לא אוכל משהו מסודר, גם לא ראיתי מישהו קם לבשל- יש להם חנות מכולת קטנה ומדי פעם מישהו קם, לוקח איזה חטיף או עוגיה, זורק את השקית לכיוון הפח, ואז הכלבים והתרנגולות יכולים גם להשתעשע. חמש וחצי, כבר כמה שעות שאנחנו יושבים, החושך יורד, מטלפנים לחואן, הבן שנסע איתם ומקבלים דיווח- חצי שעה הם מגיעים. במרפסת אין ממש תאורה, אז בעזרת הטלפון מרכיבים את הצמיג על הרינג ומנפחים. בדיקה שטחית מאשרת את החשש- הטיפול לא הועיל. התלבטות קשה. לחזור אל הפחח? תנאי התאורה שלו לא טובים יותר, ולפי מה שגדי אומר- הוא גם לא ממש יודע לעבוד. מחליטים לחזור אליו מוקדם בבוקר. הוא כמובן אומר שנבוא- הוא לא יגבה כסף, ויעשה את העבודה עד שהכל יהיה פיקס. עכשו הבעיה הבאה- איפה ישנים? מציעים לנו להשאר לישון, אבל בחדר על הרצפה- אפילו ערסלים בשבילנו אין להם… הפתרון- צ'יקו יקח אותנו לעיר שעל הגבול, יש שם מלון, בבוקר הוא צריך להיות שם בחמש וחצי ואז הוא יאסוף אותנו בחזרה אליו הביתה. מאחר ואין לנו כסף מקומי גדי נותן לו 100 דולר שיחליף לנו בבוקר. על הנסיעות שהוא עושה בשבילנו הוא כמובן גובה כסף, לפחות על מחר הוא לא יקח כלום כי הוא ממילא בא משם.. המלון, הכי טוב שיש, מתגלה כגרוע יותר מקודמו. אנחנו מחפשים מקום לאכול- מאחר ומעבר הגבול פתוח 24 שעות יש גם מקום שמגיש אוכל. כמה עולה ארוחה? מנואל נעמד לידנו ומודיע לנו שהמחיר הוא 5 דולר. אנחנו אומרים שזה יקר מדי. אין לנו מושג- המטבעות המשתנים בין הארצות והמחירים שצריך לתרגם (לפסו מקסיקני/ קצל/ דולר/שקל) כבר בלבלו את הפרופורציות, אבל בהרגשה זה לא מתאים. הבחורה הולכת למטבח וחוזרת עם מחיר חדש- 4 דולר כולל שתיה. כשאנחנו מחכים לאוכל אנחנו מגלגלים שיחה עם מנואל, מנסים לפתוח לנו אופציות חדשות להמשך. למשל לשלם לטנדר שיעביר את זורו לניקרגואה לעיר שבה אולי נמצא פתרון. הוא אומר שיבקשו, נגיד, 300 דולר. אז הוא יוריד את המוביל ל 250, ואת החמישים הנותרים ניתן לו. בשלב זה אנחנו מגלים שהוא בכלל לא שייך למסעדה- רק ניסה להרוויח עלינו את ההפרש במחיר.. בהמשך, כשהוא מבין שרק מחר נדע אם בכלל אנחנו צריכים הובלה והרווח שלו מהתיווך מתרחק, הוא מנסה למכור לנו משהו אחר- יעלה 3 דולר לכל אחד מחר כדי שיסדרו לנו מהר את התהליך במכס, יחד זה 9 דולר. אם ניתן לו עכשו 7 דולר מתוך זה, הוא יוכל לנסוע לכפר שלו ולהביא משם מישהו עם טנדר שמחר יקח אותנו. כשגם זה לא עובד הוא מסתפק בסיגריה, אבל את הסיגריה האחרונה עישנתי לפני כמה דקות. עכשו הוא רוצה לשדך לנו מקום לישון. אנחנו אומרים לו שבאים לקחת אותנו בחזרה לאופנוע- לא נראה לנו שיחסי קירבה עם האיש הזה יכולים להועיל לנו.. חומקים ל'מלון' שלנו, נופלים למיטות- צריך להיות מוכנים בחמש וחצי בבוקר. אנחנו מתעוררים בזמן, מגעילים את עצמנו- אנחנו פשוט מטונפים- אפילו הציפורניים נראות כמו של הומלסים, הכל דביק, אין לנו בגד אחד נקי ויבש, נכנסים מתחת לצינור שמייצג מקלחת ועושים שטיפה של מים קרים שתי דקות. קצת יותר טוב. חמש וחצי אנחנו כבר בחוץ, רואים את המכונית של צ'יקו עמוסת פסולת ברזל בדרכה לגבול. במסעדה הקרובה כבר הדליקו את האש- פשוטו כמשמעו- המדורה דולקת- אנחנו קונים קפה מדהים (באמת!) ומתחילים את היום בחיוך. יש אופציה אחרת?

בנסיעה צ'יקו מספר לי איך כל המשפחה עובדת ביחד, הוא מאד גאה במשפחה שלו. קשה קצת לעקוב אחריו- השפה אותה שפה, אבל האנשים 'בולעים' אותיות ומשבשים מילים, וגם ככה הספרדית שלי לא שוטפת. אבל אנחנו בכל זאת מנהלים איזו שיחה. סטפנו וגדי נוסעים עם הרינג לפחח, ואני נשארת לעוד שעה מעניינת עם המשפחה. צ'יקו נזרק בערסל, הוא עייף. האשה מטאטאה את המרפסת, הבנות 'מסדרות', הבנים הקטנים קוצצים את העצים מסביב לחצר עם מצ'טות, הגדולים יותר ממלאים הוראות של האבא ומזיזים דברים מצד לצד. מסתבר שבהונדורס אין חוק חינוך חובה ומי שלא רוצה לא הולך לבית ספר. הבן שלהם בן ה 13 מאד אינטיליגנטי, תמיד הביא ציונים טובים, אף פעם לא התלוננו עליו, והוא גם יודע שהוא רוצה ללמוד כדי לעבוד במשרד. הבנות מזמן כבר לא לומדות, הצעירה יותר רוצה לנסוע לארצות הברית לעבוד, והקטנים בכלל לא התחילו. אבל צ'יקו לפעמים ממש קורא להם מהתנ'ך כדי שיכירו את הסיפורים. המון עתיד. דעתינו על מערכת החינוך בארץ, נחיצותה ויעילותה לא ממש טובה- בלשון המעטה- אבל אין ספק שבאזורים מסויימים בעולם זה הדבר היחיד שיכול לקדם אוכלוסיה. וזה אחד מהם… שעה עוברת, והגלגל חוזר. הצמד שלנו הגיע עם תכנית חלופית. כמה בעצם. רעיון ההובלה עדיין בתוקף, יש גם רעיון חדש- לעשות קדח ברינג ולשים פנימית בגלגל הטיובלס, והרעיון שכרגע גם פרקטי- אם הריתוך לא עובד- למרוח דבק על הסדק. הם אפילו מצאו וקנו דבק אפוקסי ונייר שיוף.. כדי לא להרכיב את הצמיג ואולי שוב נצטרך לפרק ולהרכיב, אנחנו מחליטים בכל מקרה למרוח דבק. אני משייפת את הרינג, סטפנו מכין את התערובת וגדי מתחיל למרוח. מאחר והדבק עושה ריאקציה כימית, צריך לעשות הכל תוך כמה דקות, וזה גם מתחמם! חדשה טובה- זה נראה טוב. חדשה רעה- יוצאות בועות אויר. עוד חצי שעה- עוד שכבה. בזמן שאנחנו מחכים אני שוב מכינה קפה. הגזייה שלנו מרתקת אותם, וככה כל דבר שאנחנו אומרים שיש לנו באופנועים. בדיקה נוספת עם מי סבון מבשרת טובות. מרכיבים. מנפחים. זה עובד! ? בחשש גדול אנחנו מחברים את הצמיג למקום, קצת קשה לנו לסמוך על התיקון האומנותי אבל אין הרבה ברירות.

 

סוגרים חשבונות עם צ'יקו- אנחנו צוחקים בינינו שהוא עכשו האיש העשיר ביותר באזור- תמונות עם כל המשפחה, גדי מזמין אותם לבקר בישראל (בטח!) ואנחנו יוצאים לגבול. 16 קמ'- זה כל מה שמבדיל בינינו לבין האושר… בצד של הונדורס, היציאה ארוכה והתור רועש- אנשים צועקים על המאכערים שמכניסים מהצד, חום אימים, כולם נוטפים זיעה. בחוץ לא יותר טוב, רק קצת מסריח. גם זה מאחורינו. זה הזמן לגלות מה קורה בניקרגואה. אנחנו כבר רגילים שממש בגבול מתחילים לרוץ אלינו החלפנים וכל מציעי העזרה בתשלום, ולכן לא ממש מתייחסים לראשון שניגש, אבל כשסטפנו רוצה לחלוף על פניו הוא מנסה לכבות את האופנוע, והדם האיטלקי מתחיל לרתוח.. שוטר במדים קם אלינו, מראה את התג, מסביר שצריך להראות דרכון. הג'וקר שסטפנו 'העליב' לוקח את הדרכון שלו לבנין המשרדים, וכולנו נשלחים לשם. המון זמן במכס לחכות למסמכים, המון זמן בתור וכל הזמן הזה לא מחזירים לסטפנו את הדרכון. אנחנו כבר גומרים והדרכון עדיין בפנים, אין בעיה- נחכה כמה שצריך. המקום מגעיל- לכלוך שלא נוקה כבר שנים, חלונות ללא חלונות, בחוץ שלוליות מסריחות וזבל וממול- שוב דוכנים רעועים. בסופו של דבר קוראים לו למשרד, ואחרי דקות ארוכות הוא יוצא סוף סוף, מאותת לנו שהכל בסדר. כבר חשבנו שהוא שילם יפה כדי לגמור את הסיפור, אבל לא- רק נזפו בו על היחס המעליב לשוטר והסבירו לו שפה לא מתנהגים ככה.. נשאר עוד דבר קטן- ביטוח לאופנוע. אם עד עכשו לא ביקשו בשום מדינה, פה מחייבים בכניסה. לא נורא- 13 דולר לחודש. ממהרים להתרחק בגלל עין הרע, שלא תעקוב אחרינו… מיד כשיוצאים לדרך- הפתעה- הכביש חדש, מסומן בצבעים שרואים, יש שלטים ברורים, וגם- נקי. בדרך כלל. אנחנו עוצרים לאכול בנקודה שיש בה הרבה משאיות- התיאוריה של סטפנו אומרת שאיפה שהם עוצרים יש אוכל טוב. לדעתינו האוכל אותו דבר בכל מקום, אבל אנחנו משתפים פעולה.. האוכל בסדר. אנחנו גוועים- חוץ מקפה וקצת עוגיות לא אכלנו כלום, וגם אתמול לא היה מוצלח מבחינה קולינרית.. יש לנו דרך לא ארוכה ללאון- אבל למרות הכבישים הטובים הממוצע נשאר על 50 קמ'ש. לא ברור- אבל עובדה. אנחנו מצטרפים לחבורה שכבר התמקמה אתמול, מלון קטן ונחמד, קבלת הפנים חמה- כולם רוצים לראות את הגלגל אבל מתחיל גשם שאי אפשר להוציא את האף החוצה. גם מחר יום. כשהגשם נרגע שלושתינו יוצאים לחפש אוכל וממש כיף לראות את מבחר המאכלים שיש בדוכנים. לא עוד טורטיה עם 3 סוגי מילוי, יש מאכלים שונים, ירקות, עופות צלויים, רק המיצים הטבעיים שלהם לא נראים משהו. ביחוד כשאת הקרח למיץ מרסקים עם מברג- בלי קרח בשבילי, תודה.

 

רצינו לקנות יין לערב לכולם, אבל אין. ביום ראשון מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא המכהן הוציא חוק איסור מכירה ושתיה בפרהסיה משבת ועד יום שני. החוק נכנס לתוקף כבר היום- שישי בערב. מסתפקים בבוטנים ומתכננים את מחר. כולם רוצים לעלות להר הגעש, אבל שלשתינו רוצים לראות קצת את העיר, פז'מן והזוג הצעיר מטורקיה- סלין וסרקן רוצים לצאת כבר בשבע, ואנור ואייפר נקרעים- קשה להם לקום מוקדם, אבל הם לא רוצים לרכב בחם… שבת בבוקר- המקדימים הקדימו, אנחנו יוצאים לסיבוב קצר- יש פה קתדרלה מרשימה שטרם ראינו כמוה, בתים בסגנון קולוניאלי שאם מציצים פנימה תמיד יהיה לפחות כסא נדנדה אחד, חוזרים לאכול יוגורט וענבים (תודה, לאה, על המחשבה מראש) ויוצאים בשעה 11 לדרך. הר הגעש- וולקנו מסיה- כשעתיים נסיעה מפה, ובדרך אנחנו עוצרים שוב להפסקת שתיה. מזל שלא התעכבנו ביציאה, כי מסתבר שהאתר נסגר היום בשתיים וחצי בגלל הבחירות ויפתח שוב רק ביום שני. האתר עצמו מסודר מאד, משלמים בכניסה באמצע הדרך עוצרים במוזיאון להרשם וממהרים למעלה. החניה ממש על שפת הלע, בדרך כלל בבוקר מותר להשאר למעלה 5 דקות ואחר הצהריים 15. מה שקובע זה כיוון הרוח וכמות הגזים שנפלטים. הרוח איתנו ואף אחד לא מזרז אותנו לרדת, כך שאנחנו יכולים לבהות כרצוננו בלבה הרותחת. חוויה מדהימה. יש נקודה טובה יותר לתצפית בצד השני של הלע אבל היא סגורה כי השביל לשם לא במצב טוב. אין דבר- לא ציפינו למה שיש אז בטח לא נצטער על מה שאין! אנחנו ממשיכים לגרנדה- פחות משעה, מגיעים לעיר שמתפתחת מאד בשנים האחרונות מבחינה תיירותית. העיר יושבת על אגם, מלאה בבנינים מהתקופה הספרדית, מדרחוב שלא נופל מאלו שראינו במקסיקו, והרבה זרים, לא רק תיירים- גם תושבים. אנחנו מצטרפים לאחרים שמצאו מלון קטנטן חדש- נפתח רק אתמול ואנחנו הלקוחות הראשונים.. כל האופנועים מוכנסים לחלל הכניסה, אנה, הבעלים הספרדייה של המקום נראית קצת המומה אבל זורמת איתנו. טיול לכיכר המרכזית ומשם לחוף האגם. בדרך סטפנו מסביר לנו את סדרת 'מחכים לגודו'- הוא כל הזמן מצלם את האנשים שיושבים באמצע או בצדה של התרחשות ורק מביטים קדימה. (אל האופק..) כשאני מראה לו ילד על כסא הוא צוחק- הם נולדים לזה..

בחוף אנחנו פוגשים את פז'מן- שכתמיד לא חולק עם כולם את אותו המלון, וכשכבר מחשיך אנחנו יושבים ביחד לאכול פיצה. כולנו מאוכזבים שאין טירמיסו, בעלת המקום שהיא מפיזה מתנצלת- זו עונה חלשה, לא עושים. השיחה ערה ומעניינת, פז'מן מציע לנו תיאוריה אנתרופולוגית. דיברנו על הטבע של האנשים במרכז אמריקה שמאפשר להם לשבת כל היום ופשוט לא לעשות כלום. גם באפריקה זה מצב טבעי. הוא חושב שהתרבות הים תיכונית שונה בגלל דרכי המסחר שהיו פעילות בין המזרח הרחוק ואירופה, בגלל שכל הזמן היתה תנועה. אולי יש מחקר בנושא? לא נדע כי אנחנו עסוקים בלתרגל איך 'לחכות לגודו'. פז'מן מציע שבמרפסת שלנו בחווה נשב כל היום מול הנוף והתזוזה היחידה תהיה צמצום ופקיחת עפעפיים לפי תנועת השמש.. חוזרים לישון- מחר יום הבחירות ואנחנו רוצים לטייל מסביב לאגם. הבחירות פה הן הכי שקטות שאפשר לדמיין. קודם כל- אין תעמולת בחירות בחוצות- אין שלטים, אין חלוקת ניירת מיותרת, אין עצרות. כנראה שגם אין אופציות. יש כמה מתמודדים אבל התוצאות ידועות מראש. כנראה שאנשים גם לא מתלוננים- השלטון יציב, הכלכלה בסדר, יש שקט, אין פשיעה ברמה של המדינות השכנות- הכל טוב. לקראת הבחירות יצא צו שאוסר על מכירת אלכוהול שלושה ימים- משבת ועד שני אין אפשרות לקנות ולשתות במקומות ציבוריים- אין בסופר, אין במסעדות- כלום. מחשבה יפה. בכל אופן היום יש תנועת משטרה ערה- כמות עצומה של שוטרים בכל מקום. הקלפיות נסגרות בעשר, באחת עשרה כבר יהיו תוצאות. זה סימן כנראה שאכן התוצאה צפויה.. אנחנו נוסעים לכפרים הלבנים, בהמשך הכביש מסביב לאגם. לבנים הם לא. יש שתי אפשרויות ששמענו- אפשר לבחור מה אמיתי. הראשונה היא שפעם היו מגדלים בסביבה הזו קפה, והפריחה הלבנה היתה נגלית לבאים מצידו השני של האגם. האפשרות השניה- פעם היו בונים את הבתים מבוץ וצובעים אותם בלבן. היום אלו עיירות מנומנמות ושקטות, יש פה קצת אומנות מקומית- עץ, חומר, בד, העיירה קטרינה יותר תיירותית- הרבה תיירות מקומית, והמרכז נמצא בנקודת תצפית נפלאה מעל האגם. שווה.

בחזרה לגרנדה למנוחה קצרה, וכולנו מחנים את האופנועים ולוקחים 2 מוניות למסאיה. היום הוא יום חרונימו הקדוש, והבטיחו לנו שלמרות שאין אלכוהול תהיה תהלוכה ומסיבת חוצות, רק פחות שמח. חצי שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- הכל שומם לחלוטין- אין חגיגה ואין תהלוכה! אנחנו אפילו לא יורדים מהמונית, חוזרים לגרנדה, ויוצאים לחפש משהו מתוק לנחם את עצמנו.. באחד הרחובות שלט של מסעדה- פיתה פיתה. בעלת המקום מסבירה למישהו בספרדית שוטפת אך במבטא ישראלי כבד. יסמין מקיבוץ מצר גרה כבר למעלה משנתיים פה עם בעלה דודו ושני ילדים. לאן אנשים מתגלגלים.. אנחנו קונים אצלה בקלאווה מעולה וחוזרים לחלוק עם השאר. מחר- תכנית משותפת- פעם ראשונה שנרכב כולם ביחד. שמונה בבוקר כולם מגיחים לארוחת הבוקר, חשבנו לללכת לבקר במפעל סיגרים שמישהו סיפר שיש פה, אבל אף אחד אחר לא שמע על זה. מעילים, קסדות, ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים לעיירה סן חורחה שיושבת על שפת אגם ענק ועולים שם על מעבורת שכבר ראתה ימים יפים יותר, וזה היה מזמן. שעה וחצי הפלגה אל האי OMETEPE. אם יש גן עדן- הוא כאן. הנוף משגע, שקט ונקי, רק יוצאים מעיירת הנמל וזה פשוט עולם אחר. במרכז מתנשא הר געש (8 שעות הליכה ואתה למעלה, אבל בשביל מה להתאמץ?) סטפנו ואנחנו איבדנו את השאר באחד הסיבובים, מחליטים להמשיך בקצב שלנו ולתת להם לחפש מלון בזמן שאנחנו מטיילים.. אנחנו עוצרים בדרך לצלם את הר הגעש, מחליטים לשתות קפה בשקט (מצאנו שותף שאף פעם לא אומר לא לקפה!), נכנסים בשביל קטן לכיוון האגם. מקסים. בסוף השביל יש מסעדה קטנה, בעל המקום מכין לנו קפה אורגני (?) ואוכל טעים, אשתו והתינוקת ישנות בערסל לידינו, פרות וסוסים נכנסים למיים ליד כדי לשתות. שלוה.

 

אנחנו מצטרפים לחבורה במלון קטן, חדרים מול האגם, מסעדה במקום, האופנועים לידינו, 30 דולר לחדר הטוב ביותר שהיה לנו מזה זמן רב. אפילו הריח טוב.. נכנסים למים המתוקים- אם הפרות והסוסים נהנים למה שלא נצטרף? את ארוחת הערב אנחנו אוכלים עם סטפנו במקום. יחד איתנו יושבת ליסה. היא פנסיונרית מקנדה, לפני שנתיים אחרי שהתגרשה וכל חמשת ילדיה- משני בעלים- פרחו לדרכם, יצאה לטיול תרמילאים בניקרגואה, התאהבה באי ועברה לגור בו. יש לה חלקת אדמה שקנתה ועכשו היא בונה פיצריה- שיהיה לה מה לעשות. היא שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- יש לה בן ובת שחיים בארץ. היא מספרת שמגיל שש היא יודעת שהיא רוצה להיות חלק מהעם הנבחר- כל ביקור בכנסיה נגמר בבכי כי אמרו לה שאי אפשר. בגיל 18 הלכה ללמוד והתגיירה, ועכשו יש לה משפחה מעורבבת לגמרי- נוצרים יהודים מוסלמים ובודהיסטים- הודות לדור ההמשך כמובן.. בבית יש לה 2 כלבים שהיא מבשלת להם כל יום כי מזון כלבים פה מאד יקר ולא איכותי, ולאחרונה הצטרף גם חזרזיר של השכנים שקלט שאפשר לקבל אצלה שתי ארוחות ביום. ברור שיש לה בקורת על ההתנהלות של האנשים והמדינה, אבל החיים פה- עם הפנסיה מקנדה כל כך נוחים וזולים! פגשנו כבר לא מעט צפון אמריקאים לכל אורך הדרך שעשו את אותו תהליך, מאושרים לגמרי. התורכים- THE TURKS סטפנו קורא להם- ופז'מן- מכינים ארוחת ערב על הדשא ליד החדר. כשאנחנו מצטרפים הם מעט שתויים- פז'מן קנה בקבוק רום (ח'לל- הוא מתעקש) וקיבל את השם עות'מן, הם שרים בתורכית ומנסים לרקוד על השביל. משעשע ביותר. כשאנחנו פורשים לישון הם בעיצומה של הארוחה- הם ישארו פה עוד יום, שלושתינו ממשיכים מחר הלאה.

 

יש מעבורת ראשונה ברבע לשמונה ואנחנו מתכוונים להיות עליה. בוקר. אנחנו עומדים בזמנים- המעבורת לא. אז מה אם כתוב שהיום מתחיל בשבע, המעבורת תצא בתשע. יש לנו זמן לארוחת בוקר טובה. שעה וחצי בחזרה לחוף, יש לנו זמן בשפע לתכנן פרוייקט- MOTORCYCLESURF. סטפנו מלא רעיונות- שותף מוצלח לפנטזיות… עוד שעה וחצי נסיעה לגבול. אופטימיות זהירה. לא עוזר. שעתיים לצאת מניקרגואה, כולל תשלום קנס של 50$ כי באשרה של האופנוע כתוב טרנספר שזה 3 ימים, ועוד שעתיים להכנס לקוסטה ריקה. אנחנו מוכנים נפשית, אבל הלחות הורגת אותנו..

הכביש עובר בין בקתות עלובות כמו בארצות הקודמות, אבל להפתעתינו- האנשים שחורים. בהמשך- מחנה ענק מסודר של אוהלים עם שלטים של האו'ם, גם פה כולם שחורים. פליטים. נברר בהמשך. הכביש מעולה. תענוג ממש. מסביב נקי, מסודר, במקומות היישוב יש חצרות לבתים. כמובן- אין סוף גוונים של ירוק, פה ושם בתים בסגנון אירופאי. האם אנחנו במרכז אמריקה? כי זה נראה קצת שוויץ, או אוסטריה… אנחנו נוסעים בדרך יפה ומסודרת (עד כדי שעמום..) ועוצרים ללילה בעיר ליבריה. בהוסטל שמצאנו יש 3 מטיילים מארגנטינה- צעירים, עם כלב, ממוצע של שנה טיול במקסיקו ומרכז אמריקה. אנחנו קונים מצרכים בסופר, ארוחת ערב סנדוויצ'ים, ארוחת בוקר יוגורט עם פירות. וקפה. המון. היעד שלנו היום הוא סן מיגואל. יש לפחות 5 כאלה, אבל התבייתנו על הישוב הנכון לדעתנו. הדרך מקסימה- קודם כל איכות הכביש, ואחר כך הנוף. בדרך יש אגם שהנסיעה לאורכו היא כמו בסרט- סיבובים עדינים, ירוק, מזג אויר נעים, המים מתחבאים ומתגלים, אנחנו נוסעים בתוך ג'ונגל אמיתי. סוף האגם- הר הגעש ARENAL. מרחוק המראה מדהים, גם כשמתקרבים, אבל לעלות למעלה אי אפשר. יש הליכה של שעתיים לנקודת תצפית. חסר טעם. ממשיכים ברכיבה הנהדרת, סן מיגל לפנינו- אנחנו הולכים לחפש את המקום שסטפנו 'מרצה' בו. שולחים אותנו למקום מחוץ לעיר, מפתיע ביותר. המקום הוא קואופרטיב של 40 מגדלי קפה מהסביבה, ובמסגרת זו הם אוספים את הקפה, מעבדים אותו לייצוא, ועושים קצת עיבוד סופי של קלייה וטחינה למכירה במקום. תיירות. אין ברירה אחרת. הפסולת של העיבוד הולכת ליצור קומפוסט, והם עוסקים גם בעבודה קהילתית. מעניין. במקום יש גינה עם צמחי קפה כך שהמבקרים יכולים בעצם לראות את כל התהליך.

המפגש מחר מיועד להיות בשעה אחת כך שיהיה לנו זמן בבוקר לטייל באזור. מארגנים לנו חדרים בעיר, עושים לנו סיור במקום, מכבדים אותנו בקפה שלהם. נהדר. בערב אנחנו אוכלים מול המלון, בינתיים הודיעו לנו שהמפגש נדחה לשעה שלוש. אנחנו מוזמנים לבא בבוקר ויקחו אותנו לביקור במטע קפה. יהיה זמן גם לחפש את מגדלת העזים שעושה ריבת חלב. אחרי בוקר עצל אנחנו רוכבים למקום- MI CAFESITO, ואחראי היצור לוקח אותנו למטע קרוב. מנהל המטע מסביר לנו על הקטיף, על זן חדש שהם מכניסים, כבר קלטו שאנחנו רוצים לצלם, הם ממילא עושים הכל בקצב מקומי.. שיחי הקפה שתולים בזוגות- זה גורם לשיח להתפתח יותר בגלל התחרות. אין בעיה של מים- להפך- הם עושים תעלות עמוקות בין השורות כדי לנקז את המים העודפים. בטח שאין השקיה. הקפה מבשיל במשך כמה חודשים והקטיף ידני- קוטפים רק את הפולים האדומים. יש להם סלים עם שקע שמתאים לקשירה על הבטן, עוברים שיח שיח וקוטפים. כל יום עד סוף דצמבר. כששיח מגיע לגובה שכבר לא נח לקטוף- גוזמים אותו ושותלים במקומו אחד חדש וכך תמיד יש שניים שגדלים ביחד. אנחנו פוגשים גם את בעלי המטע- תהינו של מי הבית המודרני שבראש הגבעה… זוג פנסיונרים שגרים בסן חוזה הבירה, הוא מהנדס כימיה, היא פרופסורית באוניברסיטה, כל סוף שבוע הם מגיעים לפה, מכירים כל דבר בשטח ומתמצאים היטב, ספק אם מי מהם קטף קפה אי פעם!

חוזרים למרכז, מגישים לנו ארוחת צהריים למרות שקצת מוקדם ולא מוכנים לקחת תשלום. סטפנו זוכה לכבוד.. עד המפגש המיועד אנחנו נוסעים לטייל, עזים לא מצאנו, אבל האזור מקסים- המון משקים חקלאיים קטנים- מטילות, פרות וגידולי שדה. הכל מטופח ומסודר כל כך- ממש תענוג. בשלוש אנחנו מתייצבים, שום דבר לא מוכן עדיין- אין מחשב, ברקו, דברים שאתמול סוכם שיהיו. גם אין ילדים. אחרי למעלה משעה מתחילים. לוסיה, האחראית הביאה את המחשב שלה מהבית, יש במקום 4 מבוגרים ושני ילדים. סטפנו לא מתרגש- מבחינתו גם ילד אחד בלבד זה בסדר. הוא מראה תמונות מארצות שונות ומספר, מפעיל את כולם בשאלות, רעיון נחמד. אחר כך הוא מספר שכל מקום שהוא מגיע זה סגנון אחר לגמרי. היה בית ספר אחד במקסיקו שהוא נשאר בו 5 ימים, הארגון דאג למצלמות לילדים, ויש אוסף תמונות נפלאות שהם צילמו. במקום אחר השתתפו ילדי גן, באחר סטודנטים- תמיד הפתעה. זה נקרא DO GOOD AS YOU GO, ומטיילים במקומות שונים בעולם יכולים להתנדב בכמה נושאים. רעיון יפה. בסוף המפגש לוסיה לוקחת אותנו לבית של מישהי שעושה אומנות ממחזור, ואנחנו שומעים ממנה הרבה על החיים בקוסטה ריקה. אחרי שעה לוסיה באה לאסוף אותנו- היא הכינה ארוחת ערב ואנחנו יושבים אצלה לערב נעים. קצת מוזר לנו שאנשים ברמה חיים ככה- היא משכילה, מטיילת בעולם, בעלה עצמאי, והבית שלהם נראה כמו אצלינו לפני 40 שנה. בדיוק נפל עמוד חשמל וכל הכבלים על הרצפה, בדיוק הלך ההגה ההידראולי במכונית, אין טעם להזיז את שולחן האוכל- ממילא 2 הכסאות לא תקינים, וכו' וכו'. חיים עם זה בשלום.. בבוקר אנחנו יוצאים מסאן מיגל דרומה. דרך מקסימה לוקחת אותנו לכיוון הר הגעש POAS. בכניסה לאתר השומר אומר שאין בעיה לעלות, אבל ההר מכוסה בענן ולא רואים כלום. יש שתי נקודות תצפית למעלה- לע הר הגעש, ובריכה כחולה יפה. התייעצות מהירה, בינתיים מתחיל לטפטף, אנחנו מחליטים לא לעלות. ממשיכים בנסיעה, עוצרים לארוחת בוקר בפינה שמשקיפה לנוף, ובחור ניגש אלינו לספר שהוא גר בסן חוסה הבירה, ושגם לו יש אופנוע גדול והוא רוכב הרבה. שואל על הנסיעה וכשאנחנו מספרים על חווית הגלגל שלנו הוא שולח אותנו לבית מלאכה בעיר הגדולה שמתקן גלגלים. השעה עוד יחסית מוקדמת ואנחנו מחליטים לנסות. סן חוסה קצת מוציאה אותנו מהמסלול אבל שווה לנסות. המקום שמגיעים אליו מקצועי לגמרי, הם מבטיחים לעשות את העבודה בשעה וחצי ועומדים בזמן, אם לא היינו ממהרים הם היו עושים עוד שיפור בצביעה מחדש של התיקון, אבל אנחנו צריכים להגיע ל JAKO- קבענו להפגש שם עם ורד ואסף..

פקקים איומים ביציאה מהעיר ואנחנו מגיעים למלון שלהם כשכבר חשוך, אבל עדיין כל הערב לפנינו. יוצאים ביחד לאכול, משלימים את הזמן שעבר מאז נפגשנו באלסקה. המון סיפורים, המון זמן.. סיבוב לילי, יושבים לשתות יין במקום חדש מעוצב ויקר. למחרת אחרי ארוחת בוקר ארוכה ועוד סיפורים אנחנו נפרדים. ורד ואסף ממשיכים לאורך החוף צפונה- הם בשבועיים חופשה לפני החזרה לארץ- הקמפר שלהם נשאר חונה בניו ג'רסי. אנחנו מחכים לסטפנו שנשאר בלילה אצל חבר בעיר וממשיכים בנסיעה לכיוון פארק אנטוניו עימנואל- אחד מפארקים רבים שיש במדינה הזו. העיר הקטנה בכניסה לפארק, שנושאת את שמו, היא מקום תיירותי מובהק, ואנחנו בסוף שבוע- אין כמעט מקומות לינה, מה שיש זול לא מאפשר חנייה לאופנועים, ומה שיקר- ממש יקר. מתחילים לנסוע קצת אחורה למקום שיתכן שיתאים לנן, תוך כדי נסיעה רואים את פז'מן מגיע- צועק לנו- מצאתם מקום? מסמנים לו לבא איתנו, ואנחנו אכן מתמקמים במלון שיש לו חניה והמחיר יקר אך הגיוני- 50 דולר ללילה. יורדים לים לראות את השקיעה, נכנסים לרחצה קצרה, היה שווה לבא!

בערב אנחנו יושבים לאכול במרכז, ומחליטים לקנות מוצרים לארוחת בוקר- המסעדות יקרות מאד. התכנית המתגבשת- קימה מוקדמת, בשבע אנחנו מתייצבים בכניסה לפארק כדי להצליח לראות את החיות הרבות שיש בו. שבע בבוקר אנחנו יושבים במרפסת של המלון ובוהים במבול שיורד בחוץ. אז היתה תכנית… לפחות ארוחת הבוקר נאכלת בנחת.

לקראת תשע מתחיל להתבהר ואנחנו יוצאים לצעוד. הפארק במרחק הליכה, יש בו שבילים כבושים מסודרים ובכל מפגש שבילים מפה, בפיצול הראשון אנחנו נפרדים- הם רוצים ללכת לכל שביל, אנחנו מסתפקים בשני אזורים. חם ולח, ושלא כמו במרכז אמריקה- אין בכלל איפה לקנות אוכל או שתיה. מים יש לנו, אבל אחרי כמעט 3 שעות הליכה הבטן מתחילה להציק.. הפארק יורד עד לחוף האוקיאנוס, ואנחנו מצטרפים לרוחצים, בגדי הים לא איתנו אבל כל כך חם שלא תהיה בעיה להתייבש… הצלחנו לקלוט הרבה קופים קטנים עם ראש לבן- לא בעיה כי הם באים לבקש אוכל מהמבקרים, קבוצה של סרטנים צבעוניים מאד, קיני טרמיטים על העצים, והכי שווה- עצלן.

אחרי שלוש וחצי שעות אנחנו כבר בחוץ, יושבים לאכול ולהרגע. הצמד הנוסף מגיע למלון בשעה ארבע, גמורים לגמרי. ארוחה בחוץ, עוד יש מצרכים לארוחת בוקר נוספת, מחר נזוז לחצי האי בדרום. פז'מן מתעכב בבוקר, הוא קצת מצונן, רוצה להאט את הקצב, נמשיך בלעדיו, נפגש בהמשך. אנחנו יוצאים לחפש את האבנים העגולות! הדרכים נעימות מאד, אזור של מטעי דקלים, ובאחד הסיבובים יש מצבור של אבנים. אלו אבנים גדולות מאד ועגולות לגמרי. לא ברור אם מעשי ידי אדם או לא- המוזיאון סגור ביום שני, ולא נשאר פה עוד יום כדי לגלות…

בהמשך הכביש יש מעגן סירות שיוצאים ממנו סיורים של כמה ימים לתוך הג'ונגל המקומי. תיירת יפנית ממש מתחננת שנצטרף אליהם, אבל אנחנו כבר עם הראש בפנמה.. עוברים בעיר GOLFITO, ממנה יוצאים גם לטיולים באזור.

העיר עצמה נראית לנו נורא, אנחנו מחפשים מקום באזור ומגיעים למקום הכי נקי, מסודר וריחני בכל מרכז אמריקה! הכל מטופח להפליא, יש בריכה קטנה בחצר, כביסה? אין בעיה- יש לה מייבש ונקבל הכל יבש עוד הערב.. אין לנו חשק לחפש מקום לאכול, אנחנו משכנעים אותה שתכין ארוחת ערב עם מה שיש, והיא מוציאה יופי של ארוחה למרות שלא היו לה מצרכים. בהחלט סיום נאות לקוסטה ריקה. גם המחיר מזמין- 38 דולר לזוג. בבוקר אנחנו בגבול, מעבר קצת יותר מסודר מהקודמים, אבל עדיין זה עולם שלישי.. פנמה מקבלת את פנינו בגשם זלעפות, במאה וחמישים קילומטרים של עבודות כביש, תוך כדי נסיעה אנחנו מאבדים את סטפנו ואפילו אין איפה לעצור לחכות לו. המפה אומרת שיש לפנינו עיר- סנטיאגו- נגיע אליה, נמצא מקום לישון ונראה מחר מה עושים. אנחנו רטובים כמו חתולים שנפלו לבריכה- משאירים עקבות רטובים בכל המלון, אין סיכוי שנצליח לייבש את הציוד שלנו עד מחר, אבל לפחות עכשו יבש ונעים לנו. מראש החלטנו שלא משנה מה המחיר- לוקחים. 100 דולר. לא נורא- היינו מוכנים נפשית להרבה יותר.. סטפנו לא יוצר קשר כל הערב, ואנחנו מודאגים- הוא תמיד נכנס לפייסבוק בערב לעדכן או לתקשר. בעשר בלילה אנחנו מבקשים מפקידת הקבלה עזרה. אולי להתקשר למשטרה, אולי לבית החולים. לשם שינוי- בקבלה יושבת בחורה עם ראש. היא מציעה להתקשר קודם לבתי המלון באזור. באחד מהם אין מענה, אז היא מתקשרת לחברה שעובדת שם. בינגו. סטפנו אכן שם, יש להם הפסקת חשמל ולכן אי אפשר להטעין מכשירים כדי להתקשר… בבוקר עדיין אין קשר איתו, אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא בסדר. נכנסים לבריכה שבמגפיים שלנו, לובשים את החליפות הרטובות, מקווים שתהיה רוח בלי גשם, ויוצאים. מאחר והתחזית אומרת גשם כל השבוע, אנחנו מוותרים על מעט האתרים שיש לפנמה להציע ונוסעים כבר היום לפנמה סיטי. במרכז העיר יש מלון מומלץ לאופנוענים, כלאמר- יש להם חניה מתאימה. נוסעים לשם. הכניסה לפנמה סיטי מרשימה ביותר- גשר עצום, שתחתיו עוברות האניות שחוצות בתעלה. מרחוק רואים את בנייני הענק של מרכז העיר- מראה מרשים ביותר. מרחוק. בירידה מהגשר טעות קטנה בניווט, וכדי לא לנסוע בשכונות הצפופות אנחנו חוזרים, אבל מפספסים את היציאה הנכונה ולכן עוברים שוב על הגשר. עכשו נעבור בכיוון הנכון- פעם שלישית. הפעם נזהרים לא לטעות ואנחנו בכביש הנכון. כבר קראנו בבלוגים של כמה מטיילים שיש אמונה תפלה שאומרת שאופנוען צריך לעבור את הגשר לפחות פעמיים. זה בטח נולד אחרי שכולם עושים את אותה טעות בניווט… המשך הדרך מעביר אותנו בשכונה שלא רצוי להגיע אליה לפי המראה, אבל זה כביש ראשי בתוך העיר ומהר מאד אנחנו מגיעים לאזורים שנראים יותר מזמינים.

במלון יש אמנם חניה מתאימה אבל אין יותר חדרים פרטיים- רק דורם. את החדר האחרון לקח סטפנו שהגיע לכאן שעה לפנינו. בעלת המקום שולחת אותנו למקום דומה ברחוב המקביל. זה מקום שהחליף בעלים לאחרונה ושופץ קצת. נראה חמוד מאד, 42 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר. החדר עצמו קצת ערום, במקלחת אין חלון, לא בדיוק אידיליה, אבל בהחלט מספק. יש מרפסת שבה מוגשת ארוחת הבוקר, וקנקן קפה מחכה כל הזמן שנשתה. במטבח אפשר להשתמש בתנאי שמנקים אחרי. בבוקר אנחנו לוקחים עם סטפנו מונית לתעלה- קצת מחוץ לעיר, אבל גם הציוד שלו רטוב וזקוק לזמן איוורור. האופנועים ישארו בחניה היום. תעלת פנמה נחפרה בין שני האוקינוסים לבין אגם באמצע הדרך. יש בה שלושה מתקנים שנועדו לגשר על הבדלי הגבהים בין פני הים והאגם- 26 מטר. בכל מתקן כזה יש מערכת שערים שאליה נכנסות האניות, השערים נסגרים ואז מוזרמים אליהם מים (או מוצאים- תלוי בכיוון השיט) עד שהגובה משתווה לאזור הבא, ואז נפתח השער המתאים והאניות יכולות להמשיך בדרכן. זה תהליך לא ארוך במיוחד והשנה הוסיפו בצפון התעלה במקביל למעבר קיים עוד מערכת שערים רחבה יותר שמקלה על עומס התנועה. את התעלה תכנן אותו מהנדס שבנה את תעלת סואץ, והפרוייקט, שהתחיל בסוף המאה ה 19 על ידי הצרפתים, התארך והסתבך. בשלב זה האמריקאים לקחו על עצמם את המשך הבניה, וההסכם היה שהם מקבלים שליטה על כל מעבר האניות בתעלה, כולל כוחות צבא שלהם שישבו פה ופיקחו על הכל. הפרוייקט הושלם ב 1906, ובשנות השבעים ממשלת פנמה חתמה עם ארה'ב על הסכם שלפיו השליטה בתעלה תועבר לידיה בסוף שנות התשעים. הפנמים גאים מאד בתעלה, מבחינתם פנמה הפכה להיות מרכז העולם בזכותה. נו, שיהיה.

מהתעלה עוד מונית למרכז העתיק של העיר. CASCO VIEJO הוא אזור שעד לפני עשרים שנה אנשים הגונים לא העזו להתקרב אליו, אבל הוא עובר תהליך מואץ של שיפוץ המבנים- אלו שעוד אפשר- יש פה הרבה חורבות, הבנינים המשופצים הם שאריות של בניה ספרדית קולוניאלית, ואין ספק שפעם האזור יהיה מרשים ביותר. הדרך עוד ארוכה. יש טיילת יפה, יש מסעדות, חנויות ובתי קפה, אבל האזור קטן למדי ולא לוקח הרבה זמן לראות הכל. מה שכן- טעות קטנה בהליכה ואתה מוצא את עצמך בשכונה שכדאי למהר ולצאת ממנה…

ערב במלון. ממול יש מעדניה נחמדה שבה אנחנו מצטיידים בחלב לקפה ומצרכים לארוחה קלה בערב. ארוחת הבוקר במלון מפתיעה לטובה, ואחריה אנחנו נוסעים למוסך. אחרי התיקון האחרון גדי מרגיש שההגה קצת רועד אז נעשה כיוון צמיג שאי אפשר היה לעשות בסן חוסה. BMW פנמה הוא מוסך מסודר ואירופאי לגמרי בגישת העבודה. תענוג. בזמן שאנחנו מחכים יש קפה טוב, יש שולחנות וכסאות נוחים, יש אינטרנט, ואנחנו פותחים מפה ומתחילים לתכנן את המשך המסלול. צהריים חוזרים למלון וממשיכים בתכנון. תכל'ס- אין יותר מה לעשות בעיר, שתי אפשרויות למפגש עם ישראלים שגרים פה נפלו- אחד חלה והשני נעלם, כל יום כמעט יורד גשם- זה החודש הכי גשום בשנה, ויש לנו זמן בשפע על תכנונים. קמים ליום חדש שלא מזמן הפתעות. חוץ מארוחת הבוקר. היום מתחילים להגיע עוד אופנוענים- שלושה שלא פגשנו קודם, וכל החבורה המוכרת. קצת יושבים ביחד לפטפט, הם כולם באותו מצב שהיינו שהגענו- רטובים ועייפים מנסיעות ושהייה במקומות יפים שאי אפשר לטייל בהם בגלל הגשם. כולנו נפגשים לארוחת ערב במסעדה בפינת הרחוב. סוף סוף מפגש מפיג שעמום… מחר שבת- הם יוצאים כולם לבקר בתעלה, בערב אנחנו נוסעים עם אייפר, אונור וקלאוס לעיר העתיקה. החלטנו לקחת אוטובוס- נראה ונשמע כמו דיסקוטק, והנסיעה לא נגמרת. אנחנו יורדים בתחנה הכי קרובה ומתכננים ללכת ברגל, אבל נהג האוטובוס, הנוסעים וגם אנשים ברחוב מזהירים אותנו- רק מונית! טוב- הם מכירים יותר טוב את העיר שלהם. נדחקים 5 אנשים למונית, אולי זה היה באמת רעיון מוצלח- האזור שאנחנו עוברים לא נראה ידידותי במיוחד.. בערב העיר העתיקה נראית מעניינת יותר, הרבה אורות ואנשים שבאים לבלות. אנחנו יושבים לאכול ולהכיר. קלאוס גר בעיר קטנה ליד מינכן, הוא בן 47 ואין לו אשה וילדים. עבד כל חייו בחברה שעוסקת בבטון- אדני רכבת, ויצא לעבוד מטעם החברה גם בארצות אחרות- 3 שנים בדרא'פ, שנה בסעודיה. עכשו הוא עצמאי, עוסק בייעוץ באותו תחום, ומטייל. הוא נחת עם האופנוע שלו בקנקון ומתכנן להגיע לאושואיה ואז יחליט- לצפון, הביתה או לאפריקה. ברחוב עוברת קבוצה גדולה של אנשים עם כל מיני תלבושות בידיים. אנחנו קמים לעקוב אחריהם- אולי הם בדרך להופעה? אז לא- הם בדרך לאוטובוס שלהם אחרי הופעה. יש להם מין מופע קרנבל שהם מסתובבים איתו, קלאוס מצטלם עם נוצות ענק ונפרדים לשלום.

אנחנו מזמינים מונית גדולה כדי לחזור למלון, ונפרדים. הם נשארים עוד לילה בעיר, אנחנו נצטרף לסטפנו, פז'מן ומרכוס וניסע ל CARTI. משם יוצאים ביום שני להפלגה לקולומביה. בבוקר אין חשמל במלון, אנחנו לא יכולים לתקשר עם האחרים. עד שהתארגנו ללכת אליהם לבדוק מתי יוצאים, רק פז'מן נמצא, השניים האחרים כבר יצאו. קשה לו כנראה להחליט אם לצאת היום או מחר בבוקר עם האחרים. עוד שעה אנחנו נהיה מוכנים לנסיעה- יחליט לבא- מצוין, נשמח לא לנסוע לבד, אבל בכל מקרה אנחנו זזים- העיר הזו משעממת למוות! לא בא. הנסיעה נהדרת- יום ראשון וכמעט אין תנועה בכביש, מזג האויר מעונן אבל בינתיים יבש. אנחנו בכביש מהיר כשעה ורק אז הוא הופך לכביש בין עיירות ובמצב קצת פחות טוב. עוד נסיעה לא ארוכה- מתחיל לטפטף. עוצרים בצד ובזריזות לובשים את החלקים חסיני המים של החליפות, כשברור לנו שאם זה יהפוך לגשם רציני אנחנו שוב נרטבים לגמרי. נצטרך לחשוב על פתרון לעניין הזה לקראת המקומות הקרים. לפי ההוראות שקיבלנו אנחנו פונים לכיוון קרטי. הכביש נכנס לתוך ההרים- אנחנו באים מדרום וצריכים לחצות כדי להגיע לחוף הצפוני. בעצם נוסעים בתוך הג'ונגל, אבל הכביש בסדר- סלול, מסומן וכמעט בלי בורות. אחרי 20 קמ' מגיעים כמובטח למחסום. כאן מתחילה הטריטוריה של הקונה. CUNA הם שבט שהגיע להסכמה עם ממשלת פנמה על סוג של אוטונומיה. הם חלק מפנמה, מקבלים שרותי חינוך ובריאות, אבל יש להם שטח שהם שולטים בו. הם נראים יותר כמו גואטמלים, דוברים ספרדית אבל יש להם גם שפה משלהם, ובמחסום גובים מאיתנו דמי כניסה- 20 דולר לאדם, 3 לאופנוע. יש קבלה.. עוד 21 קמ' ליעד. בגלל שהכביש עובר בג'ונגל, יש כל הזמן עליות וירידות חדות- לא עשו פה הכשרת קרקע לצורך הסלילה, וזה קצת מפחיד- ביחוד אחרי שהשיחה אמש נסבה בין היתר על ווילי בעליות בלי שליטה של הנהג.. סוף סוף אנחנו בנמל. לא היה ברור מלכתחילה אם יש פה מקום לינה או שנצטרך לנסוע לאחד האיים, עכשו ברור- סטפנו ומרכוס בדיוק גומרים 'לארוז' את האופנועים- צריך לשוט לאי. אנחנו לוקחים ציוד, נועלים ואורזים את זורו לידם, ועולים איתם לסירה.

אנשי הקונה חיים גם ביבשת אבל בעיקר באיים. יש באזור הזה 365 איים (אחד לכל יום..) חלקם מאד קטנים, כששים איים מיושבים. בזה שאליו אנחנו מגיעים חיים כאלף איש. הבניה- אם אפשר לקרוא לזה בניה- צפופה כמו בקסבה, כבישים אין וגם לא כלי רכב- אפילו לא אופניים. יש שבילים רחבים יותר אבל רובם ברוחב של מטר בין המבנים, חלקם פחות אפילו. יש כמה מבנים מבלוקים ובטון אבל הרב מעץ או קירות מענפים. בתוך הבתים- ערסלים. הרבה ילדים (מישהי אומרת- אולי עשר במשפחה), חנויות ומסעדות שקשה להבחין שקימות עד שלוקחים אותך אליהן. הנשים לובשות תלבושת מסורתית- חלק עליון תפור עם שרוולים מנופחים, מתחת לחזה רצועה שהן תופרות צבעונית מאד, ובתור חצאית בד שעוטף את המתניים. על השוקיים ולפעמים גם על הזרועות יש להן 'גרב' עשויה מחרוזי זכוכית. נעלים נועלים אם הולכים לעבוד, או לבית הספר- ככה כולם מסתובבים יחפים והאמת שזה הכי מתאים כי החול תמיד רטוב. יורד גשם? אם הוא ממש חזק רצים בין הגגות איפה שיש, ואם לא- אז נרטבים קצת. אין חשמל באי- לכל משפחה יש פאנל סולרי, וכשנגמר לחלקם יש מנורה מחוברת לבטריה. פתאום אנחנו שומעים לידינו תקיעות כמו של שופר- בדיקה מעלה שזה דיג שהגיע עכשו עם שלל היום, הוא תוקע בקונכיה גדולה וכך אנשים יודעים לבא למזח לקנות דג טרי לארוחת הערב.

המלון שלנו ממש מפואר- קומה שניה, מתחתינו המסעדה, לכל אחד יש כוך בנוי מענפים, ויש מיטה! קצת מזכירה ערסל במבנה המזרון.. השרותים למטה- תא בנוי עם בול פגיעה, ועוד תא שיש בו אסלה ואפילו ניר טואלט. התושבים כולם משתמשים במבנים קטנים שבנויים על המים- כמו הבתים גם כאן מגוון אמצעי בניה. מורידים וילון ואפשר להתקלח או לעשות צרכים. בכל מקום סביב האי אפשר למצוא גבר משתין למים. כמובן שהשרותים והמקלחות לא מחוברים לביוב. הים גדול.

פתאום אנחנו שומעים פעמוני כנסיה. מנסים ללכת בעקבות הקול אבל סבך הבתים מבלבל אותנו. ילדה מובילה אותנו לכנסיה- אחת מהשתיים שיש באי. הכומר גר מעל הכנסיה, שהיא בעצם חדר עם במה קטנה וכעשרים כסאות. הילדות מבקשות מגדי מתנות לחג המולד- זו לא פעם ראשונה שחושבים שהוא סנטה קלאוס. גדי אומר להן שהוא רק חבר של סנטה קלאוס, והוא יעביר אליו את הבקשה. בשעות הערות כשכבר חושך בחוץ הנשים יושבות מתחת למנורה ותופרות את חתיכות הבד הצבעוניות- אחר כך ימכרו הבדים האלו באזורי התיירות ביוקר רב.. החיים של האנשים האלו כל כך עלובים בעינינו, אבל זו טעות גדולה להסתכל עליהם בעיניים וחשיבה מערבית. מרקוס משוויץ, הוא בן 67 ומטייל עם האופנוע בכל העולם. הוא בין המבוגרים הבודדים מהמטיילים שיש להם משפחה , ואחת לכמה חודשים הוא נוסע הביתה להפסקה מהטיול. הוא מסתכל על כולם מלמעלה- גם עלינו כמובן- ולדעתו האנשים פה ממש סובלים ויש להם חיים קשים מאד. אנחנו חולקים עליו- זה מה שהם מכירים, אלה החיים האמיתיים בשבילם- זו לא הצגה לתיירים כמונו. בבוקר אנחנו הולכים לראות את בית הספר. זו אולי המחשה לשאיפות שלהם. דבר בולט ראשון- כל הילדים לבושים יפה, נקיים ומסורקים. דבר שני- מלמדים בשפת המקום, אבל בכיתות ובחוץ תלויים דברים כתובים בספרדית. יש להם גם שעורי אנגלית. (פשוט אתמול בערב פגשנו ארגנטינאי אחד שאישתו היא המורה לאנגלית באי…) דבר שלישי- הכיתות פתוחות, החלונות (משרביות) פתוחים, ובכל מקום עומדות אמהות ומפקחות על הילדים שלהם שילמדו. גם כאן מבינים שהאפשרות היחידה להתקדם למשהו היא באמצעות ההשכלה..

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו רואים את הספינה שלנו מתקרבת. זה הזמן למצוא סירה שתחזיר אותנו לנמל! על החוף ליד הרציף אנחנו פוגשים את לודוויג, רב החובל שלנו. הוא מחלק הוראות- להוריד את כל הציוד מהאופנועים ולשים בערימות- הכל הולך בסירה קטנה אל ה STAHRLETT, אחר כך יעמיסו את האופנועים ובסוף אותנו. הציוד כבר על הספינה, עוד ועוד אופנוענים מגיעים. שניים מתוכם לא מפליגים- הם יגיעו בטיסה לקולומביה. בין הבאים צעירים ומבוגרים- כולם גברים בודדים, רובם מטיילים לטווח ארוך. יהיה מעניין. הספינה מתקרבת לנמל ושתי בחורות צעירות מתחילות לקשור חבלים לכל אופנוע כדי להעלות אותם לספינה, אבל קודם מורידים שלושה שעשו את הדרך ההפוכה. ההעמסה מהירה מאד- לכל אופנוע יש שני חבלים, ל'מנוף' יש שאקל, תולים את האופנוע ומרימים לסיפון. כל אחד בתורו מקווה שלא יקרה כלום אבל הכל תקין. כמעט גומרים להעמיס ואז מגיעים המאחרים שהתעכבו כי אחד נפל בדרך. זהו- כל הכלים למעלה. הספינה ממהרת להתרחק- כנראה שבנמל לא אוהבים שכלים גדולים נמצאים במזח. אנחנו הולכים לחכות במסעדה שיבואו לקחת אותנו, וכולנו דואגים לאריק. הוא יצא אחרי כולם והלך לאיבוד ביציאה מהעיר, חיכו לו חצי שעה לשווא, ועכשיו לא ברור מה קורה- אין שום דרך לברר איפה הוא כי אין תקשורת לא כאן ולא בדרך. מקווים שלא קרה לו כלום! כבר כמעט 12, סוף סוף אריק מגיע. פניה לא נכונה ביציאה מהעיר תקעה אותו בפקקים איומים, ובסוף הדרך הוא פספס את הפניה לתוך הג'ונגל ונסע 40 קמ' מיותרים.. אין ספק שהבחור מרחף- הבנו את זה עוד כשנפגשנו בכניסה להונדורס…

הספינה חוזרת לחוף להעלות את האופנוע האחרון ואותנו, כל הציוד מחכה לנו למטה, על כל מיטה פתק עם השם של בעליה, מתחילים להתארגן ולפני שאנחנו עולים למעלה לסיפון כבר יצאנו לדרך. הסטאלרט היא ספינת ברזל הולנדית שנבנתה ב 1903, מחזיקה אותה- לפי הסיפור- קרן גרמנית ללא מטרות רווח וכל ההכנסות מוקדשות לאחזקת הספינה. גדי טוען שלודוויג הוא הבעלים והקרן גם יחד ולפי מצב התחזוקה הוא כנראה צודק.. אין יותר מדי תחזוקה. הבנות שפגשנו, ויקי מגרמניה ואנה מהולנד הן מתנדבות וכמוהן גם סבסטיאן מקולומביה. תמיד יש צוות של מתנדבים חוץ מהקפטיין והם מתפקדים ממש יפה. ויקי אוספת את כולם לשיחת הכרות- מה מותר ומה אסור, איך כל דבר עובד, ובסוף מעבירה דף תורנות- שלושה מתנדבים לרחצת כלים בכל ארוחה… החבר'ה לא אוהבים את אופן ההתנהלות שלה – יש מי שאומר שאם תמשיך ככה יזרקו אותה למים.. ארוחת צהריים כבר מחכה לנו, עוד מעט נעגון באחד מאיי סאן בלאס. האיים נראים מקסים- עצי קוקוס, חול נקי, מים כחולים- כמו פרסומת. אנחנו עוגנים ליד יאכטה וקבוצת מטיילים- החלטנו שזו חתונה, וכל הרווקים בחבורה מכריזים שאם אי פעם יתחתנו זה יהיה באי הזה. מתקרבת אלינו סירה של מקומי עמוסת לובסטרים, גדי ואני ממהרים להודיע שאנחנו לא אוכלים דברים כאלו- מבטיחים לנו ארוחה צמחונית. חלקנו קופץ מהספינה למים, שוחים לאי- המים נעימים ביותר, בחול המון כוכבי ים, כיף!

ארוחת הערב בספינה ואנחנו נשארים לפטפט- יחד עם החבורה הותיקה שלנו יושבים גם קלאוס וסאם. סאם מגיע מאנגליה, הוא היחיד שלא יודע לאן יגיע, פשוט נגמר לו הכסף וגם מקור ההלוואות מחברים עומד להתייבש. לא נעים. אנחנו משווים שפת גוף וקולות של כל עם. כמובן שהרב מלים לא יפות.. יש דוגמאות בשפע מכל בני המזרח התיכון. שואלים את קלאוס מה יש לו לתרום- אין. אנחנו מתעקשים- אין לכם תנועות מיוחדות לגרמנים? הוא אומר יה, יה, בצורה כל כך מודגשת וכולנו מתגלגלים מצחוק. התרומה של סאם לא פחות מצחיקה- קודם שותים בירה, אחר כך מדברים, אחר כך הולכים מכות. אין דברים אחרים באמצע..

בשעה עשר, כמובטח, הספינה מרימה עוגן, פותחים מפרשים, ואנחנו- שכבר במיטות- מתחילים להרגיש את התזוזות.. באמצע הלילה תיקים מתחילים 'לנסוע', הוילונות של החדרים עומדים בזוית מוזרה, צריך לשנות כיוון במיטה כדי לא להתגלגל ממנה… בבוקר מתחילים לראות תוצאות- חצי מהאנשים בקושי זזים, מחלת ים זה לא דבר נעים. אחד אחד מגיעים לקחת כדור- יש כמובן כמה יחידי סגולה ששום דבר לא מזיז להם. אני לוקחת כדור לפי המלצתו של לודוויג והולכת לישון.. מתעוררת אחרי ארוחת הצהריים לקול שטיפת הכלים- רעבה במיוחד אבל עדיין קצת מסוחררת. גדי גם לא מרגיש הכי טוב אבל מצבו טוב משלי. זו לא סערה, לודוויג אומר- גלים בגובה ממוצע של מטר וחצי זה כלום.. איזה מזל, איך היינו מרגישים אם היתה סערה? אנחנו צפויים להגיע לנמל בערך בתשע בערב- סופרים את הדקות שזה יגמר.. השקט ששורר בספינה לעומת הפטפטת והצחוקים של אתמול.. ברגע שמקפלים מפרשים כבר יש הבדל משמעותי, ובנמל הים חלק להפליא, אנחנו עוברים ליד אנית מלחמה צרפתית שמתארחת פה ויש עליה מסיבה. התאוששנו לחלוטין- גם רוצים! לודוויג מודיע שהאיש שמטפל בכל הניירת שקשורה לאופנועים נפטר אתמול, לא ברור איך ומי ומתי יקרה כל התהליך. בכל מקרה מחר אחרי ארוחת הבוקר נרד לחוף ונפגש שוב אחר הצהרים- נקבל את הדרכונים חתומים ותחזית להמשך. לילה שקט ורגוע, בבוקר אורזים רק מה שצריך לקחת למלון- כל הציוד של האופנועים נשאר בספינה, ואנחנו יורדים לחוף. ברוכים הבאים לדרום אמריקה.